ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
עד כמה אדם מחויב כלפי שכנו? האם סביר למנוע שימוש כרצון האדם על מנת לאפשר לשכנו תועלת? לדוגמא, לראובן יש עצים שככל הנראה גם יונקים מעומק שטחו של שמעון – האם מותר לראובן לאגור את מי הגשמים או לשים דשא סינטטי באיזור זה כך שלא יגיעו המים לשרשיו של שמעון?
אומרת המשנה (כב, א):
מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו, לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות.
המקרה והדין כפי שהם מובאים במשנה אינם ברורים דיים, ואכן הגמ' לאלתר מתחילה בביאור המקרה ולמסקנה מנמקת את האיסור משום דוושא. וכך אומרת:
אלא אמר רבא, הכי קתני: מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ארבע אמות ונפל, לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות; מ"ט? דדוושא דהכא מעלי להתם.
ויש לברר, אם מדובר שסמיכת הכותל מהווה נזק אזי מדוע הותר לראשון לסמוך למיצר ולא להתחשב באפשרות אולי שכנו גם כן ירצה לבנות כותל? ועוד צ"ע בעצם הדין, מ"ט הדבר אסור והרי אין כאן שום נזק כלפי השני, וזאת בשונה מכל שאר נזקי הפרק?
נראה כמה כיוונים שונים בדברי רבותינו הראשונים:
קונה מהמלך
הרשב"א (ד"ה מי שהיה כותלו) מסביר שכיון שאין כאן נזק של ממש במניעת הדוושא, אלא גרימת הרחקה, יכול הוא לסמוך ראשון. שכל מה שרבא אמר בתחילת הפרק שהבא לסמוך אינו סומך אינו אלא בדבר המזיק ממש. אך עדיין קשה, מדוע שהקדמתו את שכנו תזכהו בשעבוד שטח חבריו אליו לטובת הדוושא? ועל כך עונה הרשב"א:
וכתב הרב מורי ז"ל משום הרב ר' שלמה בר אברהם ז"ל דמתני' בלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבדו לו ד"א קרקע חוץ לכותלו לדושא הילכך חברו הלוקח גם הוא מן המלך כשבא לסמוך לו צריך להרחיק ד"א שכבר נשתעבדו לו, ע"כ.
דהיינו אין כאן זכות מיוחדת הנקנית במעין 'עורמה' של הקדמת השכן, אלא זוהי זכות הקנויה מאת המלך, או בזמננו השלטון המקומי. עניינה של הזכות היא שחלק מהשטח של השני משועבד להילוך עבור הראשון עד אשר הכותל יתחזק כדבעי.
לוקח מן ההפקר
אפשרות נוספת מביא הר"ן (כב, ב ד"ה וקמא):
וה"ה במי שבא לבנות בקרקע של הפקר דמי שבנה שם כותל זכה בד' אמות חוץ לכותלו לדושא וחברו המחזיק בה אחר כן אינו רשאי לעשות שם כותל.
אין כאן זכות מיוחדת שנלקחת שלא ביושר, אלא חלק מהזכויות אותן קנה כאשר עלה על שטח ההפקר. ועל השני שהגיע אחריו מחויב לו לעניינים מסויימים בהם זכה הראשון. ובכך מובן מדוע הותר לראשון לא לסמוך – משום שלא היה שם שום דבר.
החזיק בדוושא
אפשרות שלישית להבנת השעבוד מבאר רבינו יונה:
ונראה בעיני שהמשנה הזו כענין מה ששנינו בסופה החלונות מכנגדן ד' אמות, והא ודאי לאו כל הימנו לשעבד לו ד"א בקרקע חברו לחלונותיו, אלא משנתינו כגון שהחזיק בחלון זה ג"ש, וטוען שחברו נתן לו רשות לפתוח חלון זה ע"מ שלא יאפיל עליו. או שקנו ממנו שעבוד ד"א לחלון זה, דחזקת חלון הויא חזקה לד"א כנגדו, שמשתעבדות לו שלא יבנה בהם כדי שלא יאפיל. וכן לענין דוושא, כיון שהחזיק בכותל ג"ש וזה לא מיחה בו, הויא הכותל חזקה לשעבוד ד"א לדוושא, כמו שהחלון חזקה לד"א כדי שלא יאפיל.
כלומר, אין צורך בשעבוד מגבוה או מההפקר, אלא מדובר בפשטות שהשני התיר לראשון לעשות כן. ומה שהביא את רבינו יונה לפרש, זוהי המשנה גופא, כפי שכותב. יש שייכות בין הרישא של המשנה לסיפא, וכיון שכן נסבירן באופן זהה והוא חזקת השימוש. 'רווח' שיש מכך הוא ההמנעות מהעמדה רחוקה של שעבוד המלך או הפקר, אוקמיתא שעל פניו נראית רחוקה.
שיטת התוס' - מזיק
התוס' (כב, א ד"ה וקמא) שואלים לפי רבא הסובר שאסור לסמוך בור למיצר אפילו אם אין שם עוד בור, מדוע לא אסרו על הראשון לסמוך את כותלו לקו הגבול שבין שתי החלקות?
עונה התוס' שרבא אסר במקרה בו הראשון ייצר נזק של ממש לשני, אך במקרה זה לא ייוצר נזק אלא מניעת טובה, כלשון הרמב"ן, מהראשון. ובכגון זאת, לא אוסר רבא לסמוך.
אומר קצה"ח (קנה, ס"ק ו) שמעצם קושיית התוס' משמע שלא מקבל את האוקמיתות של שעבוד מהמלך או זכייה מהפקר, ובלשונו:
ואי הוי ס"ל לתוספות דדוקא בקנו מן המלך או מהפקר, א"כ לא הוי מקשי תוס' מידי דקמא היכי סמיך.
וממשיך קצה"ח לבאר את טעם השעבוד, ומסקנתו דלא כתוס', אלא שחובה להסביר כרמ"א (קנה, יד) שפסק את דברי רשב"א ור"ן הנ"ל, שהנידון הוא בשעבוד מהמלך או הפקר.
אך קשה לי בהבנת דברי קצה"ח, שהרי הרשב"א עצמו שואל אותה שאלה ועונה אותו התירוץ וכפי שפתחנו, ולמרות זאת מתרץ מלך או הפקר. ושמא י"ל שעצם ההתעלמות של תוס' מהתירוצים הללו משמע דלא ס"ל כמותם. ועדיין צ"ע שהרי קצה"ח למד זאת מעצם השאלה ולא מהתירוצים.
מניעת טובה כנזק
מכל מקום, לכל הפחות אליבא דקצה"ח, העולה מעצם שאלת התוס' הוא שבעקרון, מניעת הטובה מהראשון היא מעין נזק, ועל כן מחוייב להרחיק. אלא שבמקרה בו אין שום צד שני לא אסרו על הראשון לסמוך כיון שאחרי הכל אין כאן אלא מניעת טובה מדבר שעוד אינו קיים. וחובת ההרחקה לראשון תהיה בעצמה נזק ישיר יותר לראשון.
אך הקושיא הגדולה על דברי התוס' היא מדוע יש זכות לראשון? אם מחשיבים את המניעה כנזק שהרי מחייבים את השני להרחיק, מדוע לא ירחיק גם הראשון ולא יזיק את חבירו השני שלא יוכל להשתמש שם בעתיד לגמרי כרצונו?
וכותב באילת השחר (עמוד קיז ד"ה ואפשר):
ואפשר דהנה אם הי' עושה איזה דבר שימנע מלצמוח פירותיו של חבירו הי' לגבי הרחקה גדר מזיק אע"ג דאינו אלא מונע שלא יגדל הפירות שלא צמחו עדיין... והנה אפי' אם להלכה לגבי גדר חיוב תשלומין דמזיק אינו חייב מ"מ לענין הרחקה ודאי יש סברא דכיון דבדרך הטבע זה צריך לגדול אז צריך להרחיק מלקלקל זה והוי כהיזק.
כלומר, אינו דומה לנזקים של אילן ובור וכ"ש שאינו כמו דיני מזיק של ב"ק, אך זהו מצד תשלומי הנזק. אך הכא בפרקין עסקינן בדיני שכנים ובעיקר בחובת הרחקת הנזק עסקינן. ושם גדרי הנזק לעניין הרחקות שונה. וזאת משום שראוי להתחשב בשני אם הדבר מזיק לו. ונראה לי להוסיף שהסברא בלתבוע הרחקה הינה הגיונית בפרט בדבר שאינו נצחי אלא תלוי בזמן. שכן הגמרא מסיימת שחובת ההרחקה היא בכותל גינה של עיר חדשה, משום שבעיר ישנה כבר אין צורך.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
