ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
בסוגיא זו נתבונן במצוות השמיטה ובגדרן.
מצוות הפקר הפירות
אומרת התורה בפרשת משפטים (כג, י-יא):
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
וזוהי מצוות עשה וכפי שהיא מבוארת ברמב"ם (מצוות עשה קלד):
והמצוה הקל"ד היא שצונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והפקיר צמחי אדמתינו כלם לכל אדם. והוא אמרו ית' (משפטי' כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו'.
מי מפקיר האדם או התורה?
צריך להעמיק בהבנת הציווי של השמיטה. פשט הפסוקים מלמד שעל האדם לשמוט ולנטוש את תבואת שדהו בשביעית אך האם זה אכן תלוי באדם?
לכי נדקדק בלשון הרמב"ם יש לכאורה סתירה מיניה וביה. בתחילה כתב שמצוה 'להפקיר על מה שתצמיח הארץ בשנת שמיטה'. ועל פניו ישנה מצווה על כל אדם מישראל שבפועל יפקיר את פירות שדהו הגדלים בשמיטה. אך הרמב"ם מיד ממשיך וכותב: 'והפקיר צמחי אדמתינו כלם לכל אדם'. ומשמע מזה שהקב"ה הוא זה שהפקיר את הפירות, ואם כן אינו תלוי באדם!
יתכן ויש לקרוא את דברי הרמב"ם בניקוד והַפקיר ולא והִפקיר. אך לא נראה כן מהלשון ומהחלוקה לשני משפטים. וכן בנוסח הרגיל של ספר המצוות (מהדורות מצולמות) כתוב 'והתיר צמחת קרקעותינו' וכאן ברור שכוונתו ביחס לרבש"ע. אז מה אם כן הביאור במצווה זו.
הגמרא בב"מ (לט, א):
נטושים דבעל כרחן, דכתיב והשביעת תשמטנה ונטשתה - אפקעתא דמלכא. רטושים - דמדעתן, דכתיב אם על בנים רטשה.
בחקירה זו האריך לפלפל המנחת חינוך (מצווה פד) והביא שיש בזה מח' אחרונים בין הבית יוסף למהרי"ט. דעת הבית יוסף שהמצווה מוטלת על כל אדם ואילו מהרי"ט סובר שהוא 'אפקעתא דמלכא', היינו הפקעת המלך – לא תלוי באדם.
כך כתב המבי"ט (אבקת רוכל כב):
ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות ישראל אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבי' לא היא דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמטה יתחייב במעשר הא רחמנא אפקרה לארעיה לעניים ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר כ"ש דגוי.
וחזר שוב בסימן כג:
אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירם בשנת השמטה יהיה חייב במעשרות?! הא רחמנא אפקרא לארעיה לעניים ולעשירים! והכי נמי בגוי. וא"כ כיון דודאי פטירי ממעשרות בשנת השמטה משו' קדושת הארץ פשיטא דחייבים בביעור וכיון דאין קנין לגוי להפקיעה מקדושתה לעבודה הכי נמי לקדושת הפירות.
לעומתו השיב רבי יוסף קארו(שם כד):
ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר' כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אף על גב דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' מה שאין כן בשל גוי כו'.
כלומר, באמת ההפקר תלוי בבעלים, ואם לא מפקיר אה"נ שאינו מופקר. ולכן יש חיוב של תו"מ על בעלי השדה.
המנ"ח מונה ארבע נפק"מ אפשריות ממחלוקת זו: לא הפקיר, חיוב נשים, חיוב חש"ו, דין פירות משומרים.
לא הפקיר
על הצד שההפקר תלוי בכך שהבעלים בפועל יפקירו, אזי כל עוד לא עשה זאת – אמנם ביטל את העשה של תשמטנה ונטשתה – אך האוכל משדהו ללא רשות עובר באיסור גזל. אך אם ההפקר אינו תלוי באדם, אזי אפילו אם לא הפקיר את הפירות מותר לכל אדם לקחת לעצמו.
חיוב נשים בשמיטה
נפק"מ משמעותית מאד העולה, לכאורה, מחקירה זו היא חיובן של נשים במצוות העשה של השמיטה. אם תוצאת ההפקר של פירות שביעית אינה תלויה באם הבעלים הפקיר או לא, אזי נשים כמובן שיהיו חייבות. אך אם המצוה להפקיר מוטלת על האדם מישראל, הרי שנשים יהיו פטורות מדין מצות עשה שהזמן גרמא! שהרי ברור שמצוה זו, תלויה היא בזמן – בשנה השביעית בלבד.
המנ"ח טוען שדעת ספר החינוך שההפקר תלוי באדם, שכן כתב שחיוב מצווה זו שווה בין גברים לנשים. אך דוחה טיעון זה שכן ניתן להגדיר ששביעית אינה תלויה בזמן, שהרי פירות שביעית שיצאו לשנה שמינית – עדיין עומדים בקדושתם. וממילא, אין בזה ראיה לחקירה הבסיסית.
אמנם ראה שם שביאר שדחייה זו מתיישבת רק לפי דעת הרמב"ם הפוסק שבגד יום פטור בלילה מציצית ולכן ציצית היא תלויה בזמן. אך לדעת הרא"ש ודעימיה, בגד יום חייב תמיד בציצית, אפילו הגיע הלילה, ואעפ"כ היא מוגדרת הזמן גרמא. ואם כן, גם מצוות שביעית כן – מוגדרת זמן גרמא אפילו שקדושתה לא פוקעת בסיום השנה.
ומכאן עולה, שלדעת הרא"ש, שביעית היא 'אפקעתא דמלכא' שכן אין הבדל בין גברים לנשים בחיובה. ועיי"ש מדוע לא ניתן לומר שלפי הרא"ש אכן נשים פטורות למעשה ממצוות שמיטה.
חרש שוטה וקטן
נפק"מ נוספת שמעלה המנ"ח היא דין פירות של חש"ו. אם ההפקר תלוי באדם, אזי אין פירותיהם הפקר כיון שאין בהם דעת. ואם ההפקר אינו תלוי באדם, אזי מותר לכל אדם ליקח משדותיהם.
משומר
נפק"מ רביעית שמביא המנ"ח נוגעת לדין פירות שביעית ששמרום. התורה מצווה להשמיט את התבואה הצומחת בשביעית (ראה שמיטה ויובל ד, כד). ומה הדין אם אדם בכל זאת עבר ושמר?
התוס' (מנחות פד, א ד"ה שומרי) סוברים שהפירות אסורים באכילה. אך דעת רוב הראשונים(כ"כ בספר השמיטה עמוד יג) שבדיעבד אינם נאסרים.
ולכאורה שיטת התוס' תובן אם נסביר שההפקר אינו תלוי באדם כלל, ולכן הקב"ה מפקיר מכולם, וכולם מצווים שלא לשמור, ולכן אם מישהו שמר בכל זאת אזי נאסרו הפירות. אך אם נאמר שההפקר תלוי באדם, אזי מדוע שהפירות יאסרו לבעל השדה שהפקירם כדין?! (אמנם בדלותי נ"ל שאפשר לדחות זאת, שכן מה לי הפקר בידי שמים או הבעלים. סוף סוף הפירות אינם שייכים לאדם ומישהו עבר בהם עבירה. העבירה היא בחפצא ולא בגברא כמו קדושת הפירות שאיננה תלויה באדם כלל. השמירה אוסרתם. ואין לומר כאן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו שזהו דין הנאמר בהקדשות, אך כאן לא מחילים שום חלות חדשה. וצריך אני להבין יותר את דברי קדשו).
כיצד מפקירים?
לשיטות שהפקר חל מעצמו, אפילו ללא מעשה ורצון הבעלים, יש לברר כיצד נעשה הפקר זה. הרי הפקר הוא סוג של החלת קניין, וכשם שבקניינים יש פרטי דין רבים כך הוא בהפקר (עיין חו"מ סימן רעג).
ונראה בפשטות דאה"נ אין צורך לעשות מעשה כלל והפקר חל ככל חלות רוחנית אחרת. התורה אמרה שבכניסת שנת השבע יופקעו הפירות מרשות האדם כך קורה. וכן האריך שו"ת להורות נתן (חלק טו סימן פא) להוכיח שאין צורך להפקיר ממש בפה, אף למ"ד שההפקר הוא מצווה על האדם. אלא שצריך לא למנוע מאחרים להכנס.
אמנם גרמ"פ (אגרות משה יו"ד חלק ג, צ) כתב שלשון הרמב"ם משמע שמחוייב האדם להפקיר בפיו, אלא שאם לא עשה כן בכל זאת ההפקר חל. ומש"כ אח"כ הרמב"ם לגבי מי שנעל כרמו וכו' הוא להורות שאדם שהפקיר אך עשה מעשה הפכי להפקר עובר על מצוות עשה למרות מה שאמר בפיו.
והרב זצ"ל כתב (דעת כהן ,רמ):
אבל יפקיר נא כמ"ר בפני ג' חדא שההפקר הוא ג"כ מצוה, וי"א שאסור לקחת קודם ההפקר שלא מדעת בעלים.
ונראה שדבריו הם לכתחילה והחמיר בכל דיניו כהפקר ממש, אך נראה שבדיעבד ההפקר יחול. אמנם בילקוט יוסף כתב (שביעית יד, ב): אין הפירות הפקר עד שיפקירו הבעלים את הפירות.
להערות [email protected]
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.









