ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
מהי תוספת שביעית?
ראשית נברר מהי תו"ש. הגמרא במו"ק (ג, ב) מבררת את דין תוספת שביעית ומביאה משנה ממסכת שביעית (א, ד) שדנה בשאלה זו. שיטת רבי עקיבא מובאת במשנה זו כדעת ת"ק:
בחריש ובקציר תשבות אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית, ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר:
ויש לשאול לשיטת רבי ישמעאל מהיכן לומדים את דין תוספת שביעית. במהלך הסוגיא במו"ק מבררים כיצד התירו ר"ג ובית דינו את דין תו"ש, ובאחת מהאפשרויות ההסבר אומר רבי יוחנן, שלמדו מדין שבת, כשם שבה אין תוספת הוא הדין לשביעית. אכן התוס' (שם ד, א ד"ה מה) שואלים לפי רבי יוחנן שלמדו משבת שאין דין תו"ש, הכיצד רבן גמליאל ביטל את כל תו"ש הרי ביומא אנו למדים שצריך תו"ש? ותירצו שאם היו למדים משם היה מספיק בתו"ש כלשהו, וזמן שכזה אינו בעל משמעות ולכן לא החשיבו. וזאת למרות שאכן צריך להוסיפו אפילו לשיטת רבן גמליאל.
רב אשי שם דוחה הבנה זו ומסכם שר"ג סבר כרבי ישמעאל שמקור חובת תו"ש הוא הלכה למשה מסיני, אך מהצמדת ההלכה לערבה וניסוך המים, ששניהם שייכים רק במקדש, נמצאנו למדים שההלכה עצמה ביחס לתו"ש לא נאמרה אלא בזמן שבית המקדש קיים.
שתי שאלות עולות מתוך הדברים: א. האם הלכה למעשה יש הבדל בין התַּנָאִים בשל מקור הדין של תוספת שביעית? ב. האם יש הבדל מהותי בהבנת עצם המושג של תו"ש?
תוספות קדושה בימים אחרים
את המושג של תוספת בכלל אנו מכירים משבת ויום הכיפורים. ואמנם מהגמרא בר"ה (ט, א) נראה לכאורה שיש קשר הדוק ביניהם.
הגמרא שואלת מה המקור לכך שמוסיפים מחול על הקודש. שיטת רבי עקיבא היא שאנו לומדים זאת משביעית, מהפסוק הנ"ל 'בחריש ובקציר תשבות'. ואילו רבי ישמעאל הלומד פסוק זה לדין קציר העומר בשבת, לומד דין תו"ש מהפסוק 'ועיניתם את נפשותיכם' הנאמר ביחס ליום הכיפורים.
ואף כאן יש לשאול כנ"ל האם יש סיבה מהותית ללימוד השונה.
התוס' (ד"ה ולרבי ישמעאל) מביאים את ר"ת המקשה מדוע יש צורך לחפש מקור לרבי ישמעאל הרי מקורו הוא מהל"מ? מתרץ ר"ת שהפסוקים נועדו על מנת ללמד על תוספת שמיטה בסופה של השנה, כיון שמההלכה לא לומדים אלא לתחילתה (שמא המקור לזה הוא מהטעם שנתן הר"ש שחסה תורה על ממונן של ישראל, והוא בעיקר בתחילתה).
על זה מעירים התוס' שא"א לומר כן, משום שאין למדים קל וחומר מהלכה וא"כ אין לרבי ישמעאל מקור לזמנים האחרים. אלא, ההלכה נועדה ללמד על תוספת שביעית ואילו הפסוקים נועדו ללמד על שבת ויו"כ.
מהלכות תוספת שביעית
בטרם נתבונן במהות תוספת שביעית, נלמד מעט מכללי הלכותיה.
הרמב"ם פתח את פרק ג בהסברת עניין תו"ש וכתב:
עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה, וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה.
וצריך דיוק בדבריו, מה כוונתו בנתינת הטעם 'מתקנה לשביעית'? ועוד מהיכן למד זאת?
וכנראה עפ"י ירושלמי (שביעית א, א) המבאר את שני הפרקים של תוספת השמיטה בכך שהם מועילים לשנת השמיטה, וכן העתיקו ראשונים (ריטב"א ר"ה, ט). והרמב"ם נקט זאת לא רק במהות האיסור אלא גם באורכו, שלושים יום.
אך אם זה הטעם, אזי מה הדין במלאכות שאינן לצורך תיקון השביעית?
המשנה בשביעית אומרת (ב, ב):
מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה וכן בבית השלחין מיבלין מפרקין מאבקין מעשנין עד ראש השנה רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית:
וכתב שם הר"ש שיש ד' דרגות:
ויש כמה חילוקין בדבר: א. דכל מלאכה אפילו דאורייתא כגון חרישה שעושה לצורך פירות ששית מותרות אפילו בתוספת שביעית כדפרשינן ב. וחרישה שאינה צורך פירות אלא אף לצורך האילן עצמו אפילו לפני תוספת שביעית אסורה כדתנן לעיל דלא שרינן אלא עד העצרת ג. וליטע אילן בתחלה בתוספת שביעית אסור קודם לכן מותר ד. וכל הנך מלאכות דשרינא הכא עד ראש השנה אף על פי שיש בהן שאינן לצורך ששית לא גזור בתוספת משום דאפי' בשביעית עצמה לא אסורין מדאורייתא כדאמרינן בריש מו"ק דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא ואפילו בשביעית עצמה במקום פסידא כגון להשקות בית השלחין משמע התם דשרי משום דתולדות בשביעית לאו דאוריי' ומקודם לא גזור:
מדבריו למדנו שרק מה שמועיל לשביעית, ובשביעית איסורו מדאורייתא, נאסר בתו"ש. וכך נראה שיש לומר גם בדעת הרמב"ם, שנתינת הטעם להלכה למשה מסיני מלמדת שדוקא מלאכות שנועדו לתועלת הארץ לשביעית אסורות, אך קצירה ובצירה שאינה מועילה לקרקע בשביעית מותרת, אפילו בזמן הבית (שבת הארץ ג, א).
דעת ראשונים נוספת היא שכל מה שמועיל לשביעית אסור בתו"ש. ומשמע שאף מלאכות דרבנן. וכך משמע בתוס' ריד (מו"ק ג, ב ד"ה עשר) שכתב: וכל מה שאדם עושה בששית לצורך שביעית הוא אסור. עכ"ל.
הדעה המחמירה ביותר סוברת שבתוספת שביעית נאסרו המלאכות כולן, אף מה שלא מועיל לשביעית עצמה (ר"ש ב, ו בסופו. ולכא' סותר את עצמו כפי שראינו ממשנה ב. וצ"ע).
שורש המחלוקת
ונראה לתלות את הדעות השונות בשאלה מהי מהותה של תוספת זו. אם היא כעין תוספת שבת אזי יהיה נאסר בכל המלאכות. אם היא שונה אזי כל עניינה שלא תכין לשנה השביעית וממילא רק מלאכות בעניין זה יאסרו. ולמ"ד שאף לצורך שביעית אסרו רק בדאורייתא אפשר לומר שהוא משום דאע"פ שהמשיכו דיני השביעית הוא רק כעין השביעית עצמה, ולא גזרו יותר.
להערות [email protected]
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.











