ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
בסוגיא זו נתבונן במצוות השמיטה ובגדרן.
מצוות הפקר הפירות
אומרת התורה בפרשת משפטים (כג, י-יא):
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
וזוהי מצוות עשה וכפי שהיא מבוארת ברמב"ם (מצוות עשה קלד):
והמצוה הקל"ד היא שצונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והפקיר צמחי אדמתינו כלם לכל אדם. והוא אמרו ית' (משפטי' כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו'.
מי מפקיר האדם או התורה?
צריך להעמיק בהבנת הציווי של השמיטה. פשט הפסוקים מלמד שעל האדם לשמוט ולנטוש את תבואת שדהו בשביעית אך האם זה אכן תלוי באדם?
לכי נדקדק בלשון הרמב"ם יש לכאורה סתירה מיניה וביה. בתחילה כתב שמצוה 'להפקיר על מה שתצמיח הארץ בשנת שמיטה'. ועל פניו ישנה מצווה על כל אדם מישראל שבפועל יפקיר את פירות שדהו הגדלים בשמיטה. אך הרמב"ם מיד ממשיך וכותב: 'והפקיר צמחי אדמתינו כלם לכל אדם'. ומשמע מזה שהקב"ה הוא זה שהפקיר את הפירות, ואם כן אינו תלוי באדם!
יתכן ויש לקרוא את דברי הרמב"ם בניקוד והַפקיר ולא והִפקיר. אך לא נראה כן מהלשון ומהחלוקה לשני משפטים. וכן בנוסח הרגיל של ספר המצוות (מהדורות מצולמות) כתוב 'והתיר צמחת קרקעותינו' וכאן ברור שכוונתו ביחס לרבש"ע. אז מה אם כן הביאור במצווה זו.
הגמרא בב"מ (לט, א):
נטושים דבעל כרחן, דכתיב והשביעת תשמטנה ונטשתה - אפקעתא דמלכא. רטושים - דמדעתן, דכתיב אם על בנים רטשה.
בחקירה זו האריך לפלפל המנחת חינוך (מצווה פד) והביא שיש בזה מח' אחרונים בין הבית יוסף למהרי"ט. דעת הבית יוסף שהמצווה מוטלת על כל אדם ואילו מהרי"ט סובר שהוא 'אפקעתא דמלכא', היינו הפקעת המלך – לא תלוי באדם.
כך כתב המבי"ט (אבקת רוכל כב):
ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות ישראל אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבי' לא היא דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמטה יתחייב במעשר הא רחמנא אפקרה לארעיה לעניים ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר כ"ש דגוי.
וחזר שוב בסימן כג:
אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירם בשנת השמטה יהיה חייב במעשרות?! הא רחמנא אפקרא לארעיה לעניים ולעשירים! והכי נמי בגוי. וא"כ כיון דודאי פטירי ממעשרות בשנת השמטה משו' קדושת הארץ פשיטא דחייבים בביעור וכיון דאין קנין לגוי להפקיעה מקדושתה לעבודה הכי נמי לקדושת הפירות.
לעומתו השיב רבי יוסף קארו(שם כד):
ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר' כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אף על גב דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' מה שאין כן בשל גוי כו'.
כלומר, באמת ההפקר תלוי בבעלים, ואם לא מפקיר אה"נ שאינו מופקר. ולכן יש חיוב של תו"מ על בעלי השדה.
המנ"ח מונה ארבע נפק"מ אפשריות ממחלוקת זו: לא הפקיר, חיוב נשים, חיוב חש"ו, דין פירות משומרים.
לא הפקיר
על הצד שההפקר תלוי בכך שהבעלים בפועל יפקירו, אזי כל עוד לא עשה זאת – אמנם ביטל את העשה של תשמטנה ונטשתה – אך האוכל משדהו ללא רשות עובר באיסור גזל. אך אם ההפקר אינו תלוי באדם, אזי אפילו אם לא הפקיר את הפירות מותר לכל אדם לקחת לעצמו.
חיוב נשים בשמיטה
נפק"מ משמעותית מאד העולה, לכאורה, מחקירה זו היא חיובן של נשים במצוות העשה של השמיטה. אם תוצאת ההפקר של פירות שביעית אינה תלויה באם הבעלים הפקיר או לא, אזי נשים כמובן שיהיו חייבות. אך אם המצוה להפקיר מוטלת על האדם מישראל, הרי שנשים יהיו פטורות מדין מצות עשה שהזמן גרמא! שהרי ברור שמצוה זו, תלויה היא בזמן – בשנה השביעית בלבד.
המנ"ח טוען שדעת ספר החינוך שההפקר תלוי באדם, שכן כתב שחיוב מצווה זו שווה בין גברים לנשים. אך דוחה טיעון זה שכן ניתן להגדיר ששביעית אינה תלויה בזמן, שהרי פירות שביעית שיצאו לשנה שמינית – עדיין עומדים בקדושתם. וממילא, אין בזה ראיה לחקירה הבסיסית.
אמנם ראה שם שביאר שדחייה זו מתיישבת רק לפי דעת הרמב"ם הפוסק שבגד יום פטור בלילה מציצית ולכן ציצית היא תלויה בזמן. אך לדעת הרא"ש ודעימיה, בגד יום חייב תמיד בציצית, אפילו הגיע הלילה, ואעפ"כ היא מוגדרת הזמן גרמא. ואם כן, גם מצוות שביעית כן – מוגדרת זמן גרמא אפילו שקדושתה לא פוקעת בסיום השנה.
ומכאן עולה, שלדעת הרא"ש, שביעית היא 'אפקעתא דמלכא' שכן אין הבדל בין גברים לנשים בחיובה. ועיי"ש מדוע לא ניתן לומר שלפי הרא"ש אכן נשים פטורות למעשה ממצוות שמיטה.
חרש שוטה וקטן
נפק"מ נוספת שמעלה המנ"ח היא דין פירות של חש"ו. אם ההפקר תלוי באדם, אזי אין פירותיהם הפקר כיון שאין בהם דעת. ואם ההפקר אינו תלוי באדם, אזי מותר לכל אדם ליקח משדותיהם.
משומר
נפק"מ רביעית שמביא המנ"ח נוגעת לדין פירות שביעית ששמרום. התורה מצווה להשמיט את התבואה הצומחת בשביעית (ראה שמיטה ויובל ד, כד). ומה הדין אם אדם בכל זאת עבר ושמר?
התוס' (מנחות פד, א ד"ה שומרי) סוברים שהפירות אסורים באכילה. אך דעת רוב הראשונים(כ"כ בספר השמיטה עמוד יג) שבדיעבד אינם נאסרים.
ולכאורה שיטת התוס' תובן אם נסביר שההפקר אינו תלוי באדם כלל, ולכן הקב"ה מפקיר מכולם, וכולם מצווים שלא לשמור, ולכן אם מישהו שמר בכל זאת אזי נאסרו הפירות. אך אם נאמר שההפקר תלוי באדם, אזי מדוע שהפירות יאסרו לבעל השדה שהפקירם כדין?! (אמנם בדלותי נ"ל שאפשר לדחות זאת, שכן מה לי הפקר בידי שמים או הבעלים. סוף סוף הפירות אינם שייכים לאדם ומישהו עבר בהם עבירה. העבירה היא בחפצא ולא בגברא כמו קדושת הפירות שאיננה תלויה באדם כלל. השמירה אוסרתם. ואין לומר כאן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו שזהו דין הנאמר בהקדשות, אך כאן לא מחילים שום חלות חדשה. וצריך אני להבין יותר את דברי קדשו).
כיצד מפקירים?
לשיטות שהפקר חל מעצמו, אפילו ללא מעשה ורצון הבעלים, יש לברר כיצד נעשה הפקר זה. הרי הפקר הוא סוג של החלת קניין, וכשם שבקניינים יש פרטי דין רבים כך הוא בהפקר (עיין חו"מ סימן רעג).
ונראה בפשטות דאה"נ אין צורך לעשות מעשה כלל והפקר חל ככל חלות רוחנית אחרת. התורה אמרה שבכניסת שנת השבע יופקעו הפירות מרשות האדם כך קורה. וכן האריך שו"ת להורות נתן (חלק טו סימן פא) להוכיח שאין צורך להפקיר ממש בפה, אף למ"ד שההפקר הוא מצווה על האדם. אלא שצריך לא למנוע מאחרים להכנס.
אמנם גרמ"פ (אגרות משה יו"ד חלק ג, צ) כתב שלשון הרמב"ם משמע שמחוייב האדם להפקיר בפיו, אלא שאם לא עשה כן בכל זאת ההפקר חל. ומש"כ אח"כ הרמב"ם לגבי מי שנעל כרמו וכו' הוא להורות שאדם שהפקיר אך עשה מעשה הפכי להפקר עובר על מצוות עשה למרות מה שאמר בפיו.
והרב זצ"ל כתב (דעת כהן ,רמ):
אבל יפקיר נא כמ"ר בפני ג' חדא שההפקר הוא ג"כ מצוה, וי"א שאסור לקחת קודם ההפקר שלא מדעת בעלים.
ונראה שדבריו הם לכתחילה והחמיר בכל דיניו כהפקר ממש, אך נראה שבדיעבד ההפקר יחול. אמנם בילקוט יוסף כתב (שביעית יד, ב): אין הפירות הפקר עד שיפקירו הבעלים את הפירות.
להערות [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
