ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
אוקמי ואברויי
א. האם זה נאמר בדאורייתא או רק בדרבנן?
ב. מה יסוד ההיתר של אוקמי? האם הוא משום פסידא או דילמא משום שאינו בכלל מלאכה?
ג. היכן הותרה המלאכה בגוף האילן או בקרקע?
ד. האם היתר אוקמי הוא רק לאילן או גם לפירות?
דאורייתא או דרבנן
לפום ריהטא של סוגיא במו"ק משמע שהיתר אוקמי הוא דווקא בדרבנן, שכן הגמ' מיירי בקשקוש והוא אינו אלא מדרבנן שהרי אינו מד' מלאכות דאורייתא. וכן הוא בסוגיא המקבילה בסוכה (מד, ב).
וכן משמע מדברי ר"ש על המשנה בשביעית (ב, ד):
מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה וכן בבית השלחין מיבלין מפרקין מאבקין מעשנין עד ראש השנה רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית:
ופירש ר"ש:
מזהמין - כשיש מכה לאילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות ומיהו זיהום דהכא צריך לומר דמחזק את האילן ומשביחו ומשמע עד ר"ה אין בשביעית לא ובמסכת ע"ג פרק ר' ישמעאל (נ ב) תניא ומתליעין ומזהמין בשביעית ומשני התם תרי זיהומי הוו חד אוקמי אילנא ושרי וחד אברויי אילנא ואסור ואף על גב דבעבודת אילן אסורה ל' יום לפני ר"ה הכא שרי שלא ימותו הנטיעות דהנך עבודות דרבנן הם כדאמרינן בריש מו"ק (ד' ג: וד' א) אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא והכא לא גזור:
בסיפא של דבריו כותב במפורש שאוקמי הותר במלאכות דרבנן בלבד. ולכן בתוספת שביעית לא אסרו במקום של אוקמי. [אך יש להעיר שלכא' יש סתירה בדבריו, ברישא כ' שהזיהום מחזק ומשביח את האילן ולכן התירו רק עד ר"ה, אך בסוף דבריו כ' שהתירו רק כדי שלא ימותו? מבאר שערי אמונה (ביאור על המשניות לר' חיים קנייבסקי) שבזיהום זה יש גם אוקמי וגם אברויי, ומשום כך מותר עד ר"ה משום האוקמי שבה אך לא בשביעית עצמה משום האברויי שבה.]
ונראה שאף דעת הרמב"ם כר"ש שאוקמי הוא רק בדרבנן שכתב (שו"י א, י) שכל ההיתרים של חכמים הם במלאכות דרבנן ולא בדאורייתא.
אמנם מדברי תוס' בב"ב נראה שאוקמי הוא גם בדאורייתא –הגמרא שם אומרת (פ, ב) שאין קוצצין בתולת השיקמה בשביעית מפני שהיא עבודה והרשב"ם מבאר שהאיסור בשמיטה הוא משום 'לא תזמור' (ד"ה מפני וד"ה הלכך). אלא באופן שיהיה לה קשה והוא קציצה עד הקרקע. אך בין הקרקע לג' טפחים אין קוצצים משום שהוא 'לא מקשי קשי לה ולא עילויי מעלי לה'.
שואלים התוס' ושאר הראשונים, הרי אם המצב הוא כזה שלא מעלה ולא מוריד, לכאורה זוהי הגדרת 'לאוקמי', ומדוע אסור בשביעית? אלא מבארים שכוונת הגמרא היא שאין ודאות שזה מועיל ואין ודאות שזה מזיק, ומבאר הרשב"ם שאי הידיעה הזו נובעת מכך שיש זמנים שהקציצה הזו עזרה לצמח ויש זמנים שהיא הזיקה. ולכן, כיון שיש כאן ספק במציאות והוא בדין דאורייתא הרי שיש להחמיר. אך אם היה ודאי שאינו משביח הרי היו מתירים אוקמי גם בדאורייתא. שכן שם מיירי בזמירה והיא ודאי דאורייתא.
הסוגיא שלישית בנידון דידן מופיעה בע"ז (נ, ב), ואלו דברי הגמ':
מ"ש זיהום דשרי, ומ"ש גיזום דאסור? מי דמי? זיהום אוקומי אילנא ושרי, גיזום אברויי אילנא ואסור.
הגמרא מבררת מהו ההבדל בין שתי סוגי המלאכות, זיהום וגיזום, מדוע זיהום מותר בשביעית ואילו גיזום אסור? עונה הגמרא שההבדל הוא ברור! הזיהום אינו אלא מקיים את האילן ולכן מותר, משא"כ הגיזום שעניינו להבריא את האילן וממילא אסור.
לשאלתנו האם אוקמי נאמר גם במלאכות דאורייתא, ניתן לפרש גמ' זו בשני דרכים:
א. שיטת ר"ח שגיזום הוא זמירה ממש, והיא כידוע מלאכה האסורה מדאורייתא, וממילא אוקמי שייך גם במלאכות דאורייתא, שכן הגמ' אמרה שגיזום שהוא אברויי אסור אך גיזום שיהיה אוקמי, יהיה מותר.
ב. למיוחס לרש"י הסובר שהיתר אוקמי הוא משום הפסד (במו"ק) ניתן לבאר שכיון שכל המלאכות האחרות המוזכרות הן ודאי דרבנן, גם את מלאכת הגיזום יש להעמיד באופן זה, שהיא דרבנן ואינה הזמירה. או באופן נוסף, שגיזום הוא אמנם זמירה ואסור מדאורייתא אך אין מציאות של גיזום שהוא אוקמי, אלא זמירה היא תמיד רק אברויי.
שורש המחלוקת
הדבר אולי תלוי בחקירה מה היסוד של אוקמי – המיוחס לרש"י כותב שהוא מטעם הפסד (מו"ק ג, א ד"ה שרי). אך ריטב"א (שם ד"ה סתומי) ורש"י בע"ז (נ, ב ד"ה אבל סכין) כותבים שהוא מטעם שאינו מלאכה כלל.
וכך משמע בגמרא (ע"ז שם) האומרת ששביעית נאסרה משום מלאכה ולא משום טורח כחוה"מ. וממילא נבין שדבר שאינו מוגדר כמלאכה יתכן ויהיה מותר אף בדאורייתא אך אם הוא משום הפסד אזי אין להתיר אלא בדרבנן.
גם ביארנו מה פשט הראשונים הכותבים שאוקמי אינה מלאכה. ועל פי חזו"א נבאר שרק מלאכה שמצמיחה היא מלאכת קרקע ממש והשאר המלאכות אינן אלא מסייעות לה. וכך אפשר להבין מהגמרא בע"ז שאומרת ששביעית אסורה משום שהיא מלאכה. ולדעה הנגדית י"ל שכל מה שעושים לצרכי האילן הוי בכלל מלאכת האילן. ומה שקשה לכאו' מהגמרא בעבודה זרה שכותבת ששביעית היא משום מלאכה, י"ל ששם לא כתוב מפורש שאוקמי הוא מלאכה.
אמנם על המיוחס קשה מהגמרא בב"ב ששם משמע שאוקמי הוא מדאורייתא, כך לפחות הבינו רשב"ם ותוס'.
וכ' הרב זצ"ל שכן משמע מהרמב"ם (א, י) שכתב שהיתר המלאכות לאוקמי הוא רק בדרבנן. אך העיר ספר השמיטה שברמב"ם לא מפורש כן, ואילו ראשונים אחרים התירו במפורש אוקמי בדאורייתא ועל כן יש להקל.
יש מספר נפק"מ מהבנת ההיתר של אוקמי:
א. דאורייתא ודרבנן – הסברנו הנ"ל, ונפק"מ למצבי ספק.
ב. האם מותר לכת' לעשות מלאכות לאוקמי בשביעית או יש לעשותם קודם. וה"ה לעשות בסוף שביעית לקראת שנה אח"כ. אם הוא משום שאינו מלאכה אזי הדבר מותר, אך מצד ההפסד לכא' יהיה אסור.
ג. אם אין הפסד כלל אזי על הצד שתלוי בהפסד אסור לעשות אפילו אוקמי, אך על הצד שהוא משום שאינו מלאכה יהיה מותר.
אוקמי בפירות או באילן
דיון נוסף בנוגע לדינו שביעית הוא בשאלה האם היתר האוקמי הוא מלאכות באילן בלבד או גם בפירות. באופן מעשי יש נפק"מ עצומה בין הצדדים. על הצד שמותר גם לאוקמי פירי הרי מלאכות רבות יותרו.
בצורה ישירה הגמרא מדברת על אוקמי ביחס לאילן בלבד אך האם זהו בדווקא או שמא האילן הוא שם כולל לאילן ולפירות?
כותב הרמב"ם (א, י):
ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.
ונראה מכאן שההיתרים של חכמים מיירי במצב בו הקרקע עצמה תעשה מלחה ותפסד וימותו העצים וממילא יהיה ההפסד לשנים הבאות, אך אין דין זה נוגע ביחס לטיפול בפירות של אותה השנה כלל.
וכך כותב הרב זצ"ל (שבת הארץ א, ה):
אפילו להאומרים שמותר לעשות עבודה שהיא לאוקמי אילנא, אפילו בגוף האילן, זהו דוקא להעמיד האילן, שיהיה ראוי לעבודתו לאחר השמיטה, אבל עבודה שהיא לצורך הפירות לעולם אסורה, שמה שהוא לצורך הפירות הפקיעה תורה שהפקירה פירות שביעית לכל, וסילקה יד הבעלים מהם, ואפילו כשהם נאבדים אסור לעשות עבודה בשבילם.
נלבן מעט את סברתו, הרי התורה ציוותה על האדם לשבות ממלאכת קרקע, והתבואה הצומחת מאליה מותרת לאדם. וכי איזו שביתה תהיה אם מותר לאדם לדאוג לפירותיו? ציווי התורה הוא שהפירות אינם שייכים לשום אדם, כיצד אם כן מצטיירת הפקעת הבעלות של השמיטה כאשר לאדם מותר לדאוג לפירות? כל העבודות של האוקמי כשמו כן הוא, העמדה, להשאיר את העצים כנותני פרי לשנה הבאה, אך להעמיד את הפירות של השנה הנוכחית? הכיצד יתכן? וכי תאמר, מה משמעותו של עץ ללא פירותיו? היא גופא אשר אמרנו, הפירות לא בבעלות האדם כך שלא אכפת לנו מה ייעשה איתם (ראה משפט כהן עט), לעץ עצמו יש ערך מצד השנים הבאות.
שיטת החזו"א
החזו"א טוען שמש"כ הרמב"ם אינו אוסר את הטיפול לאוקמי בפירות, אלא מש"כ 'וימות כל עץ שבה' כוונתו לעניין השנה הנוכחית, שכן מהותו של העץ היא בפירות שמגדל, ובלעדיו אין לו ערך. כיון שכן, ודאי שההיתר לטפל באילן כולל גם את הטיפול המעמיד את הפירות הקיימים בשמיטה.
לראיה מביא את הגמרא במו"ק (ב, ב) האומרת שלפי אביי ההיתר להשקות הוא ששביעית בזה"ז מדרבנן. מדייק החזו"א, א"כ בזמן שהוא דאורייתא יוצא שאסור להשקות כלל, ותוצאת אי-השקיה היא הרס העצים. וא"כ יוצא שכל שנה ראשונה נוטעים ורק ברביעית אוכלים (לאחר שנות ערלה) ואזי יוצא שנס הברכה האלקית בפירות אינו רק לשלוש שנים אלא לחמש שנים! וזה נס גדול יותר מהכתוב בתורה ואף אחד לא התייחס לזה. אלא ע"כ יש היתר להשקיה ובכלל עבודות לאוקמי עבור פירות אותה השנה, ואביי דיבר על השקיה מרובה יותר מלאוקמי.
מהו גדר לאוקמי?
כעת נעבור לברר מהו בדיוק הגדרת אוקמי, באיזה מצב צריכים הגידולים להיות ומה מותר לעשות עבורם?
רש"י בע"ז כתב מחד גיסא ש'לא ימות' ומאידך כתב מיד אחר כך שיתקלקל מכמות שהוא ולא ישביח. אז מה אם כן העיקר?
הרב טיקוצ'ינסקי בספר השמיטה כתב שאפילו ירידה כלשהיא מספקת על מנת להתיר מלאכת אוקמי, שכן שבירתן היא מיתתן. וכן משמע מתוס' שכתבו שמה שאמרו שבמועד אין מתליעין מיירי שאינו דבר האבד, דאם היה דבר האבד היה מותר כמו בשביעית שמתירין אוקמי. והרי דבר האבד אינו בהכרח גדר קבוע של הפסד מוחלט. וה"ה לעניינו.
אמנם בדברי הרמב"ם משמע שהוא הפסד גמור וכפי שכתב (א, י):
ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.
ואכן גם החזו"א (כא, יז ד"ה ולכן) שכתב שיפסדו האילנות או רוב הפירות. וכן נוקט דרך אמונה.
לעומת זאת, הרב זצ"ל מבאר (קונ"א ב) שאמנם מדברי הרמב"ם משמע שצריך הפסד גמור, אך זה דווקא בהשקייה שצריכה היתר מיוחד כיון שהיא משמשת גם לאברויי. אך בשאר המלאכות די בכך שהם דרבנן ויש בהם הפסד ואפילו אינו גמור.
נקודה נוספת היא היכן מתבצעת פעולות האוקמי. ראה בשבת הארץ (א, ה בתחילתו) המביא מח' ראשונים בדבר. דעת רמב"ם שאוקמי מותר רק בקרקע אך לא בגוף האילן אפילו במקום הפסד. ואילו דעת רש"י ור"ש שכיון שהוא להעמיד את האילן על עמדו מותרת המלאכה אפילו בגופו של אילן.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
שם משמואל על הפרשה אש התורה וזיכוך מידת הדין
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"ג)
השיעור מבאר על פי תורת ה"שם משמואל" כיצד ניתן לטהר חלקי רע המושרשים באדם, אם על ידי הארה אלוקית ואם באמצעות "אש התורה" ולימוד בהתלהבות השורפים את הרע במקומו, בדומה להכשרת כלים בליבון. בהמשך מוסבר מדוע נושאי מידת הדין, כיצחק ורבקה, נדרשים לשמירה יתרה מפני כעס ודינים, וכיצד התאמצות יתרה בתפילה פותחת שערי שמיים למעלה מן הטבע.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"א, תרע"ג)
השיעור מבאר את משמעות הקשר שבין עיקר וטפל בעולם, ומסביר כיצד דווקא ההיטפלות אל הקדושה והצדיק מעניקה ערך ושלמות גם לדברים הטפלים, בניגוד לגסות הרוח של עשו שסירב להיכנע ליעקב. בהמשך נבחן ההבדל שבין לידת אברהם ללידת יצחק, ומוסבר מדוע בלידת יצחק, שנולד צדיק בן צדיק בקדושה מלאה, האירה השמחה בכל העולמות הרוחניים והגשמיים כאחד.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
