ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- שף ויתיב - הלכות קריאת תהילים
דין מחיצה למתפלל בתוך ביתו
תשובה
שלום לכם ורב תודות על קריאת המאמר הקודם וב״ה שהדבר היה לתועלת.
הנה דין מחיצה נלמד מהגמ’ בסוכה (נא,ב) שבמוצאי יום טוב של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול וכו’. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ. והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.
דבר זה למדה הגמ’ מהפסוק ״וספדה הארץ משפחות משפחות״ (זכריה יב.ב), שאל״כ אסור היה לשנות דבר בבית המקדש בו כתוב ״הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל״ (דה״א כח).
ולכן כתבו הפוסקים שחיוב זה הינו מדאורייתא, וכן הוכיח האגר״מ (או״ח ח״א סי’ לט), אלא שאף שסבר האג״מ שהחיוב בזה הוא חיוב דאורייתא ולכן חיובו חמור, אולם מאידך סבר להקל בבניית מחיצה של ח״י טפחים רק עד הכתפיים למרות שניתן לראות את ראשי הנשים העומדות בעזרה, וסלל שיטתו שחיוב מחיצה אינו ע״מ למנוע מן האנשים הסתכלות בנשים אלא רק למנוע קלות ראש.
על שיטתו זו יצאו רבים מן הפוסקים בתרעומת, ובראשם האדמו״ר מסאטמר (דברי יואל ח״א ס״י) שאמנם אמת שחיוב מחיצה הוא מדאורייתא אבל טעם בניית המחיצה היא גם כדי למנוע ראיית האנשים בנשים, ולכן צריך מחיצה גמורה שתכסה גם את ראש הנשים.
והנה יש שהבינו שחובה ליתן מחיצה גם אם אדם מתפלל בביתו כשאשתו שם או לכל הפחות להתפלל בחדר נפרד, ולמדו כן מדברי החתם סופר (חו״מ סי’ קצ) וז״ל: ״והנה אנו מוזהרים לשמוע קול זמר אשה, אפילו פנויה שאינה נידה וערוה בשעה שאנו קורים ק״ש ובשעת תפלה וכו’, והטעם לזה כי אנו מאמינים שכל תפלה או שבח והודאה שמתערב במחשבה ההיא שום הרהור אפילו באשתו לא תעלה במעלות לפני ה’ יתברך ולא תקובל לפניו, ומפני זה אנו מפרישים הנשים מן האנשים בבית הכנסת בפני עצמן שלא יבואו לידי הרהור בשעת תפלה ותהיה תפלה נדחית ר״ל וכו’, ואפילו היכא דליכא משום איסור ערוה, כגון אשתו של עצמו מ״מ במקום תפלה והודאה או הספד כל מה דבעי לבא לרחמנא לא יתעורר שום ענין הרהור, אפילו באשתו אמרו, שהרי כתיב משפחת דוד לבד ונשיהם לבד, ומ״ט לא יספדו כל איש עם אשתו יחדיו, אלא ע״כ דגם זה אסור דגורם הרהור וביטול הכוונה״, ע״ש כל דבריו.
ומדכתב לאסור להתפלל וכן לומר דברי שבח והודאה אפילו בפני אשתו יש שלמדו שמחויב להתפלל בחדר בנפרד, אלא שהאמת תורה דרכה שודאי שני דינים שונים הם, וכדלהלן.
אמת הדבר שהרהור מעכב התפלה ואפילו באשתו, אולם זהו אם אמנם מהרהר בפועל, אלא שאין אנו חוששים שיהרהר באשתו אלא אם היא נראית לפניו בדרך שאינה צנועה, אבל במקום בו ישנן נשים זרות ודאי יש חיוב בעשיית מחיצה דהתם הוי כאש בנעורת. והחיוב בדין הפרשת אשתו בו דיבר החת״ס נאמר לגבי דין בית הכנסת וכן כל מקום הפתוח לכניסת הרבים ולא בביתו של אדם. ודבר זה שבביתו של אדם אין צורך במחיצה, מדויק מדברי קדשו שכתב שמפני זה מפרישים הנשים מן האנשים בבית הכנסת.
ומה שכתב להחמיר בהספד היינו כיון שכן הוא הדין בכל מקום הפתוח לרבים כעין בית הכנסת או מקום ההספד, אולם ביתו של אדם שאינו פתוח לכניסת רבים אין איסור להתפלל באותו חדר, ועוד שהוא מתעסק בתפילתו והיא מתעסקת בצרכי הבית ואין היא לפניו ליכא כהאי גוונא חיוב הפרדה.
ודברים אלו מפורשים בדברי הגר״מ פינשטיין זצ״ל דכתב (אגר״מ או״ח ח״ה סי’ יב) לסייג דבריו שחיוב המחיצה נאמר רק במקום תפלה קבוע כגון בית כנסת או במקום הפתוח לרבים וכגון בבית אבל ל״ע, אבל מקום שאינו קבוע לתפילה ואינו פתוח לרבים, וכגון בבית חתן שאינו פתוח לרבים אלא רק לבני המשפחה אין צורך במחיצה. ומינה לביתו של אדם שאינו מקום קבוע לתפילה ואינו פתוח לרבים שאין בו חיוב מחיצה ויכולות בנות הבית להיות בחדר בו מתפלל ובלבד שלא תעבורנה לפניו וכהסברנו לעיל.
אלא שכל זה לדברי רבינו החתם סופר, אולם מסתימת דברי מרן הש״ע והפוסקים הבאים אחריו שנקטו שמותר להתפלל מול אשתו אם לבושה כראוי בבגדים המכסים את גופה, ואין גילוי טפח ממקומות המכוסים, גמרינן שקפידה זו הינה כנראה ממידת חסידות, ולכן אין לאסור מדינה. ובספר הלכה ברורה (סי’ עה סק״ז) פסק: ״איסור קריאת שמע כנגד טפח מגולה באשתו שדרכה לכסותו, הוא דוקא אם מסתכל בה בהתבוננות ולא בדרך ראיה בעלמא״. ולמד זאת מדברי תלמידי רבינו יונה (ברכות פ״ג דף יז,א מדפי הספר) שטפח מגולה שאסור לקרוא ק״ש כנגדו היינו דוקא כשמסתכל בה, אבל בראיה בעלמא מותר. וכתב שהבית יוסף הביא דבריו בשתיקה ומשמע שהודה לו. וכן כתב החזו״א (סי’ טז סק״ז) שנראה שבאשה אחרת כל שמסתכל אסור בק״ש, ואפילו באצבע קטנה, והילכך לא משכחת לה שיעור טפח אלא באשתו, ולפ״ז מוכח כדעת רבינו יונה דלא אסרו אלא במסתכל אבל לא בראיה, דאי אסרו אף בראיה א״כ גם באשת חבירו משכחת לה טפח לענין ק״ש בראיה ואינו מסתכל. וכל זה דלא כהבנת הב״ח שבמסתכל בכונה לראות אסור אפילו בפחות מטפח, ובדרך ראיה בעלמא יש להקל, ובטפח מגולה גם בטפח אסור.
ובמידה ואכן אשתו עברה לפניו בלבוש שאינו צנוע לא יקפיד עליה אלא יסיח דעתו או יעצום עיניו ובהא סגי, וכדכתב בנשמת אדם (כלל ד’ אות א’) ז״ל: ״והנה מילתא דפשיטא דשער וקול אף דאמרינן דהוי ערוה היינו מדרבנן, שהרי לא מצינו בקרא שנקרא ערוה אלא כיון דמצינו שהוא דבר נוי באשה כפירש"י שם לכן אסרו חכמים, וה"ה פחות מטפח. ולפ"ז נ"ל דאף דקיי"ל בש"ע (ס"ס ע"ה) דאפילו עצימת עינים לא מהני היינו דוקא בערום ממש אבל במה שאינו אסור אלא משום שלא יבא להרהר כיון שמעצים עיניו מותר״.
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים

הכנות לשבת, כניסתה ויציאתה הלכות הדלקת נרות שבת
השיעור עוסק בטעמי מצוות הדלקת נרות שבת — כבוד שבת, עונג שבת ושלום בית — ובמנהגים השונים לגבי מספר הנרות שמדליקים. בנוסף, נידונה המחלוקת ההלכתית האם קבלת השבת חלה בעצם ההדלקה, בברכה או באמירה מפורשת, וכיצד נוהגים למעשה בשבת וביום טוב.

מידות הראי"ה תיקון פגם הברית ומידת הגאווה
ברית ג' - גאווה א'
השיעור עוסק בהשלכות הרוחניות של פגם הברית, הגורם להחשכה פנימית ולניתוק מחוכמת התורה, ובדרך לתקן זאת באמצעות תשובה מאהבה ועיון באגדה המהפכים זדונות לזכויות. בחלקו השני מוסבר כיצד סילוק אבק הגאווה מתוך הכרה שכלית וטהורה מביא לשלמות, לשפלות רוח אמיתית ולשמחה פנימית שאינה תלויה בהשוואה לאחרים.

תולדות סגולת יעקב, צמאון ולימוד תורה
שיחת מוצ"ש פרשת תולדות
השיעור עוסק בהבדל המהותי שבין הטבע הרוחני של יעקב לבין החיצוניות של עשיו, וכן במשמעות הפנימית של חפירת הבארות של יצחק כרמז לבתי המקדש. בנוסף, הרב מדגיש את הצורך בצמאון אמיתי לדבר השם, וקורא לתלמידים להמשיך ולהתמיד בלימוד התורה מתוך שמחה גם בימי החנוכה.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.

תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.

רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו

תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?

אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.

אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.

תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.

הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.













