ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- שמות
תפקיד האותות לכאורה פשוט - שיאמינו בני ישראל למשה שהקב"ה התגלה אליו. ויותר בעומק, עיקר עניינה של יציאת מצרים הוא אכן גילוי שם ה', שלמעלה מהטבע, שיכול לשדד ולשנות כל מערכות הטבע. הגילוי שהקב"ה ברא את העולם, ולכן הוא יכול לשנות את טבעו ולעשות בו ניסים.
ואולם יש לשאול, מדוע דווקא אותות אלו? ומה הם מסמלים? בפשטות ניתן לומר שהאותות מסמלים את היכולת האלוקית להכות במצרים. האות השלישי של הפיכת מי היאור לדם אכן היה גם המכה הראשונה. כמו כן הנחש שבאות הראשון היה אחד מסמלי המלכות הקבועים בכתרו של מלך מצרים. עוד מצאנו ביחזקאל (כט, ג): "הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני" (ועיין בישעיהו כז, א). אם הנחש הוא התנין, הרי שאכן נעשה מופת זה לפני פרעה: "וישלך אהרון את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין" (שמות ז, י). מה משמעותה של הצרעת לפי ביאור זה (האות השני)? אפשר שהיא רמז לנגעים שעתיד ה' לעשות במצרים. ואולם ביאור זה קשה. הרי האותות, כאמור לעיל, הם לא לפרעה ולמצרים (יש בידי להכותכם), אלא בעיקר לישראל עצמם. אומנם אפשר לומר, בדוחק מסוים, שהקב"ה רוצה להוכיח לבני ישראל עצמם – יש בכוחי להכות את המצרים.
קודם שנענה, יש להקשות עוד קושיה אחת: אם היה מדובר רק ביכולת להכות את המצרים, מדוע שב ונהפך הנחש למטה: "שלח ידך ואחוז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו"? וכן, מדוע ידו של משה חזרה להיות כבשרו: "ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו"? פשט הפסוקים ששלבים אלו הם חלק מהאותות עצמם, ולא נועדו רק כדי להחזיר למשה את ידו ואת מטהו. ועל כן נראה לומר שחלק מהאמונה בגאולת ה' את עמו, היא גם האמונה של עם ישראל בעצמו, דהיינו האמונה שעם ישראל יכול לחזור לעצמו, לייעודו וטהרתו.
לשוב אל ה' מכל מצב
הנחש והצרעת מבטאים חטא. הנחש הוא שורש כל החטאים, שהרי הוא המסית את אדם הראשון לחטא. והצרעת היא, מבחינה מסוימת, הטומאה הגדולה ביותר, שהרי טמא מת מסולק ממחנה שכינה בלבד, ואילו מצורע אף ממחנה ישראל. הדם הוא בוודאי ביטוי לטומאה, כטומאת הנידה והזבה.
משה חושש שבפיהם יאמרו עם ישראל "לא נראה אליך ה'", אולם בליבם פנימה יאמרו: האם ה' עדיין רוצה אותנו? האם אנו ראויים? לאחר השקיעה בתוך טומאת מצרים, הם עלולים לשקוע בייאוש מעצמם, ייאוש מלשוב אל ה', וממילא לא יאמינו שהקב"ה אכן רוצה לגואלם. לצורך כך ממש באו האותות, לאמור גם המטה אשר נהפך לנחש, שכאמור לעיל מבטא את המצריות, יכול לחזור להיות מטה (אפשר שיש בכך לרמוז שהאדם יכול להשתמש ולשלוט בכוח הזה עצמו, לטובה). כך גם טומאת הצרעת שפשתה יכולה להיעלם, והבשר יכול להיות בשר בריא וחי.
וכך אכן מצאנו מפורש בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט): "ולמה הראה למשה בדבר טמא אות פרעה ולא הראהו בדבר טהור, אלא מה המצורע טמא ומטמא, כך היו פרעה ועמו טמאים ומטמאים את ישראל וחוזר ונטהר, אמ' לו כך יטהרו ישראל מטומאת המצריים, שנאמר ויאמר הבא נא ידך בחיקך".
ידועים דברי חז"ל הנוקבים על צרעת משה (שבת צז ע"א): "אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב והן לא יאמינו לי וגו', וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל... ממאי דלקה - דכתיב ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'". בפשטות, יש כאן תשובה אחרת לשאלתנו על פשר האותות. אומנם אין כאן תשובה אלא לאות השני, ואף לא לשאלה מדוע באות זה עצמו חזרה ידו של משה להיות כבשרו, וכחלק מהאות עצמו. ואולם אפשר להעמיק ולומר שעומק טענת משה הוא שעם ישראל לא יאמין ביכולתו לשוב ולהיטהר. הם יאמרו: איננו ראויים להיגאל, ולכן לא יאמינו לו. על כך אומר לו הקב"ה: בפנימיות נפשם הם מאמינים בני מאמינים, אף בעצמם, ואתה שאינך מאמין בהם וביכולתם לשוב. ועתה אראה לך אות שהם יכולים לשוב ולהיטהר.
ולדורות עולם יציאת מצרים נותנת לנו את התקווה שיש בידינו היכולת והאפשרות לשוב אל ה' מכל מצב, גם לאחר נפילה גדולה. שה' יתברך אוהב אותנו, ורוצה שנאמין בעצמנו וביכולתנו לחזור אליו. "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". ואמונתך - האמונה שלך בנו.
לצאת מהמרירות במצרים
ובשולי הדברים נוסיף הערה מתוקה נוספת: מדוע באות האחרון לא חזר הדם להיות למים? יש לשים לב שבאות הזה מדובר ביאור עצמו, ולא בידו ומטהו של משה. אפשר שאם לא שוכנעו בשני האותות הללו, שהם העיקר, ישוכנעו בבחינת סור מרע, יראת העונש, שבכל מקרה אין להישאר במצרים, שכן הכול ייהפך לדם. צאו! משום שמצרים עתידה ללקות בעשר המכות ובקריעת ים סוף.
ואכן, לפני האות השלישי נאמר: "והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך ולקחת ממימי היאור", לאמור מהותם של שני האותות הראשונים שונה, ורק אם לא יאמינו בהם, תעשה לפניהם את האות האחרון. האות האחרון מבטא את היציאה מהגלות, לא מתוך אמונה ותקווה בטוב, אלא כבריחה מרעתה.
אלא שגם לכך יש תיקון. האבן עזרא (שמות טו, כו) כותב שיש קשר בין מכת דם לבין מעשה מרה שלאחר קריעת ים סוף: "והנה דבר מרה הפך המכה הראשונה, כי מימי היאור היו מתוקים ולא יכלו לשתות מהם. וכאן המים המרים שבו מתוקים".
בהמשך לדברי האבן עזרא, אפשר לומר שאכן במרה חזר ונתרפא גם האות השלישי, והמים המרים כדם נמתקו.
הדברים עוד יותר מכוונים, לאור ההבנה שהמים המרים הם בעצם סמל לישראל עצמם, הזקוקים לעץ התורה שתמתיק אותם ושתרפא אותם ממרירות מצרים (ראו שם בפירושי הכלי יקר, הרש"ר הירש והמלבי"ם).
וכך מבואר בהמשך הפסוק: "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו: ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". המרירות היא המחלה אשר שמתי במצרים, דהיינו ישראל שנשקעו בטומאת מצרים. כפי שראינו, במצרים עצמה לא יכלו המים הללו להתמתק, אך הם נטהרו במרה, באמצעות התורה. התורה הקדושה היא היא המרפאת וממתיקה אותנו.
הכותב הוא רב היישוב עמיחי ור"מ בישיבת מוריה
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
