ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- שף ויתיב - הלכות קריאת תהילים
איך יתפלל על החולה
הבן איש חי בספרו תורה לשמה (שאלה שצט) נשאל אם המתפלל עבור חבירו יזכירנו בשם אביו או אמו, והשיב בתירוצו השני: ״איתא בגמ’ (שבת סו,ב) אמר אביי, אמרה לי אם: כל מנייני בשמא דאימא. ופרש״י ז״ל כל לחישות פלוני בר פלונית, ע״ש. ועל פי זה כותבים בקמיעות שם האם, ונראה דהוא הדין בבקשת רחמים בפה דמזכירין שם האם. ואשר שאלתם מה טעם יש בזה, נראה דהיינו טעמא משום דעל הרוב ימצא על האיש קיטרוגים יותר מן האשה. האחד,מפני שהאשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, וגדולה מזו שהיא פטורה ממצות תלמוד תורה, והאיש לא פלט מעוון ביטול תורה, וכמו שאמרו רבותינו ז״ל (ברכות ה,א) פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ועוד כי האשה מוצלת מעון הקרי אשר הוא דבר המצוי בזכרים הרבה, וע״כ קיטרוגים של האשה על הרוב הם מועטים משל האיש. לכן יזכירו שם האשה עדיף. גם עוד אין המקטרגים מתקנאים בנקבות כמו בזכרים. ושמעתי אומרים טעם אחר מפני שהאם היא מבוררת יותר מהאב אבל חזקת האב היא מכח רובא, וכמו שאמרו בגמ’ (חולין יא,ב) ודילמא לאו אבוה הוא, אלא שמע מינה דאזלינן בתר רובא״, עכ״ל.
והנה בספרו בן יהוידע (ברכות נה,ב) קרא תיגר על הטעם האחרון שכתב שהוי זלזול בכבוד אביו שעושהו בתורת ספק, ועיין מה שכתב שם.
וכבר הקשו עליו שטעם זה מקורו טהור מהזוהר הקדוש (ח״א דף פד ע״א): ״וכי לא הוי בריה דישי איהו, עד דאיהו אמר בשמא דאמיה ולא בשמיה דאבוי? אלא הא אוקימנא דכד ייתי בר נש לקבל מלה עלאה לאדכרא, בעי למהך במלה דאיהי ודאי, ועל דא אידכר לאמיה ולא לאבוי״.
והובא במהרש״ל (חכמת שלמה,שבת סו,ב): ״לפי שבני אדם מכירים את האם שהיא ודאית יותר מהאב, לכן מזכירין שם האם״.
ובשו"ת לבושי מרדכי (מהד"ת יו"ד קמ"ט) הקשה שאין מקום להזכיר האם אלא בלחש ולא בתפילה: "ועל דבר הזכרת שם האב או שם אם בכתב על המצבה, והנה מעולם היה תמוה בעיני אשר בהזכרת שמות בתפילה ואמירת יהי רצון לאחר אמירת תהילים נוהגים בגלילות אלו להזכיר שם האם, והלא מבואר במס' שבת (ס"ו ע"ב) דאמר אביי אמרה לי אם, כל מניינו בשמא דאמא, כמו שאמר שם פלניא בר פלניתא, ופירש רש"י ז"ל (שם ד"ה כל מנייני) כל לחישות ומשום דכופלין אותן קרי להו מניינו. א"כ משמע דוקא סגולת לחש הוא בשמא דאמא, אבל הזכרה בתפילה וכיוצא בזה וכי הוא בכלל לחש, הזכרת תפילה היא לאפושי רחמי משמיא וכל כיו"ב.״
וכן דן בזה בשו״ת בצל החכמה (ח״ג סי’ צא,אות ג’) בשם הספר הדרת שלום (סימן י’ ס״ו בהוספה) דמנהג העולם שכאשר מתפללים על החולה ר"ל או במי שבירך אצל הס"ת אומרים פלוני בן פלונית. וקשה דבזוהר הקדוש (שמות די"ז ב) כתב שלעשות כן הוא דרך המכשפים והשדים שאין מזכירין לעולם שם אביו של אדם אלא שם אמו דבר שאין בו חשדא פי' שהוא ודאי, ושכן נרמז זה בגמ' שבת ס"ו: כל מנייני בשמא דאימא ופרש"י כל לחישות, ועל כן ראוי לשנות בקדושה כשמתפללין לפני הקדוש ברוך הוא או במי שבירך אצל הס"ת, ונראה שטוב לומר כלשון זה, פלוני הנולד מאשה פלונית שהוא פלוני בן פלוני, וכ"ה בצוואת הרה"ק מהר"א הגדול מקארלין לרשום על המצבה כנוסח הזה, פ"נ פלוני הנולד מאשה פלונית שהוא פב"פ. ופשוט דה"ה לנקבה, פלונית הנולדה מאשה פלונית שהיא פלונית בת פלוני. וכן נכון לומר גם בהזכרת נשמות. ודלא כמנהג זקנו מהרש"ח שאמר בהזכרת נשמות, פלוני בן פלונית כנדפס בסדור אור הישר״, עכ״ל. וראה שם שהכהו על קדקדו שהרי בזוה״ק מובא להדיא לומר שם האם מטעם זה, כדהבאנו לעיל.
גם הגאון רש״ז אורבעך (הליכות שלמה פ״ח הי״ז) כתב שבתפילה על החולה יש להזכיר את שם אמו ולא הכנוי, וכן הגרי״ע יוסף (יבי״א ח״ב סי״א) כתב כשמתפלל על חולה יתפלל בשם אמו אלא שהוסיף שזהו רק על הצד היותר טוב אלא שאין בזה קפידא כל כך, ובפרט שאין יודעים את שם האם שפיר לומר את שם האב או אפילו רק שמו בלבד.
והנה בהשכבה כתב שם ביבי״א שיש מנהגים שונים. יש שמזכירים את שם האב ויש מזכירים את שם האם ויש כאלו שמזכירים את שם האב והאם יחד ואומרים פלוני בן פלוני ופלונית, ונהרא נהרא ופשטיה.
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים

הכנות לשבת, כניסתה ויציאתה הלכות הדלקת נרות שבת
השיעור עוסק בטעמי מצוות הדלקת נרות שבת — כבוד שבת, עונג שבת ושלום בית — ובמנהגים השונים לגבי מספר הנרות שמדליקים. בנוסף, נידונה המחלוקת ההלכתית האם קבלת השבת חלה בעצם ההדלקה, בברכה או באמירה מפורשת, וכיצד נוהגים למעשה בשבת וביום טוב.

מידות הראי"ה תיקון פגם הברית ומידת הגאווה
ברית ג' - גאווה א'
השיעור עוסק בהשלכות הרוחניות של פגם הברית, הגורם להחשכה פנימית ולניתוק מחוכמת התורה, ובדרך לתקן זאת באמצעות תשובה מאהבה ועיון באגדה המהפכים זדונות לזכויות. בחלקו השני מוסבר כיצד סילוק אבק הגאווה מתוך הכרה שכלית וטהורה מביא לשלמות, לשפלות רוח אמיתית ולשמחה פנימית שאינה תלויה בהשוואה לאחרים.

תולדות סגולת יעקב, צמאון ולימוד תורה
שיחת מוצ"ש פרשת תולדות
השיעור עוסק בהבדל המהותי שבין הטבע הרוחני של יעקב לבין החיצוניות של עשיו, וכן במשמעות הפנימית של חפירת הבארות של יצחק כרמז לבתי המקדש. בנוסף, הרב מדגיש את הצורך בצמאון אמיתי לדבר השם, וקורא לתלמידים להמשיך ולהתמיד בלימוד התורה מתוך שמחה גם בימי החנוכה.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.

תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.

רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו

תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?

אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.

אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.

תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.

הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.













