ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- שבת ומועדים
- הלכות שבת
- תפילות, קידוש וסעודות
דבר זה עורר שתי שאלות שהתגלגלו לפתחי: ראשית, האם התנהלות שכזו תקינה, באופן כללי? שנית, במידה ושכחו להוציא את הלחמנייה מהמקפיא, ועתה הגיעה שעת הסעודה. הילדים רעבים והאורחים ממתינים. האם מותר להוציא את הלחמנייה מהמקפיא רק לצורך הברכה על שתי ככרות, ולברך עליה כך, למרות שהיא איננה ראויה לאכילה? ואם כן, האם מותר לעשות כך לכתחילה: להוציא את הלחמנייה רק בשעת הבציעה, ומיד להשיב אותה למקפיא?
נפתח בבירור חובת לחם משנה:
במסכת ברכות (לט ע"ב) רבי אבא אומר שאדם חייב לבצוע על שתי ככרות, כמו שכתוב "לקטו לחם משנה".
דברי רבי אבא מבוססים על פסוק. מצד שני, הפסוק מתייחס למן, ולא לחלות שאנו בוצעים בבתינו.
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
34 - חמדת השבת: פסיק רישא של מלאכת צידה
35 - חמדת השבת: לחם משנה קפוא
36 - חמדת השבת: סגירת זבובים וספק פסיק רישא
טען עוד
הניסוח "על שני ככרות" הוא ניסוח מעניין. מדוע הגמרא אינה מנסחת "חייב לבצוע שני ככרות"?
המאירי מסביר שבפסוק נאמר "לקטו לחם משנה". מה אירע בשעת נפילת המן? העם יצא ולקט שני לחמים לכל אחד. אך כמובן שמאוחר יותר כל אחד התיישב לאכול את מנתו, והניח את המנה היתרה. אנו משחזרים בדיוק את זה: בשעת הלקיטה, בשעה שאוסף את הלחם אליו, עליו להחזיק שתי ככרות. אבל כאשר הוא בא לאכול אין צורך לבצוע את שתיהן. לכן רבי אבא אומר שעליו לבצוע "על" שתי ככרות – ולא את שתי הככרות.
הגמרא ממשיכה ומספרת כיצד אמוראים ביצעו את המצווה הזאת: רב אשי ראה את רב כהנא לוקח שתיים ובוצע אחת. רבי היה בוצע 'את כל הסעודה'.
רש"י מסביר שהכוונה היא שהיה בוצע חתיכה אחת גדולה שהספיקה לו לכל הסעודה.
אך הרשב"א חולק ואומר שהכוונה היא שהוא חתך את כל החלות שהיו לפניו.
הצגנו לעיל שלפי המאירי אין עניין לחתוך את החלה השנייה. מדברי הרשב"א עולה תפיסה שונה: הדרך הטובה ביותר להראות שהאדם מביא לחם משנה הוא על ידי בציעת שתי הככרות. כנראה שלדבריו חובת לחם המשנה מבוססת על הפסוק, אך מטרתו להראות את ריבוי האכילה שבשבת. אך לפי המאירי אנו משחזרים את אכילת המן שהייתה במדבר. ניתן לומר שהציווי הישיר הראשון שנאמר על השבת היה תלוי באיסוף המן, ולכן אנו מזכירים לעצמנו את שמירת השבת של עם ישראל. אך יתכן ויש כאן נקודה עמוקה יותר: מטרת השבת היא לתרגל שכל מלאכתנו עשויה. בעולם הבא איננו עובדים, אלא אוכלים מידו הרחבה של הקב"ה. כאשר אנו מזכירים את המן שעם ישראל אכל במדבר, אנו מזכירים את האכילה מידו הרחבה של הקב"ה. המטרה אינה לאכול יותר, אלא להזכיר את אותו התהליך, של לקיחת שתי ככרות ואכילת אחת מהן, ושמירת השנייה לשימוש מאוחר יותר.
יתכן ותהיה לדבריהם נפקא מינה לשאלה שלנו: לפי הרשב"א לכתחילה שתי הככרות צריכות להיות ראויות לאכילה נוכחית (יתכן וזה לא לעיכובא, אך וודאי שיש מקום לחומרה זו לפי שיטתו). לפי המאירי אין שום צורך ששתי החלות יהיו ראויות לאכילה כעת. אדרבה: לקחת שתי חלות, ואז להשיב אחת למקפיא זה שחזור מצוין של מה שעם ישראל עשו במדבר!
נביא מספר ראיות מדברי הפוסקים:
בשו"ת מקום שמואל (לרב שמואל מאלטונה, אב"ד שם לפני כ-250 שנה, סימן מה) אומר שניתן לצרף לחם חרוך ללחם משנה (נראה שכוונתו – שהתייבש, לא שהוא שרוף ממש), מפני שניתן לאכול אותו בתוך תבשילים שונים. על פניו דבריו מפתיעים – לא מדובר על מצב בו התבשילים הללו נמצאים לפניו, אלא שבעתיד יש יכולת להשתמש בלחם בתוך תבשיל כלשהו. אך אם הוא אינו ראוי למאכלים שהאדם אוכל כרגע, מה התועלת בכך שהלחם ראוי לאכילה בהמשך? לפי דברי המאירי הדברים מובנים: יש לבצוע חלה אחת, ואת השנייה לשמור לשימוש מאוחר יותר. המקום שמואל אומר שיש תנאי שיש שימוש עתידי לככר השנייה, גם אם אין לה שימוש כרגע.
הרב אליעזר חיים דייטש (רבה של בונהיד בהונגריה לפני כ-150 שנה) בשו"ת פרי השדה (סימן פח) נשאל על צירוף מצה ללחם משנה בערב פסח, למרות שאסור לאכול מצה בערב פסח. הוא משיב שמותר, מכיוון שלמחרת יוכל לאכול מהמצה. על פי דברי המאירי דבריו מתבארים היטב.
יש לציין שהרב חיים צבי מנהיימר (ראש ישיבה ורב עיר בהונגריה לפני כ-150 שנה) בשו"ת עין הבדולח (סימן סא) פוסק שאין לצרף פת מהתבואה החדשה (האסורה באכילה עד לט"ז בניסן) ללחם משנה. אך נראה שגם את דבריו ניתן ליישב עם דברי המאירי בשתי אפשרויות:
א. במקרה זה מדובר על לחם שאסור באכילה. גם המצה בערב פסח אינה איסור בעצם המצה, אלא מצד מנהגי הפסח, בשונה מחלה מתבואה חדשה, שחל עליה איסור.
ב. החלה הזאת לעולם לא תהיה ראויה לאכילה, מפני שלפני שיהיה לה היתר, יגיע הפסח, והיא תאסר מצד שהיא חמץ.
למעשה: שבט הלוי (חלק ו סימן לא) אומר שהוא מחמיר, למרות שמשמע שלא ראה בכך איסור של ממש.
הרב בצלאל שטרן (ניצול שואה שהתגלגל לאוסטרליה והפך לרבה של מלבורן) בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן קי אות ד) מתנה את ההיתר בכך שהחלה תהיה ראויה לאכילה בשעת הסעודה הנוכחית, וכך משמע מהגרש"ז (המובא בשמירת שבת כהלכתה). מדבריהם משמע שסברו יותר כרשב"א – צריך שהחלה השנייה תהיה ראויה לאכילה במשך הסעודה הנוכחית.
אך בשמירת שבת כהלכתה עצמו סמך על המנחת יצחק (חלק ט סימן מב) והציץ אליעזר (חלק יד סימן מ) שמתירים לבצוע על חלה קפואה לכתחילה, כדברינו לעיל.
הרב עובדיה (יביע אומר חלק ח חלק אורח חיים סימן לב) אומר שאם אין לחץ מסוים עדיף להחמיר ולהפשיר את החלה, אך במידת הצורך מתיר לבצוע על חלה קפואה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
