בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניינו של חג
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
2 דק' קריאה
שנה אחת, התאספו תלמידיו של המגיד ממעזריטש בבית מדרשו לקראת הדלקת נר ראשון של חנוכה. והנה המגיד מתמהמה ואינו מדליק את הנר, ממתין הוא לתלמידו החביב רבי זושא, שיגיע אף הוא להדלקה.
כך המתין שעות רבות עד קרוב לחצות לילה. רק לקראת חצות אמר המגיד: רבי זושא כבר לא יגיע לכאן הלילה, והדליק את הנרות.
למחרת, כשהגיע רבי זושא לבית המדרש, סיפר להם את אשר אירע עימו באותם שעות – בכל שנה אני מקפיד להיות אצל רבנו המגיד בהדלקת נרות, ואף השנה יצאתי לדרכי מבעוד מועד, אולם כשהתקרבתי למעזריטש ירד שלג כבד, ונכנסתי להתחמם מעט בביתו של יהודי בשם רבי יענקל, שאני מכירו.
לחרדתי, מצאתי את אשתו בוכה, כשהיא מספרת לי בדאגה גדולה, שרבי יענקל יצא ולא שב, והיא חוששת לשלומו. שיניתי את תוכניותי, ויצאתי לבוסס בשלג ולחפש את ר' יענקל, ולאחר חיפושים רבים נתקלתי בו שוכב בשלג. חילצתי אותו, נשאתיו לביתו, וחיממתי אותו. המתנתי לו עד שיתחזק ויוכל להדליק נרות, וכך יצא שהדלקתי עם ר' יענקל ולא איתכם.
בשעה שהדלקתי איתו ועם משפחתו, חשבתי על כך שאינני זוכה להדליק עימכם, אך הרגשתי את החמימות הגדולה של הזכות להדליק עם ר' יענקל ומשפחתו.
נענה המגיד ואמר לרבי זושא – 'דע לך, שאף בשמיים המתינו לך ולא הדליקו עד שהדלקת, ואף אנו המתנו...'.
יש כאן יסוד עמוק מאוד בעניין חנוכה. חנוכה הוא חג מדברי חכמים. חג שנולד מתוך עם ישראל. בשמיים קבעו אותו מכוח קביעתם של ישראל.
בחנוכה אנו מצווים גם לפרסם את הנס, ולהדליק על פתח הבית מבחוץ, כדי שהאור יגיע לכל מקום ואף לרחוקים ביותר, ומעלה גדולה היא למי שזוכה ומביא את האור ליהודי הפשוט, כמו שרבי זושא הביא את האור למרחקים, כי זה חגם של עם ישראל
ובזה תתורץ קושיא גדולה על השולחן ערוך. ידועים דברי הגמרא (שבת כא:), שהתקנה המקורית של חנוכה היא "נר איש וביתו", כלומר מעיקר הדין מספיק להדליק נר אחד לכל בני הבית. אולם "המהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין... מוסיף והולך", ולכן אנו נוהגים כולנו להיות מהמהדרין מן המהדרין ולהוסיף נר בכל יום מימי חנוכה עד שביום השמיני מדליקים שמונה נרות.
והנה למרבה הפלא, השולחן ערוך (תרעא, ב) כותב: "כמה נרות מדליק? בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה...". והדבר תמוה – השולחן ערוך לא מזכיר כלל את האפשרות לנהוג כעיקר הדין ולהדליק נר אחד. הוא מזכיר רק את האפשרות להיות מהדרין מן המהדרין, ואם יש מישהו שמעדיף להדליק נר אחד, האם אינו יכול? האם כולם חייבים להדר?
נראה שהשולחן ערוך סבר שכיוון שכבר נהגו ישראל להדר, הדבר הפך למנהג מחייב. כמו הלכות נוספות, שבהם המנהג הפך למחייב, כדוגמת – תפילת ערבית, שנחלקו בגמרא אם רשות או חובה, ונפסק שרשות, אך במהלך הדורות קיבלו אותה הגברים כחובה, וכיום היא מחייבת.
ואמנם מצאנו בפוסקים, שמי שאין לו שמן יכול להדליק נר אחד בכל יום, וכן הלכות נוספות המבטאות את עיקר הדין, אך השולחן ערוך הדגיש שבמצב פשוט ורגיל כולם צריכים להיות מוסיפים והולכים.
זה כוחו של מנהג ישראל. זה כוחו של חנוכה שבו כל ישראל קדושים מהדרין מן המהדרין, ומכוח זה האור מוסיף והולך, מופץ לכל מקום, ויהי רצון שאור חדש יאיר על ציון במהרה, ונזכה לאורו!



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il