ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
הגמרא (כז, א) שואלת האם סימנים הם דאורייתא או דרבנן. ויש לעיין מה בדיוק מבררים כאן. השאלה ראשונה היא מהם סימנים בכלל? השאלה השניה, מדוע צריך את הסימנים? שאלה שלישית, מה הכוונה דאורייתא או דרבנן?
שני חששות
המשנה (כח, ב) מלמדת אותנו סדר השבת אבידה לתובעה:
אמר את האבידה ולא אמר סימניה - לא יתן לו. והרמאי, אף על פי שאמר סימניה - לא יתן לו, שנאמר עד דרש אחיך אתו - עד שתדרוש את אחיך, אם רמאי הוא אם אינו רמאי.
מכאן אנו למדים על שתי רמות של בירור, האחת ביחס לאדם מן השורה, והשניה ביחס לאדם החשוד בעינינו כרמאי. ומהם החששות?
ביחס אל הרמאי, ברור שהחשש הוא שמא משקר. אמנם ביחס אל האדם המצוי, מה החשש? הרי אין לחשוד בו לשווא שהוא משקר? אלא משמע שהחשש הוא שיטעה וידמה בטעות שזה הוא חפצו.
נתבונן בשני מקומות שהזכירו האחרונים בנוגע לסילוק חשש ע"י סימנים.
חשש טעות
הגמרא בפרק ראשון (יח, ב) דנה ביחס למוצא שטר ויש חשש שמא השטר אינו שייך למי שעל פניו נראה כבעליו, אלא לאדם אחר עם נתונים מקבילים ובלשון הגמרא: 'דלמא אתרמי שמא כשמא, ועדים כעדים'. במהלך הגמרא מובאת תשובה של רב אשי:
רב אשי אמר: כגון דקא אמר נקב יש בו בצד אות פלונית. ודוקא בצד אות פלונית, אבל נקב בעלמא - לא.
וכתב רש"י בהסבר דבריו (שם, ד"ה ודוקא):
דהוה ליה סימן מובהק, ואפילו אם תימצי לומר גבי חזרת אבידה בסימנין, דאיבעיא לן לקמן דאורייתא או דרבנן - אפילו פשטת סימנין דרבנן יש לסמוך על סימן מובהק כזה למשרי אשת איש דאורייתא.
כלומר החשש הקיים בהשבת אבידה הוא שמא יש טעות בזיהוי החפץ, ותכלית נתינת הסימנים היא למנוע את הטעות.
חשש שקר
לעומת זאת מהגמרא בחולין (עט, א-ב) משמע לכאורה שהצורך בסימנים באבידה הוא להפריך את החשש שמא ישקר ולא מחשש טעות. הגמרא שם מנסה לברר דין בהלכות כלאי בהמה, כיצד ניתן לזהות בעל חיים הנוצר מכלאים, ונפק"מ לחרישה עם בע"ח נוסף, שלא יעבור ב'לא תחרוש בשור וחמור'. הגמרא שם מסיימת שניתן לזהות על פי סימנים חיצוניים כגון צורת אזניים ואורך זנב – 'וסימנין דאורייתא'. רש"י (עט, ב ד"ה וסימנין) מקשר בין סימני כלאים לסימני אבידה, ומבאר שמכך שסימנין דאורייתא באבידה ומחזירים אף גט על פיהם, ממילא למדנו שיש תוקף דאורייתא לסימנים אף לאיסורים.
אך הרמב"ן שם (עט, א ד"ה ומה שפרש"י) דוחה את שיטת רש"י:
ומה שפירש"י ז"ל וסימנין דאורייתא מסימני אבדה קאמר, תמיה אני בו מה ענין זו לזו אפי' כשתמצא לומר סימנין אלו דאורייתא י"ל שאין מחזירין אבידה בסימנין דילמא מיחזא חזא א"נ כסומא בארובה, וכשתמצא לומר סימני אבדה דאורייתא שמא אלו אינן עיקר וסימנין אלו ודאי לענין אבידה אינן כלום דהו"ל כחיורא כריסיה דאמרינן בב"מ (גיטין מ"ה א') שאינן כלום, אלא סימנין אלו קאמרינן שהם עיקר לסמוך עליהם בענין זה, וגמרא גמירי להו כי ההיא דאמרינן בפ' ואלו טריפות (ס"ד א') גבי סימני ביצים סימנין לאו דאורייתא, ואין לסימני אבדה עסק כאן וכאן.
כלומר, הסימנים האמורים באבידה נועדו למנוע רמאויות, מיחזא חזא או כסומא בארובה(ניחוש), אך הסימנים המדוברים כאן בהלכות כלאיים הן רק סימני מסורת כסימני טהרה בבעלי חיים וכדומה.
ויתכן שרש"י בעקרון פחות חושש לשקר אלא לטעות, ואילו הרמב"ן חושש יותר (עיין מח' רש"י תוס' ביחס למקום סימן).
על אלו סימנים יש ספק?
לאחר שבארנו את יסודות הצורך בסימנים, נעבור להתבונן בשאלת הגמרא דאורייתא או דרבנן, ולנסות להבין באלו סימנים הגמרא מסופקת.
מצאנו בראשונים כמה דעות ביחס לספק של הגמרא. והדבר הוא נפק"מ כיון שהסוגיא הכא לא פושטת את הספק (עיין רא"ש בסוגיין) וכן קצות (רנט, ב). ולפי ביאור הגמרא נדע כיצד לנהוג בספק. ומצאנו בזה ג' שיטות:
א. שיטת רוב הראשונים (רש"י, רמב"ן, ריטב"א, ר"ן) מבארים שהספק הא רק בסימן שאינו מובהק, אבל במובהק אין ספק שהוא כמו עדים, והוי דאורייתא. וכנראה ששתי החששות אינן סבירות שיהיו קיימות בסימן מובהק. ולמעשה כך פסק שו"ע באבן העזר (יז, כד). ומה שפסק ביו"ד רצז, ט עיין אבן העוזר (הובא בבאר היטב שם) שכ' שכאשר יש שני סימנים הוא כסימן מובהק.
ב. שיטה המובאת במאירי ובריטב"א שהספק הוא רק בסימן מובהק, אך באינו מובהק ודאי שהוא מדרבנן.
ג. שיטת ריב"א הסובר ששאלת הגמרא קאי בין על סימן מובהק ובין על שאינו מובהק. ומה שכתוב בדף יח שנאמנים על גט לומר נקב יש בו בצד אות פלונית הוא דווקא משום שיש גם עדים וגם סימן מובהק, אך בהינתן ויש רק מעליותא אחת, הרי לא מחזירין.
ביאור השיטות
הטעם של שיטה א פשוט יותר, וכמו שביארנו, דלא מסתבר לחשוש לטעות או רמאות בסימן מובהק. אך השיטות האחרות דורשות יתר ביאור. ונבאר שיטתם על פי קונטרסי שיעורים (ב"מ יח, א):
יסוד שיטות אלו הוא בחששות באבידה, טעות או שקר. ולשיטתם חשש טעות, הוא, דווקא בסימן שאינו מובהק, אך קיים גם בעדים,. ואילו חשש שקר אמנם שייך גם בסימן מובהק, שיתכן וראהו הרמאי, אך מאידך אינו קיים בעדים, דבסתמא כל עדים בחזקת נאמנים.
ולכן, סובר הריב"א (שיטה ג) שדווקא על עדים וסימן מובהק אומרת הגמ' (יח,א) שנאמנים משום ששתי החששות מסתלקים. אך בהיעדר אחד משניהם אזי הגמרא מסופקת.
וכן מוסברת שיטה ב, שבסימן שאינו מובהק שתי החששות עדיין קיימים, ובסימן מובהק חשש שקר קיים ולכן גם בו מסופקים.
וכנראה שיטה א סוברת שבסימן מובהק אין חשש רמאות כלל, דלא מסתבר שאפשר להבחין בסימנים שכאלו אלא אם כן היה החפץ ממש בבעלותך או אצלך.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
