ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- צבא ומלחמה
- שיעורים נוספים בענין מלחמה
שיקולים מוסרים
התורה קובעת שאכן יש עקרונות מוסריים למלחמה. מותר לצאת למלחמת רשות רק באישור של הסנהדרין, שתבחן אם אכן מלחמה זו היא מוצדקת (עמ' 82-81). לא יעלה על הדעת שהאיסורים החמורים של גזל ורצח יהיו מותרים לציבור באופן קטגורי. גם מלחמת מצווה נתונה להגבלות, כל אחת בתנאים המיוחדים לה: חובת הקריאה לשלום (רמב"ם הלכות מלכים ו, א), החובה להשאיר רוח רביעית פתוחה במצור (שם, ז) והאיסור להשחית עצי פרי (שם, ח). לכך מצטרפות הלכות קדושת המחנה (שם, יד-טו), שבאות לרסן את החיה שבאדם, שלא תתפרץ גם בסערת הקרב (עמ' 118-116). בכך מדגישה לנו התורה שהמלחמה איננה מפקיעה את הגבולות המוסריים, אלא שיש להגדיר אותם. הקושי בהכרעה מוסרית ברורה עולה ממצוקתו של יעקב אבינו, שאותה מבטא רש"י (בראשית לב, ח): "ויירא – שמא ייהרג, ויצר לו – שמא יהרוג אחרים" (עמ' 104-102).
האחריות לשמירה על גבולות מוסריים מחייבת קור רוח. לכן, אף שהנקמה היא רגש חיובי ביסודו, המבטא את המחויבות לצדק ולתיקון עולם, יש לממש אותה לשם שמיים, בתוך עקרונות משפטיים מוצקים (עמ' 144-139). עיקרון זה עולה מפסוקים רבים בתנ"ך, וביניהם מה שנאמר (תהילים קמט, ז-ט): "רוממות א־ל בגרונם... לעשות נקמה בגויים... לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו, הללויה". מן הסיבה הזאת, אף אם יש מקום לדון במה שעשו שמעון ולוי בשכם, יעקב מבקר בחריפות את חמימות המוח שלהם, שאינה מאפשרת שיקול דעת מוסרי ומעשי ראוי, ואומר (בראשית מט, י): "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (עמ' 104).
בין יחיד לציבור
מה שמגדיר 'מלחמה' הוא אופייה הציבורי (עמ' 73-71). אירוע שמתרחש בין יחידים יכול להיות תגרה, חבלה, שוד או רצח, וההגדרות ההלכתיות הנוגעות להתנהלות בתוכו הן: עשיית דין לעצמו, הגנה עצמית ודין 'רודף', וכן דין "ייהרג ואל יעבור", דין "לא תעמוד על דם רעך" והאיסור על סיכון עצמי מופרז. מלחמה היא שונה לחלוטין. כאן לא עומדים יחידים מול יחידים אלא ציבור מול ציבור. כשם שגופו של היחיד מורכב מאיברים ומתאים, כך האורגן הלאומי מורכב ממשפחות ומיחידים. במאבק בין יחידים אין משמעות לשאלה איזה איבר בגופו של התוקף מבצע את התקיפה ואיזה איבר בגופו של הנתקף הוא זה שנפגע. יד שמאל לא יכולה לטעון שהיא "חפה מפשע" ורק יד ימין היא הפושעת, ולכן מותר לנתקף לפגוע רק באגרוף המונף לעברו. זכותו המלאה של המותקף לפגוע בכל מקום נדרש בגופו של התוקף כדי להדוף את הסכנה המאיימת עליו. כך גם במלחמה, שבה עומד גוף ציבורי אחד מול גוף ציבורי אחר. אין צורך לשאול אם פלוני או אלמוני משתתף במלחמה באופן פעיל, אם הוא "חף מפשע" או "מחפה על פשע". כל אחד שותף במלחמה מעצם היותו בן העם שנלחם בנו (עמ' 105). כך גם נדרש כל חייל לראות את עצמו ואת חבריו חלק בלתי נפרד מן האורגן הלאומי עד כדי מסירות נפש למען הניצחון, ואף להצלה של חייל אחר (עמ' 126-123).
האם כל זה מתיר הרג ללא כל אבחנה? פגיעה בלוחמי האויב נדרשת למען הניצחון. אם אגב כך נפגעים גם אזרחים, דמם בראשו של האויב. בדרך כלל, פגיעה באזרחים אינה נדרשת לשם כך, וכל פגיעה החורגת מן המידה הנדרשת, אסורה (עמ' 106). ההיתר להרוג במלחמה הוא בבחינת "דחויה" ולא בבחינת "הותרה" (עמ' 95). מן הסיבה הזאת קרא שאול לקינים להתרחק משדה הקרב, כדי שלא ייפגעו במלחמה נגד עמלק (עמ' 94). לעיתים נדרשות פעולות חריפות ביותר, ולא רק לניצחון בטווח המיידי, אלא גם להבטחת התוצאות לטווח הארוך (עמ' 107). וכך כותב הרב קוק זצ"ל (אגרות הראי"ה ח"א סי' פט): "אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא יילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם; ואדרבא, היה מוכרח מאוד גם להפיל פחד על הפראים גם ע"י הנהגות אכזריות...". ומצד שני, נאמר על מלחמתו של אמציה מלך יהודה באדום (דברי הימים ב' כה, יב): "ועשרת אלפים חיים שבו בני יהודה ויביאום לראש הסלע, וישליכום מראש הסלע וכולם נבקעו". שני הפסוקים הבאים שם מספרים על ההשחתה המוסרית של החיילים, שלא איחרה לבוא. על מעשה זה נאמר בחריפות במדרש איכה (פתיחתא, יד): "באותה שעה אמר הקב"ה, מה אלו עושין כאן? יגלו. כיוון שחטאו – גלו...". פגיעה נחוצה היא מצווה. התעללות לשמה – אסורה.
ממלכתיות
אופייה הציבורי של המלחמה מחייב לראות את הגוף הלאומי, לא כמקבץ של תאים יחידים, אלא כגוף שיש לו ראש. על כן, ההיתר לפגוע באויב שלא על פי דיני 'רודף' מוגבל להיותם של החיילים שליחי ציבור המיוצג על ידי המנהיגות שלו. לכן כאשר יחיד פועל על דעת עצמו בלי סמכות ציבורית, לא חלים עליו ההיתרים המקובלים במלחמה (עמ' 154-152), והבסיס המוסרי נשמט מתחת לרגליו (עמ' 94). מה שמותר לחייל יכול להיחשב למי שפועל על דעת עצמו כמעשה רצח. ישנם גם מצבים שבהם פריקת עולה של המסגרת הציבורית מסכנת את העם כולו, ולכן כותב הנצי"ב (העמק שאלה סי' קמב) שיש עונש חמור למי שנוהג כך. ציבור הוא קבוצה מאורגנת ולא אספסוף חמוש (עמ' 170-167).
הדבר נוגע גם לדיני גזל. מעיקר הדין, כל הרכוש הפרטי שנותר בשטח שנכבש במלחמה הוא הפקר, ומותר לקחת אותו (דברים כ, יד). גם זה נובע מאופייה הציבורי של המלחמה. אולם פקודות הצבא אוסרות על הביזה, והדבר מעלה את השאלה אם מי שלוקח מן השלל בכל זאת עובר רק עבירת משמעת, גזל מן הגוי או גזל מן המדינה. על כל פנים, הדבר אסור גם אם יש בו ספקות שלא הוכרעו (עמ' 163-160).
שאלת החטופים
גם בשאלת החטופים יש לדון מנקודת המבט של המלחמה כמושג ציבורי. כאשר מדובר באירוע פלילי, הלכה ידועה היא ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (גיטין מה, א). ההלכה מעדיפה את הדאגה לאלמונים רבים על פני מצוקתם של יחידים ידועים ואת האחריות לעתיד על פני מצוקת ההווה. עם זאת, כאשר מדובר בשליחי ציבור (וגם המתיישבים בעוטף עזה הם שליחי ציבור), יש למדינה אחריות יתרה כלפיהם, שאף אותה יש להביא בחשבון, גם אם פדיונם מן השבי כרוך במחיר יקר. אולם כאשר מדובר במלחמה, השיקולים הם רחבים יותר: מה יתרום יותר לניצחון במערכה לטווח ארוך? ידיעתם של החיילים והמתיישבים שהמדינה ערבה לגורלם בכל תנאי, או הימנעות מכניעה לתכתיבי המחבלים? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, אולם הניסוח הזה של הדילמה נותן בידיהם של מקבלי ההחלטות קווים ברורים וסולם ערכים מוצק.
משמעותה של המלחמה
מלחמות ישראל אינן מלחמות קיום בלבד, וודאי שלא רק על שטחים ומשאבים. מדינת ישראל, גם אם אינה מכירה בכך, לא מייצגת רק את אזרחיה, אלא את עם ישראל לדורותיו, את אמונת ישראל ואת א־לוהי ישראל (עמ' 27-15). לא ניתן להתעלם מן הממד הדתי של מלחמות ישראל ב־76 השנים האחרונות, ובפרט מלחמת שמחת תורה, שבה הותקפנו על ידי ארגון מוסלמי קיצוני. מלחמה זו היא בין המוסר היהודי לבין הרצחנות של האסלאם (עמ' 31-28), ותכליתה הסופית היא קידוש שם שמיים ותיקון עולם במלכות ש־די.
מתוך כך נאמץ את קריאתו של דוד (שמואל ב' כב, לח-מט): "ארדפה אויביי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם... חי ה' וברוך צורי, וירום א־לוהי צור ישעי. הא־ל הנותן נקמות לי... מאיש חמסים תצילני".
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש המחלקה לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
