ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- שבת ומועדים
- פסח
- קרבן פסח
לע"נ מורנו הרב ארנרייך זצ"ל
ממנו למדנו להרגיש את הסברא ולהתרגש מהבנת התורה
בתחילת פרק ששי במסכת פסחים (בבבלי ובירושלמי) מובא המעשה שפעם אחת ערב פסח יצא בשבת ובני בתירא לא ידעו אם הפסח ידחה את השבת.
עצם התיאור של "פעם אחת" מעניין. אמנם הפעם הבאה בה ערב פסח יצא בשבת יהיה בעוד עשרים שנה, אך בדרך כלל ערב פסח יוצא בשבת לעתים תכופות יותר. יתרה מכך – באותה עת לכאורה עדיין קדשו את החודש על פי הראיה. אם כך, ערב פסח אמור לצאת בשבת בערך פעם בשבע שנים.
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
49 - חמדת השבת: זימון כאשר לא כולם מברכים
50 - חמדת השבת: שחיטת קרבן הפסח בשבת
51 - חמדת השבת: שינוי צבע נוזל שלא למטרת אכילה
טען עוד
האם יש לנו מועדים אחרים העשויים לצאת בשבת? כאשר ראש השנה או סוכות חלים בשבת ישנה גזירה שלא לתקוע בשופר או ליטול ארבעת המינים, בכדי שהעם לא ייכשלו באיסור טלטול. האור שמח מסביר שזו הייתה ההתלבטות של בני בתירא: אם הפסח דוחה את השבת ככל קרבן אחר, יתכן ונכון לגזור איסור על שחיטתו בכדי למנוע את איסור טלטול שעלול להיווצר. אך אם התורה אומרת מפורשות שהפסח דוחה את השבת לא נגזור גזירה הפכית ונאסור.
בהמשך המעשה שואלים את הלל אם הוא יודע מה ההלכה. הוא מביא להם מספר ראיות, והם מתעקשים לא לקבל את ראיותיו, עד שהוא אומר שהוא משמעיה ואבטליון שזו ההלכה, שהפסח דוחה את השבת.
לאחר שדבריו מתקבלים, הלל מבקר את בני בתירא ונותן להם מוסר: אני יודע את ההלכה בגלל ששימשתי את רבותי. אתם צריכים ללמוד על החשיבות של מסורת רבנית. בלי מסורת של תורה שבעל פה, תורה מה תהא עליה?!
מיד מתברר שישנה בעיה הלכתית חדשה: העם שכחו להביא את סכיני השחיטה שלהם למקדש לפני השבת. הלל אומר: אפשר לסמוך על עם ישראל, אם אין נביאים הם, בני נביאים הם. הם כבר ימצאו פתרון.
זו אמירה מרתקת, משתי בחינות:
א. רגע קודם הלל נתן שיחת מוסר על החשיבות של המסורת ולימוד תורה מהדורות הקודמים, אחרת תשכח תורה מישראל. מיד הלל לומד שיש גם צד שני: התורה לא תשכח, בסופו של דבר עם ישראל, אם לא נביאים, בני נביאים. הם ימצאו את הפתרון הנכון.
ב. הנה כי כן, בדיוק החשש בגינו חז"ל אסרו את תקיעת השופר ונטילת ארבעת המינים בשבת התקיימה: היה חשש שהעם יטלטל. אמנם הם מצאו פתרון, ותחבו את סכין השחיטה בין הקרניים או בצמר של הבהמות. אך אם אכן החשש העולה בסוגיות האחרות התקיים, מדוע גזירה זו אינה חלה על קרבן הפסח, כפי שמציע האור שמח?
נשוב ללימודים שלומד הלל: הלל מבקש להשוות בין קרבן התמיד ובין קרבן הפסח, ובני בתירא דוחים את דבריו. יש מקום להרחיב בפרטי ההתדיינות והשקלא וטריא, ואכמ"ל, אך ננסה בקצרה להבין מדוע בני בתירא לא רצו לקבל את הלימודים של הלל.
הטענה המרכזית של הלל היא בעצם שהפסח הוא סוג של קרבן מוסף, הדוחה את השבת. מדוע טענה זו אינה מקובלת על בני בתירא? נצביע על מספר פנים:
א. תמידים ומוספים נשחטים וקרבים ביום טוב. קרבן הפסח נשחט ביום ונאכל בערב. דבר זה מעלה שתי בעיות:
ראשית – האם קרבן הפסח הוא קרבן שמהותית מחובר ליום י"ד, או שמא עיקרו ב-ט"ו לחודש, בשעת אכילתו? יתכן ורק קרבנות שזהו יום הקרבתם דוחים את השבת. אך לגבי פסח הגדרת "יום ההקרבה" פחות חד.
שנית – האם מצוות קרבן הפסח היא בשחיטה או באכילה? האור שמח (פסולי המוקדשין טו יא) דן בשאלה זו, ומעלה ממנה מספר השלכות אחרות. אם עיקר מצוותה באכילה, הרי שהשחיטה בשבת היא הכנה מהשבת ליום טוב!
ב. תמידין ומוספים הם קרבן ציבור. האם פסח הוא קרבן ציבור?
זו שאלה מורכבת. מצד אחד, כל העם מביא אותו יחד, עד כדי שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", וחז"ל לומדים מכאן שמבחינה עקרונית כל עם ישראל יוצאים ידי חובה בקרבן משותף. מצד שני, בפועל הפסח נשחט על ידי כל משפחה ומשפחה, למנוייו בלבד.
לחידוד העניין, נזכיר את המעבר שאירע עם קרבן הפסח:
בפסח מצרים כל בית היווה כביכול מזבח נפרד עבור קרבן הפסח. כל משפחה הייתה צריכה להחליט אם הם חלק מתהליך גאולת ישראל ממצרים, ואם כן, עליהם לעשות קרבן פסח ולאכול אותו בתוך בית סגור ומסוגר. כריתת הברית הראשונה הזאת עם הקב"ה הייתה חייבת לעבור את ההחלטה הפרטית שכל משפחה=בית בחרו לעצמם.
בשלב המפתיע הבא, נאמר בפסוק "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך" (דברים טז ה). משמע שיש הלכה מיוחדת האוסרת באופן מסוים דווקא את שחיטת הפסח ברמה האישית. בספרי מבארים התנאים שמכיוון שיתר מצוות חג המצות חלות על כל בית בנפרד, יש מחשבה שמא גם את הפסח אפשר לשחוט במסגרת הבית הפרטי. עד כדי שספר החינוך מונה את איסור שחיטת הפסח בגבולין כאיסור נפרד (מהאיסור הכללי לשחוט קרבנות מחוץ למקדש)! מהו הרעיון? בפסח המקורי קרבן הפסח הובא בדווקא בכל בית פרטי, כל משפחה הייתה צריכה לבחור להצטרף למהלך הגדול הזה של גאולת ישראל. מלמדת אותנו התורה שאחרי מעמד הר סיני אנחנו עם אחד, ומקריבים את הפסח יחד.
הרמב"ם (בהקדמה למסכת זבחים) מסווג את סוגי הקרבנות. "הסוג הרביעי" שהוא מונה הוא "קרבן יחיד כעין קרבן ציבור", והפסח נמנה בסוג הזה. אין קרבן פסח אחד עבור עם ישראל, כולם מביאים את הפסחים הפרטיים של עצמם. אך מכל בחינה אחרת הפסח הוא קרבן ציבור.
מדוע? מדוע הפסח כולל את המורכבות הזאת?
קרבן הפסח מהווה כריתת ברית שנתית מחודשת עם הקב"ה. יש כאן מורכבות – אדם אחר לא יכול לכרות ברית עם הקב"ה. כריתת ברית חייבת להיות החלטה ובחירה אישית של כורתי הברית. מצד שני, אין טעם שאדם פרטי יכרות ברית עם הקב"ה. המטרה היא שכל עדת ישראל יכרתו ברית עם הקב"ה. כך שאנו זקוקים לשני הצדדים: כל משפחה כורתת ברית, אך רק בתוך המסגרת הכללית של כריתת הברית של העם כולו.
זה מתאים למצווה מרכזית נוספת, מפתיעה גם היא. "והגדת לבנך". על פניו זו מצווה מפתיעה מאוד. מדוע המצווה היא שהאדם הפרטי יספר למשפחתו על יציאת מצרים? האם לא יעיל יותר ללכת לרב, לאדם היודע להעביר את התכנים של הפסח בצורה מקצועית, הבקי יותר בפרטי המעשה וההלכות? לכאורה יש חסרון גדול בהעברת נטל העברת המעשה לבית הפרטי של כל אחד.
אך האמת הפוכה. בכדי שמסורת ישראל תישמר, לא יתכן שהתורה והמסורת יהיו תלויים באנשי תורה חיצוניים. כל בית חייב להכיר את התורה, ליצור את הקשר האישי שלו עם הקב"ה ועם מצוותיו ותורותיו. כנראה שזה גם המסר שהקב"ה העביר להלל ובני בתירא בסיפור המעשה: בוודאי שאנו זקוקים לשמעיה ואבטליון שילמדו אותנו תורה. אך ישראל הם בני נביאים. גם בני ישראל שלא זכו לשבת בבית המדרש יודעים לספר את סיפור יציאת מצרים, הם כבר ימצאו את הפתרון.
נראה שבערב פסח שחל בשבת עלינו לחשוב על הכפילות שיש כאן: אנו מבקשים לכרות ברית עם הקב"ה, והפסח, באופיו ומהותו, מורכב ממצוות של הבית פנימה, של הבחירה של כל בית ומשפחה בפני עצמה לכרות ברית עם ה'. מצד שני, זהו קרבן ציבור: אף אחד לא כורת ברית לבד. כולנו זקוקים לכך שכל שאר עם ישראל יכרתו ברית עם הקב"ה גם הם. וכך, כאשר כולנו עומדים כשווים בפני המקום ברוך הוא, ניתן לכרות ברית המביאה אותנו לגאולה שלמה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
