ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
מהי תוספת שביעית?
ראשית נברר מהי תו"ש. הגמרא במו"ק (ג, ב) מבררת את דין תוספת שביעית ומביאה משנה ממסכת שביעית (א, ד) שדנה בשאלה זו. שיטת רבי עקיבא מובאת במשנה זו כדעת ת"ק:
בחריש ובקציר תשבות אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית, ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר:
ויש לשאול לשיטת רבי ישמעאל מהיכן לומדים את דין תוספת שביעית. במהלך הסוגיא במו"ק מבררים כיצד התירו ר"ג ובית דינו את דין תו"ש, ובאחת מהאפשרויות ההסבר אומר רבי יוחנן, שלמדו מדין שבת, כשם שבה אין תוספת הוא הדין לשביעית. אכן התוס' (שם ד, א ד"ה מה) שואלים לפי רבי יוחנן שלמדו משבת שאין דין תו"ש, הכיצד רבן גמליאל ביטל את כל תו"ש הרי ביומא אנו למדים שצריך תו"ש? ותירצו שאם היו למדים משם היה מספיק בתו"ש כלשהו, וזמן שכזה אינו בעל משמעות ולכן לא החשיבו. וזאת למרות שאכן צריך להוסיפו אפילו לשיטת רבן גמליאל.
רב אשי שם דוחה הבנה זו ומסכם שר"ג סבר כרבי ישמעאל שמקור חובת תו"ש הוא הלכה למשה מסיני, אך מהצמדת ההלכה לערבה וניסוך המים, ששניהם שייכים רק במקדש, נמצאנו למדים שההלכה עצמה ביחס לתו"ש לא נאמרה אלא בזמן שבית המקדש קיים.
שתי שאלות עולות מתוך הדברים: א. האם הלכה למעשה יש הבדל בין התַּנָאִים בשל מקור הדין של תוספת שביעית? ב. האם יש הבדל מהותי בהבנת עצם המושג של תו"ש?
תוספות קדושה בימים אחרים
את המושג של תוספת בכלל אנו מכירים משבת ויום הכיפורים. ואמנם מהגמרא בר"ה (ט, א) נראה לכאורה שיש קשר הדוק ביניהם.
הגמרא שואלת מה המקור לכך שמוסיפים מחול על הקודש. שיטת רבי עקיבא היא שאנו לומדים זאת משביעית, מהפסוק הנ"ל 'בחריש ובקציר תשבות'. ואילו רבי ישמעאל הלומד פסוק זה לדין קציר העומר בשבת, לומד דין תו"ש מהפסוק 'ועיניתם את נפשותיכם' הנאמר ביחס ליום הכיפורים.
ואף כאן יש לשאול כנ"ל האם יש סיבה מהותית ללימוד השונה.
התוס' (ד"ה ולרבי ישמעאל) מביאים את ר"ת המקשה מדוע יש צורך לחפש מקור לרבי ישמעאל הרי מקורו הוא מהל"מ? מתרץ ר"ת שהפסוקים נועדו על מנת ללמד על תוספת שמיטה בסופה של השנה, כיון שמההלכה לא לומדים אלא לתחילתה (שמא המקור לזה הוא מהטעם שנתן הר"ש שחסה תורה על ממונן של ישראל, והוא בעיקר בתחילתה).
על זה מעירים התוס' שא"א לומר כן, משום שאין למדים קל וחומר מהלכה וא"כ אין לרבי ישמעאל מקור לזמנים האחרים. אלא, ההלכה נועדה ללמד על תוספת שביעית ואילו הפסוקים נועדו ללמד על שבת ויו"כ.
מהלכות תוספת שביעית
בטרם נתבונן במהות תוספת שביעית, נלמד מעט מכללי הלכותיה.
הרמב"ם פתח את פרק ג בהסברת עניין תו"ש וכתב:
עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה, וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה.
וצריך דיוק בדבריו, מה כוונתו בנתינת הטעם 'מתקנה לשביעית'? ועוד מהיכן למד זאת?
וכנראה עפ"י ירושלמי (שביעית א, א) המבאר את שני הפרקים של תוספת השמיטה בכך שהם מועילים לשנת השמיטה, וכן העתיקו ראשונים (ריטב"א ר"ה, ט). והרמב"ם נקט זאת לא רק במהות האיסור אלא גם באורכו, שלושים יום.
אך אם זה הטעם, אזי מה הדין במלאכות שאינן לצורך תיקון השביעית?
המשנה בשביעית אומרת (ב, ב):
מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה וכן בבית השלחין מיבלין מפרקין מאבקין מעשנין עד ראש השנה רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית:
וכתב שם הר"ש שיש ד' דרגות:
ויש כמה חילוקין בדבר: א. דכל מלאכה אפילו דאורייתא כגון חרישה שעושה לצורך פירות ששית מותרות אפילו בתוספת שביעית כדפרשינן ב. וחרישה שאינה צורך פירות אלא אף לצורך האילן עצמו אפילו לפני תוספת שביעית אסורה כדתנן לעיל דלא שרינן אלא עד העצרת ג. וליטע אילן בתחלה בתוספת שביעית אסור קודם לכן מותר ד. וכל הנך מלאכות דשרינא הכא עד ראש השנה אף על פי שיש בהן שאינן לצורך ששית לא גזור בתוספת משום דאפי' בשביעית עצמה לא אסורין מדאורייתא כדאמרינן בריש מו"ק דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא ואפילו בשביעית עצמה במקום פסידא כגון להשקות בית השלחין משמע התם דשרי משום דתולדות בשביעית לאו דאוריי' ומקודם לא גזור:
מדבריו למדנו שרק מה שמועיל לשביעית, ובשביעית איסורו מדאורייתא, נאסר בתו"ש. וכך נראה שיש לומר גם בדעת הרמב"ם, שנתינת הטעם להלכה למשה מסיני מלמדת שדוקא מלאכות שנועדו לתועלת הארץ לשביעית אסורות, אך קצירה ובצירה שאינה מועילה לקרקע בשביעית מותרת, אפילו בזמן הבית (שבת הארץ ג, א).
דעת ראשונים נוספת היא שכל מה שמועיל לשביעית אסור בתו"ש. ומשמע שאף מלאכות דרבנן. וכך משמע בתוס' ריד (מו"ק ג, ב ד"ה עשר) שכתב: וכל מה שאדם עושה בששית לצורך שביעית הוא אסור. עכ"ל.
הדעה המחמירה ביותר סוברת שבתוספת שביעית נאסרו המלאכות כולן, אף מה שלא מועיל לשביעית עצמה (ר"ש ב, ו בסופו. ולכא' סותר את עצמו כפי שראינו ממשנה ב. וצ"ע).
שורש המחלוקת
ונראה לתלות את הדעות השונות בשאלה מהי מהותה של תוספת זו. אם היא כעין תוספת שבת אזי יהיה נאסר בכל המלאכות. אם היא שונה אזי כל עניינה שלא תכין לשנה השביעית וממילא רק מלאכות בעניין זה יאסרו. ולמ"ד שאף לצורך שביעית אסרו רק בדאורייתא אפשר לומר שהוא משום דאע"פ שהמשיכו דיני השביעית הוא רק כעין השביעית עצמה, ולא גזרו יותר.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
