ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
בסוגיא זו נשתדל לגעת בקצרה על אחד היסודות המרכזיים בתורת הקניינים והוא הדעת. נפתח בדברי הגמרא (מז, ב):
אמר רב הונא: תליוהו וזבין - זביניה זביני; מ"ט? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני. ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני! אלא כדתניא: יקריב אותו - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה! ואלא מסיפא: וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דמצוה לשמוע דברי חכמים! אלא סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה.
עניינה של מכירה היא העברת הבעלות מהאחד לשני. אך מהי מהותה של עצם המושג בעלות? ונראה שהמהות של מושג הבעלות הוא השליטה החוקית ורצונית ברכוש. בהנטל אחד מאלו אזי הבעלות חסרה:
א. שליטה – לדוגמא, אם החפץ אינו בשליטת האדם אזי לא יכול להקדישו (קידושין נב, א).
ב. חוקית - כנ"ל אך הפוך, הגזלן לא יכול להקדיש (קידושין נב, א). 1
ג. רצונית - מי שאינו רוצה ברכושו אזי הוא הפקר (מעשה ההפקר הוא הגילוי הודאי ל'עולם' שרצונו הופקע מהחפץ, אך העיקר הפועל הוא הרצון).
סעיפים א וב מתבארים במקומות אחרים, אך בסוגייתנו נפתח פתחים לדגש העיקרי והוא מרכיב הדעת בבעלות או ליתר דיוק בקניין. הסיבה לאזכור הבעלות היא משום שאחד מסעיפי השליטה בחפץ הוא היכולת לבחור האם להוציאו מרשותי או לא.
הוצאת חפץ מבעלים נגד רצונו
אם נקרא רק את המילים הראשונות בסוגיא 'תליוהו וזבינן זביניה זביני'. אזי עולה שלקיחת חפץ בכח שלא ברצון בעליו, אינו מעשה אסור, ובתנאי שתינתן התמורה הראויה. שאם לא כן, אינה מכירה אלא מעשה גניבה. אך מהגמרא בב"ק עולה חילוק נוסף:
א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי: מה בין גזלן לחמסן? א"ל: חמסן יהיב דמי, גזלן לא יהיב דמי. א"ל: אי יהיב דמי, חמסן קרית ליה? והאמר רב הונא: תלוה וזבין זביניה זביני! לא קשיא: הא דאמר רוצה אני, הא דלא אמר רוצה אני.
כלומר מעבר למעשה הקניין של נתינת המעות והגבהה, לצורך הענין, מחדשת הגמ' שיש לוודא שהבעלים הנוכחי מעוניין בפעולה זו.
כיון שכך נוכל להבין דברי הרשב"ם על תחילת סוגייתנו – תליוהו וזבין – מה המקרה? הרשב"ם מבאר כך (ד"ה תליוהו):
מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים ואומר רוצה אני.
באופן פשוט המילים 'מי שתלו אותו או עשו לו יסורין' מבארות את המילה 'תליוהו'. והמשך דבריו 'עד שמכר וקיבל הדמים' מסבירות את המילה 'וזבין'. אך מהיכן הביא הרשב"ם את המילים 'ואומר רוצה אני'?
אלא לפי דברי הגמ' בב"ק שראינו הדברים מוכרחים, דאל"ה הרי הוא חמסן גמור, ולא מהני ליה מעשיו. אך א"כ קשה מרשב"ם עצמו שכתב (ד"ה דכל דמזבין) שיש הו"א בגמ' שיועיל מכר אע"ג דלא גמר ומקני. וכיצד ניתן להעלות זאת על הדעת, וכפי שמקשה הקו"ש (אות ר):
כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירשב"ם, ואפ"ה זביניה זביני, אף על גב דלא גמר ומקני וה"נ וכו', ותימה לומר כן דלא בעינן כלל גמר ומקני, והרי אסמכתא לא קניא משום דלא גמר ומקני, ומ"ד אסמכתא קניא, הוא משום דס"ל דגם באסמכתא גמר ומקני.
האם באונס צריך גמירות דעת
אמנם למסקנת הסוגיא מודה הרשב"ם שצריך גמר ומקני. אך מהו הביאור בהוא אמינא? מבאר ר' נחום (אות רסב) שגמר ומקני בעניינו אינו רצון גמור להקנות כעת, שאחרת באמת אין קנין. אלא שגמר ומקני ברשב"ם היינו מסיח דעתו לגמרי ולא מתכוון לנסות להשיג חזרה את רכושו לכשיתאפשר. ואילו לא גמר ומקני היינו על אף שמבין שכרגע עובר לזולתו, מקווה להחזיר אליו את החפץ הנמכר.
באופן זה יש הגיון בהו"א, שאע"פ שיש בדעתו עוד לנסות להשיב את רכושו אליו, בשלב זה יש מספיק רצון בכדי להחיל את הקניין. ולמסקנת הגמ', שאגב אונסיה גמר ומקני, נסביר שהגמ' חזרה בה מההו"א שבמכירה לא צריך גמירות דעת, אלא שבאונסא דנפשיה יש התרצות ונחשב לגמר ומקני. אך באונסא דאחריני אין גמר ומקני ולכן לא יועיל.
לעניין זה יש להוסיף את דברי הר"י מיגאש, הסובר שאף למסקנה, באונס דנפשיה אין צריך לגמירות דעת. אלא הבעיה באונסא דאחריני היא עצם העובדה שיש אונס, ולכן המכר לא מתקיים. אך באונס דנפשיה, אע"פ שלא גמר ומקני, לא חשיב אונס ולכן המכר חל. ונראה שכוונתו משום שהוא קיבל כסף ומעצמו מכר, אזי דברים שבלב אינם דברים – ולכן לא אכפת לן במאי דאמר לא רציתי למכור.
אמירת רוצה אני
בנוגע למה שהוסיף הרשב"ם על הגמרא וכתב שאמר המוכר 'רוצה אני' יש להביא את דברי הרמב"ם שכתב (מכירה י, א):
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה וכו'.
כלומר, הרמב"ם לא כתבו ואף השו"ע שהעתיקו (רה, א). והסביר ב"י (רה, א) שיתכן וקבלת הדמים עומדת במקום אמירת רוצה אני, שהרי הגמ' בב"ב לא כתבה שאמר כן (וראה עוד בעניין זה ברמב"ם גזילה א, ט ובמ"מ שם). ומכח סתימה זו כותב הפרישה שאף אם נראה לנו שהמכירה היתה שלא ברצון המוכר, כל עוד קיבל דמים הרי הקניין חל. ומוסיף שזה בניגוד לשיטת הרא"ש והטור, שסוברים שדווקא באם יודעים שהיה אונס ממש אזי המכירה חלה, אך אם לא היה אונס ממש ונראה שהיה העסק שלא ברצון הבעלים, אזי המכירה בטלה.
הנתיבות (ביאורים, סימן רה ס"ק א) מביא את הפרישה ומקשה קושיות רבות ומסקנתו היא:
לכן נלפענ"ד להכריע, דאם אנסו באונס הגוף או באונס ממון כדי למכור, ובהאי הנאה שנפטר מהאונס במכירה זו אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה, וכיון דאמרי חז"ל דאומדנא דמוכח הוא דגמר ומקני שוב א"צ לאמירתו, דהא אנן סהדי דגמר ומקני, דכל היכא דאיכא אומדנא דמוכח הויין דברים שבלב ג"כ דברים כמ"ש הרשב"א בקידושין דף נ' [ע"א], ואפילו להתיר אשת איש מתירין מכח אומדנא זו דאגב אונסא גמר ומגרש, ושפיר כתב הב"י דהא דקאמר בש"ס הא דאמר רוצה אני הוא לאו דוקא, דבתלוהו וזבין הוי מן הסתם כאילו אמר רוצה אני, משא"כ בחמסן שלא אנסו בשום אונס רק שחטף החפץ ונתן דמיו, שלא נפטר משום אונס במכירה זו, ולא שייך לומר אגב אונסיה גמר ומקני דהא לא נפטר משום אונס וליכא אומדנא שנתרצה, צריך שיאמר רוצה אני בפירוש. וכשאומר רוצה אני ודאי דעדיף מתלוהו וזבין, דבשעת מכירה אינו עושה שוב שום איסור, כיון דהמוכר מעצמו נתרצה בלא שום אונס אח"כ, דהא לא היה לו שום אונס לומר רוצה אני ובודאי ברצון גמור זבין.
קיצור דבריו, כאשר יש אונס של ממש, גופני או ממוני, בנוסף לתשלום הרי הוא מתרצה, אך במקום בו אין אונס אלא רק הכרח למכירה אין התרצות לקניין.
תליוהו ויהיב
שאלה נוספת שיש בהבנת גמירות הדעת היא - מדוע דווקא בתליוהו וזבין אנו מניחים שגמר בדעתו להקנות ואכן מועיל הקניין, אך בתליוהו ויהיב אינו מועיל? גם כאן לכאורה ניתן לומר אגב אונסי גמר ויהיב?
ואולי אפשר לומר שבזבין, הוא סוף סוף מקבל תמורה אזי בין התמורה לבין הפסקת הסבל הוא מסכים למכירה, אך ביהיב בו אינו מקבל מאומה בתמורה, אזי הוא 'מסכים' להפסיק לסבול, ומקווה להשיב את רכושו בחזרה כשיוכל.
להערות - [email protected]
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.












