^ 1.. משנה סוכה כז, א, לדעת חכמים המצווה היא שידור אדם בסוכתו כדרך שהוא דר בביתו, וכיוון שרגילים לפעמים לאכול ארעי מחוץ לבית, אם ירצה, יאכל תמיד ארעי מחוץ לסוכה. וכך הלכה (שו"ע תרלט, ג). והאוכל ארעי בסוכה מקיים מצווה, והראייה שמברכים על כך. ויש שהעלו סברה (מ"ב תרלט, כד), שאף שאין חובה לאכול בכל יום שתי סעודות על לחם, מכל מקום מצווה להתאמץ לאכול בכל יום שתי סעודות על לחם. וכפי שסוברים הרא"ש והגר"א ועוד פוסקים לגבי חג המצות (פניני הלכה פסח יב, א). ועיין בהרחבות.
^ 2.. לדעת רבנו מנוח, ראב"ד ורבנו יונתן, בשעה שיש בסוכה כלים מלוכלכים, הסוכה פסולה מדרבנן, ומי שנכנס אז לאכול, אינו יכול לברך 'לישב בסוכה'. אמנם דעת רוב הפוסקים, שגם כאשר פוגמים בכבוד הסוכה, היא כשרה, ומותר לברך בה 'לישב בסוכה'. וכ"כ ר"ת, המאור, רמב"ן ור"ן, ובאחרונים: ב"ח, מ"א, פמ"ג ועוד. ומ"מ לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים (ח"א, מ"ב תרלט, ו, שעה"צ יג).
^ 3.. בבבלי סוכה כז, א, מבואר שלמדו בגזירה שווה, שכשם שמצווה לאכול מצה בליל ראשון של פסח, כך מצווה לאכול לחם בלילה הראשון של סוכות בסוכה, ומשמע שהכוונה לאכול כשיעור 'זית' לפחות. וכן מבואר בירושלמי (סוכה פ"ב ה"ז), וכ"כ רמב"ם, רא"ש ועוד ראשונים, וכן נפסק בשו"ע תרלט, ג. נחלקו הפוסקים בשיעור כ'זית': לדעת הרבה גאונים וראשונים הוא כשיעור זית שבימינו, ולדעת הרמב"ם קרוב לשליש ביצה, ולדעת תוס' כמחצית ביצה. מחמת הספק נפסק בשו"ע או"ח תפו, א, כשיטת התוספות. ואף שיוצאים בזה לרובם המכריע של הפוסקים, משלושה צדדים יש מקום להחמיר לאכול כשיעור נפח של מעט יותר מביצה. א) לדעת הר"ן המצווה לאכול בלילה הראשון יותר מכביצה, מפני שרק שיעור כזה חובה לאכול בסוכה, וכתב במ"ב תרלט, כב, שלכתחילה נכון להחמיר כדעה זו. ב) לדעת נו"ב שיעור הביצים של ימינו מחצית משיעור הביצים שבימי חז"ל, ולכן הרוצה לאכול כשיעור מחצית הביצה צריך לאכול שיעור נפח ביצה. ובמצוות דאורייתא רגילים יוצאי אשכנז להחמיר כמותו. ג) למרות שספרדים לא נהגו לחוש לדעת נו"ב, נהגו להחמיר לחשב את השיעורים לפי נפח חצי ביצה במשקל מים, ויוצא ששיעורו יותר מנפח ביצה לחם. ויש מבארים שיסוד שיטה זו בכך שאין לחשב את נפח החלה כפי שהיא לפנינו אלא יש למעך אותה (עיין פניני הלכה ברכות י, ה-ו; פסח טז, כב-כג). הרי שלכתחילה משלושה צדדים טוב לאכול מהחלה או הלחם כשיעור של מעט יותר מביצה, שהוא קרוב לשיעור פרוסה רגילה. וכל האוכלו בנחת ובלא הפסק, בוודאי הספיק לאוכלו בשיעור 'אכילת פרס' (פניני הלכה ברכות י, ז).
^ 4.. מבואר בגמרא סוכה כו, א, שאכילת לחם דרך ארעי מותרת מחוץ לסוכה, ואמר אביי, שהוא כפי שטועם תלמיד שממהר ללכת לבית המדרש. ופירשו, שהטעם לפטור אכילת ארעי מסוכה מפני שגם כל השנה אדם רגיל לאכול ארעי מחוץ לביתו (ר"ן וריטב"א). ושיעור ארעי, פירש רש"י, כמלא פיו - ביצה. ואם כן יותר מכביצה הוא קבע. וכן דעת תוס', רא"ש ור"ן. ולרמב"ם ורי"ץ גיאת, גם מעט יותר מכביצה עדיין נחשב ארעי ופטור מסוכה, ורק הרבה יותר מביצה חייב. ונפסק בשו"ע תרלט, ב, שמעט יותר מכביצה חייב בסוכה.
בפשטות כך הדין לגבי עוגות ושאר מאפים ממיני דגן שברכתם מזונות. ואמנם נחלקו אם יברכו על יותר מכביצה 'לישב בסוכה', אבל מוסכם שחובה לאוכלם בסוכה (חיד"א, כה"ח תרלט, לג). ולעניין תבשיל מזונות, דעת רא"ש, טור ושו"ע תרלט, ב, שרק שיעור חשוב שקובעים עליו סעודה, או שאוכלים אותו בחבורה, חייב בסוכה. אולם דעת מ"א ושועה"ר, שביותר מכביצה חייבים בסוכה, וכ"כ ביחו"ד א, סה. וכך כתבתי למעלה, ואמנם בשעת הצורך אפשר להקל בתבשילי דגן, גם ביותר משיעור ביצה, כל זמן שלא קבע עליהם סעודה.
^ 5.. למהר"ם מרוטנבורג ורמב"ן, הקובע עצמו לאכילת פירות, חייב בסוכה; ולר' פרץ, מאירי, או"ז, וכך משמע מרמב"ם (ו, ו), פטור מסוכה, אבל האוכל בשר או גבינה וכיוצא בהם דרך קביעות, חייב בסוכה. ולדעת רא"ש, טור ושו"ע תרלט, ב, רק במיני דגן יש קביעות סעודה, והאוכלם חייב בסוכה, אבל האוכל בשר וגבינה כשיעור קביעות סעודה פטור מסוכה. ויתכן שלא נחלקו אלא כל אחד דיבר כפי מה שהיה נחשב במקומו אכילת קבע. ולמעשה, י"א שהקובע סעודה על בשר וכיוצא בזה חייב בסוכה (גינת ורדים, חיד"א ודה"ח), וי"א שלכתחילה ראוי להחמיר (ב"ח, א"ר, בכור"י, מ"ב תרלט, טו, כה"ח טו). ויש שהקילו (שועה"ר, יחו"ד א, סה). ונלענ"ד שכיום לדברי הכל הקובע סעודה על בשר או גבינה - חייב בסוכה, שכל טעם המקילים, מפני שלא היו רגילים לקבוע עליהם סעודה (ערוה"ש תרלט, ט), וכיום, שרבים רגילים לאכול ארוחות שלימות בלי לחם, ושבעים מירקות, בשר ואורז וכיוצא בזה, הרי זו כבר נחשבת בעיני כולם כאכילת קבע, וחובה לאוכלה בסוכה. ודין הברכה יבואר בהלכה הבאה.
^ 6.. דעת רוב הראשונים ומהם: בה"ג, רב האי גאון, רי"ף, רמב"ם ורש"י, שכל אימת שאדם נכנס לסוכה לשם מצווה, ואפילו הוא מתכוון לשבת בלבד, יברך. וכך נוהגים עולי תימן, וכך דעת הגר"א למעשה. לעומת זאת, דעת ר"ת, העיטור, רב יהודאי גאון ועוד גאונים, לברך על האכילה בסוכה, וכך נוהגים רוב ישראל (שו"ע תרלט, ח, ומ"ב). נחלקו האחרונים במה תלוי מנהג הברכה. יש אומרים שעל כל מאכל שחייבים לאכול בסוכה, מברכים 'לישב בסוכה', כ"כ גינת ורדים, וכך נוהגים אשכנזים (מ"ב תרלט: טז, מו). ולמנהג ספרד, מברכים על סעודת קבע, וכפי שיבואר בהערה הבאה.
לט"ז, ח"א, מ"ב תרלט, מח, וחזו"א, כל מה שנהגו לברך על האכילה, הוא כאשר מתכוונים לאכול, אבל מי שנכנס לשבת בסוכה ויודע שבכל משך שהייתו בה לא יאכל, יברך על שהייתו. ולמאמ"ר ח, מברכים רק על אכילה שחייבים לאכול בסוכה. ורבים מיוצאי אשכנז נוהגים, שאם אין מתכוונים לאכול כשיעור שמחייב סוכה, מברכים גם על טעימה כל שהיא של מזונות או יין או מאכל חשוב אחר, מפני שהעיקר כדעת הסוברים שיש לברך גם על שהייה בסוכה, אלא שהואיל ונהגו לברך על אכילה, טועמים דבר ואגב הברכה על אכילתו מברכים על הסוכה. ועיין בהרחבות ה, ט-י.
^ 7.. עיין לעיל הערה 5, שהקובע סעודה על מאכלי בשר או גבינה ותוספות, חייב בסוכה. ואמנם כתב ביחו"ד א, סה, שלא יברך, שכן נהגו הספרדים לברך רק על סעודה שיש בה לחם או מזונות כשיעור קביעות סעודה (שואל ונשאל ג, צה, וקסה, וחזו"ע עמ' קלו). ולבא"ח נהגו לברך רק בסעודה על לחם. אולם נראה שכל דבריהם נכונים לדורות הקודמים, שלא היתה קביעות סעודה בלא לחם או לכל הפחות שעיקרה מיני מזונות. אבל כיום, שרבים מאוד קובעים את סעודתם על מאכלים כאלה, הרי שזו סעודה חשובה, ויש לברך עליה. ויש לצרף את דעת רוב הראשונים שסוברים שעל כל ישיבה בסוכה מברכים, ועוד יש לצרף את הסוברים (המובאים בהערה הקודמת), שאם אינו מתכוון לאכול סעודה, יברך על עצם השהייה. וכ"כ בשו"ת דבר חברון או"ח תקפו.
^ 8.. סוגיית הברכה מבוארת בסוכה מה, ב - מו, א, ויש בה שני חלקים: א) לדעת הרמב"ם יש לעמוד בעת הברכה, מפני שהמצווה מופיעה בלשון 'תשבו', וצריך לברך לפני המעשה, לפיכך יש לברך בעמידה ומיד לשבת. וכן נוהגים עולי תימן. ולדעת הראב"ד והרא"ש, 'תשבו' פירושו תשהו בסוכה, ולכן גם בעמידה מקיימים את המצווה, וכיוון שנהגו לברך לפני הסעודה, ממילא מברכים בישיבה לפני האכילה. ב) לדעת מהר"ם מרוטנבורג, יש להקדים את ברכת הסוכה, מפני שבמצוות הסוכה מתחייבים תחילה בעת הכניסה לסוכה. והרא"ש כתב, שהמנהג להקדים את הברכה על הלחם, מפני שלפי המנהג לברך על הסוכה בהקשר לאכילה, הרי שהאוכל גורם לברכת הסוכה. עוד כתב הט"ז ב, שיש להקדים 'המוציא' (או מזונות) כי יש להקדים את ברכת הנהנין. למעשה, נהגו באשכנז, מרוקו ותוניס ורוב ספרדים, לברך על האוכל תחילה ואח"כ על הסוכה (רמ"א תרמג, ב-ג; עלי הדס יא, ג). אמנם דעת השו"ע תרמג, ג, שהלכה כרמב"ם וכמהר"ם, שמברכים תחילה על הסוכה ואח"כ על המזון. וכ"כ בא"ח האזינו ה'; כה"ח תרמג: ט, טז; יחו"ד ה, מז. ואף שכתבו שכך עדיף, מ"מ לא ביטלו את המנהג השני.
^ 9.. לב"ח וט"ז תרלט, כ, אם בירך על סעודתו, ונשאר ברציפות בסוכה ובא לאכול סעודת קבע נוספת, מברך שוב 'לישב בסוכה', שמן הסתם בברכתו הראשונה התכוון לפטור רק עד הסעודה הבאה. ולדעת לבוש, של"ה ומ"א יז, אינו מברך שוב, הואיל ולא הסיח דעתו. וכ"כ שועה"ר, ח"א, מ"ב מז, שעה"צ פו. וכך הלכה, שספק ברכות להקל. ואם יש שם מי שצריך לברך, טוב לבקש ממנו שיתכוון להוציאו. ויש אומרים שאם בין אכילה לאכילה יצא לזמן קצר, אף שיציאה כזו אינה נחשבת הפסק, כאן שהוא עומד להתחיל סעודת קבע חדשה, צריך לברך (יעב"ץ ובכורי יעקב), ויש אומרים שגם בזה לא יברך (דה"ח שועה"ר ועוד). וספק ברכות להקל (שעה"צ פו).
^ 10.. אמנם למ"א ושועה"ר, אם הלך לסוכתו של חבירו באמצע הסעודה, צריך לברך שוב, אולם לט"ז ולבושי שרד, אם התכוון לכך בשעה שבירך 'לישב בסוכה', אין צריך לברך. והכריע מספק במ"ב תרלט, מח, ושעה"צ צג-צד, שלא יברך. ואם הלך לאחר שסיים את הסעודה ובירך ברכת המזון, מן הסתם לא כיוון בברכת 'לישב בסוכה' על סוכת חבירו, ולכן אם ירצה לאכול בה - יברך 'לישב בסוכה'. ועיין בפניני הלכה ברכות ג, יא, בדין הרוצה להמשיך סעודתו בבית חבירו. ועיין בפס"ת תרלט, יט (ג-ה).
^ 11.. אמנם כתב בבא"ח האזינו ח' שיש להעיר את מי שמתנמנם בקריאת התורה. וכן הורה הרב אלישיב. אולם מנגד יש סוברים, שאין צריך להעיר את מי שנרדם שלא ברצונו, הואיל והישן פטור מהמצוות (הליכות שלמה ט, יז), ויש אומרים שאין להעיר אותו כי הוא מצטער (מהרי"ל דיסקין, חזו"ע עמ' רא). וי"א שאם השינה פחות ממהלך מאה אמה (יש ששיערוהו כ-54 שניות), אין בה איסור כלל (עי' מ"ב תרלט, יא, שכך משמע מרי"ץ גיאת). והנראה שעיקר החילוק למעשה הוא בין מי שמתכוון לישון שינת ארעי, ומשעין את ראשו כדי לנוח, שאותו צריך להעיר, הואיל והוא מבטל מצווה מהתורה (אלא אם כן הוא נחשב מצטער). לבין מי שמתנמנם בעל כורחו בעוד שהוא יושב, שאינו נחשב ישן שינת ארעי, כי אינו מתכוון לישון. והנוסע לדבר מצווה, או לצורך דבר האבד, כיוון שנסע ברשות, אם הוא רגיל להשעין את ראשו על הספסל ולישון ארעי, רשאי, מפני שדין הסוכה כדין הבית כל השנה, ובכל השנה ישנם אנשים שרגילים לישון ארעי בנסיעה. אולם אם יצא לטיול ושאר צרכי רשות, אסור לו לישון ארעי (כמבואר להלן בהלכה יד), ורק בנמנום בלא רצון אין איסור. ועיין ברמ"א תרמ, ג, ובהרחבות.
^ 12.. משנה סוכה כח, ב: "מאימתי מותר לצאת מהסוכה - משתסרח המקפה". ומבואר בגמ' כט, א, שהכוונה לתבשיל של גריסים, ופירש רש"י שהוא ממהר להתקלקל במעט גשמים. וכך נפסק בשו"ע תרלט, ה. שיעור זה לאנשים רגילים, אבל הרגישים, מצטערים בפחות. ובשינה, גם אנשים רגילים מצטערים ממעט טיפות, ואף אם לא ירדו כשיעור שתסרח המקפה, פטורים מהסוכה (רמ"א תרלט, ז). ובוודאי שבדברים של רשות, כלימוד ושיחה, במקצת טיפות פטורים (א"א בוטשאטש תרלט, ז). ההשוואה לבית מוזכרת ברמ"א תרלט, ה, בשם כמה ראשונים. והגדיר זאת באשל אברהם בוטשאטש תרמ: "השיעור כפי שיש לאדם בית קטן אצל דירתו, והגדול יותר נוח, ועל ידי צער משהו היה הולך להקטן. והשיעור יש לומר כפי רוב בני אדם, ובזקן יש לומר כפי דעת זקנים כוותיה". והובא בהליכות שלמה ט, יח. נראה שאם השירות המטאורולוגי צופה בוודאות שירד גשם בלילה, והוא דואג ומצטער מזה, פטור מהשינה בסוכה (ועיין בהרחבות).
^ 13.. יסוד ההלכה בסוכה כט, א, ועיין בב"י ושו"ע תרלט, ו-ז. מבואר שם שהפטור הוא רק עד שיתעורר ויעלה עמוד השחר, אבל אם התעורר אחר עמוד השחר, אם הוא רוצה להמשיך לישון, עליו לעבור לסוכה. ויש סוברים כך למעשה. ויותר נראה שזה אמור לגבי מי שרגיל לקום סמוך לעמוד השחר, אבל מי שרגיל לישון עוד שעה או שעתיים, לא הטריחו אותו לעבור לסוכה לפני השעה שהוא רגיל להתעורר (עיין פס"ת טז, הלח"ב יז, 42). ובוודאי שכך הדין לגבי מי שחושש שאם יעבור לסוכה לא יצליח להירדם שוב, שמדין מצטער אינו חייב לעבור לסוכה. ומנגד נראה, שמי שהמעבר לסוכה אינו אלא טרחה מועטה עבורו, גם אם התעורר באמצע הלילה, נכון שיעבור לישן בסוכתו. וכעין מה שכתב במ"ב מא.
^ 14.. מוסכם על פוסקי אשכנז שחיו במקומות קרים בהרבה מארץ ישראל שכאשר קר מאוד פטורים משינה בסוכה, אלא שנחלקו לגבי מקום מגוריהם. למרדכי שחי בגרמניה פטורים, ולרמ"א שחי בפולין חייבים. ולכאורה לפי זה בארץ ישראל שאקלימה הרבה יותר חם חייבים תמיד. אולם בפועל, בלילות הקרים שבהרים, לא מעט אנשים מצטננים מהשינה בסוכה. ואולי מפני שאנו מפונקים יותר. ומ"מ למעשה, מי שחושש שיצטנן צריך להתכסות בשמיכות חמות, ואם יראה מהניסיון שגם זה לא עוזר לו והוא מצטנן בלילות קרים, אזי בלילות אלו הוא פטור משינה בסוכה מדין מצטער. ומי שעלול להצטנן גם בצהרים, גם בצהרים יישן בבית.
^ 15.. מובן מאליו שמי שבפועל אינו נרדם בסוכה, פטור כדין מצטער. ואמנם אין המצטער פטור אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו, אולם אם ידוע שהוא מאניני הדעת, וכל אניני הדעת מצטערים בזה, אזי הוא פטור (רמ"א תרמ, ה, מ"ב כח-כט).
כאשר נמצאים אורחים בסוכה, ולא נעים לבקש מהם לצאת, הנצרך לישון רשאי לישון בביתו מדין מצטער (הליכות שלמה ט, יט). ויש מקילים בזה רק כאשר קשה לו למצוא פתרון בסוכת חבירו (ריש"א הובא בסוכת חיים עמ' תלה).
^ 16.. לדעת רמ"א (ד"מ תרלט, ג), מצוות הסוכה לישון בה עם האשה, וכך נהגו רבים להקים סוכה שיוכלו לישון בה עם האשה. וכאשר קשה מאוד לבנות סוכה כזו, פטורים משינה בסוכה, כי הפירוד ביניהם פוגם בשמחתם וגורם צער לאיש או לאשה, ואפשר להקל בזה גם בעת שהאשה נידה, ק"ו כאשר הפירוד גורם לביטול מצוות עונה. כעין זה כתב הט"ז תרלט, ט, שאם האיש רוצה לשמח את אשתו בכך שיישן עמה בחדר, אפילו כשהיא נידה, הרי זה עוסק במצווה ופטור מהמצווה. וכ"כ שועה"ר ט. והמ"א ח' סובר עפ"י השל"ה, שרק כאשר האיש מצטער לישון בנפרד מאשתו הוא פטור, וכ"כ הלבוש. ומשמע מהם שגם בשעה שהאשה נידה שייך דין מצטער. ולדעת הגר"א ושער אפרים, אין דין ישיבה בסוכה שיישן בסוכתו עם אשתו. וכ"כ בנשמת אדם קמז, א, שהמצווה לשמח את האשה בקניית בגד ולא בשינה בחדרה. וכן דעת בכורי יעקב תרלט, יח, ומ"ב יח, והוסיפו שבלילות של מצוות עונה האיש פטור מהסוכה בכל הלילה.
כתב הרמ"א בד"מ שם, שהחרד אל דבר ה' ישתדל להכין סוכה שיוכל לישון שם עם אשתו, ויעבוד את ה' בשמחה, וכן נוהגים המדקדקים, ע"כ. וכ"כ דה"ח, שועה"ר, ח"א ועוד. ומ"מ משמע מדברי הפוסקים שאין חובה להשקיע ממון רב כדי לבנות סוכה נוספת כדי לישון בה עם האשה, וכנראה הטעם, מפני שזו דירת ארעי, וצריך להשקיע בה כדירת ארעי, היינו כדרך שאדם משקיע בדירה למשך שבוע. יש לציין שמותר לקיים מצוות עונה בסוכה (באו"ה תרלט, א, 'ואל').
^ 17.. סוכה כו, א: "תנו רבנן: הולכי דרכים ביום - פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה, הולכי דרכים בלילה - פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה - פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה". יש סוברים שדין היוצאים לטייל כדין הולכי דרכים שפטורים מהסוכה, וזאת משום שצריך אדם לנהוג בסוכתו כדרך שהוא נוהג בביתו, ובכל השנה כאשר יוצאים לטיול בטבע אין מקפידים לאכול בתוך בית, וממילא כאשר יוצאים לטייל בסוכות, פטורים מלאכול בסוכה. וכן דעת ריש"א (הערות למס' סוכה כו, א), הרב ליאור, כמובא במקראי קודש (הררי עמ' תקפז), ושאילת שלמה ב, פח. לעומת זאת, לדעת רבים, כאשר חכמים פטרו הולכי דרכים מהסוכה, על פי הכלל "תשבו כעין תדורו", התכוונו למצב שבו אדם נאלץ לצאת לדרכו לצורך פרנסתו או לצורך חשוב אחר, ואזי ינהג כבכל השנה, שהולכי דרכים אוכלים מחוץ לבית. אבל בלא צורך, הלא זהו מה שצוותה התורה לשבת בסוכה ולא לצאת למקומות אחרים ולהיפטר מהמצווה. ואם החליט לטייל ולבלות בחול המועד, חייב בסוכה. כיוצא בזה למדנו בסוף הלכה יג, שמי שהחליט בלא כורח לקיים טיפול רפואי בחול המועד, גם אם הוא בפועל מצטער, חובה עליו לשבת בסוכה (רמ"א תרמ, ג, עפ"י ראשונים). וכ"כ אג"מ או"ח ג, צג; רשז"א (הליכות שלמה ט, כא); יחו"ד ג, מז; אהלה של תורה ב, צג. בנוסף לכך, היוצאים לטיולים בחול המועד אינם נוהגים כבכל השנה, כי בדרך כלל יוצאים לטיול רק בחופשים או לעיתים נדירות, ואילו הם קובעים עצמם לטייל תמיד בחול המועד. וימי חול המועד אינם ימי חופש אלא ימים מקודשים שנועדו לשמחת החג בסעודות ולימוד תורה. ולכן מי שהחליט לצאת לטיול, לכל הפחות צריך להקפיד לאכול בסוכה. ונראה שאם תכננו את הטיול באופן נאות, ומחמת תקלה שאינה תלויה בהם נקלעו למקום שאין להם בו סוכה והם רעבים, יוכלו לאכול בלא סוכה, וכשם שבכל השנה, אדם רעב שנקלע למקום שאין בו חדר לאכול, מוכן לאכול בחוץ.