ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
נושא זה מבלבל. הרושם הוא שהקושי בנושא נובע מחוסר היכרות עם היסודות העיוניים של הנושא. בזמן הקרוב ננסה לתת הקדמות עיוניות ומושגיות הנדרשות להבנת הנושא ומורכבותו. תפילתנו היא שלאחר מכן נוכל להתקדם ולעסוק בהלכה למעשה הנובעת מהבנת הנושא.
ראשית חשוב להקדים: אנו מתכוונים לעסוק בהלכות תערובות של בשר וחלב. בהלכה ישנה הבחנה בין שני סוגי תערובת:
א. תערובת "יבש": ערבוב של עצמים. כל פריט נפרד מהפריטים האחרים, ואיננו יודעים לזהות איזהו הפריט האסור ואיזהו הפריט המותר. לדוגמא: אדם הפריש תרומות ומעשרות, והתרומה חזרה ונפלה לתוך הפירות הרגילים. כעת יש תערובת של פרי שאסור באכילה עם פירות המותרים באכילה.
ב. תערובת "לח": איסור המשפיע על ההיתר. לדוגמא: חתיכת בשר שאינו כשר נופל לתוך תבשיל. לצורך הדיון נניח שמדובר בבשר שניתן לזהות ולהוציא. הבעיה אינה חוסר היכולת לזהות את האיסור. הדיון הוא אם יש לבשר האסור השפעה על יתר התבשיל. בדומה לכך: חתיכת בשר הנופלת לתוך תבשיל חלבי. מזהים את הבשר, ומוציאים אותו. הבעיה איננה חוסר הזיהוי של הבשר. הבעיה היא שהבשר מותיר את חותמו על התבשיל, וכאן יש לבחון באלו תנאים התבשיל ייאסר.
ב. תערובת "לח": איסור המשפיע על ההיתר. לדוגמא: חתיכת בשר שאינו כשר נופל לתוך תבשיל. לצורך הדיון נניח שמדובר בבשר שניתן לזהות ולהוציא. הבעיה אינה חוסר היכולת לזהות את האיסור. הדיון הוא אם יש לבשר האסור השפעה על יתר התבשיל. בדומה לכך: חתיכת בשר הנופלת לתוך תבשיל חלבי. מזהים את הבשר, ומוציאים אותו. הבעיה איננה חוסר הזיהוי של הבשר. הבעיה היא שהבשר מותיר את חותמו על התבשיל, וכאן יש לבחון באלו תנאים התבשיל ייאסר.
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
84 - חמדת התפילה: מצוות הסובבות את מצוות הצדקה
85 - חמדת הכשרות: האם טעם כעיקר אסור מן התורה?
86 - חמדת הכשרות: חיוב מלקות על אכילת טעם כעיקר
טען עוד
רוב עיסוקנו באיסור והיתר יעסוק ב"תערובת לח". נפתח בסוגיות המגדירות את השפעת האיסור המתערב בהיתר.
נשוב לדוגמא שהצגנו לעיל. מה נותר בתבשיל אחרי שמוציאים את הבשר? לכאורה הטעם של הבשר נותר בחלב. לצורך הדיון, נתייחס למקרה אחר: חתיכת בשר לא כשר נופל לתוך תבשיל. מוציאים את הבשר. מה שנותר כעת הוא הטעם של האיסור בתבשיל. האם הוא אוסר אותו. הגמרא דנה בשאלה זו (האם הטעם הוא כמו ה"עיקר" – כמו המקור) במספר מקומות:
א. הראיה מהדין של בשר בחלב: במסכת חולין (קח ע"א) אביי מוכיח שמדאורייתא טעם כעיקר מאיסור בשר בחלב: בשר התבשל בתוך חלב. מוציאים את הבשר. כעת כל החלב אסור, למרות שהבשר רק הותיר את טעמו בחלב. רואים שהטעם מייצר איסור. כמובן, מציין אביי, שאפשר לטעון שבשר בחלב חריג בזה, ואינו מהווה ראיה לשאר איסורי תורה, אלא אוסר מעבר לאופן בו שאר האיסורים אוסרים. אך אם זה היה נכון, מדוע אם הבשר אינו גדול דיו בכדי לתת טעם משמעותי בחלב החלב אינו נאסר? לכאורה היה הגיוני לומר שבדין המחודש הזה הבשר יאסור את החלב ללא תלות ביחס ביניהם! רבא דוחה את דבריו: האיסור נוסח "לא תבשל גדי בחלב אמו". הבישול, בהגדרה, נועד להעביר טעם ממאכל אחד לשני. לכן העברת הטעם מייצרת איסור, ואם אין מספיק בשר, טעם הבשר אינו ניכר בחלב. לכן ביחס לבשר וחלב מעבר הטעם קובע את האיסור. אך אין מכאן ראיה לשאר התורה.
ב. במסכת פסחים (מג ע"ב) מציעים שלושה מקורות לכך שהטעם אוסר כמו העיקר:
1. בשר בחלב: הגמרא דוחה את המקור הזה, מכיוון שבשר וחלב נאסרים רק כאשר הם מתבשלים יחד, ואין די בכך שהאחד נותן את טעמו בשני באופנים אחרים בכדי לאסרם מן התורה, מוכח שזהו דין מיוחד ולא עצם הטעם אוסר.
2. "משרת ענבים" האמור בנזיר: לפי חכמים הפסוק "וכל משרת ענבים לא ישתה" מתייחס למים ששרו בהם ענבים, הענבים הותירו את טעמם ביין, ולנזיר אסור לשתות את המים הללו מפני הטעם שבהם. מכאן מוכח שהטעם אסור כמו העיקר.
רבי עקיבא סובר שהפסוק מתייחס להיתר מצטרף לאיסור, ולא לטעם כעיקר (כלומר, אם שותה מים יחד עם ענב, מחשיבים גם את מרכיב המים שבתערובת לחשב את שיעור האיסור).
3. הכשרת כלים: הכשרת זו דוגמא מצוינת לטעם ללא ממשות: הטעם ספוג בכלי, ואינו נראה לעין. רבי עקיבא מוכיח מדיני הכשרת כלים (המפורטים בפרשת פנחס) שהתורה מתייחסת לטעם כמו האיסור עצמו. חכמים אומרים שאין מכך ראיה, מכיוון שיש להכשיר כלים בשל עצם השימוש באיסור, וגם במצבים בהם הטעם כבר אינו משפיע (הטעם פגום פגום, או שהכלי אינו בן יומו, וכדו').
ג. זרוע האיל של הנזיר: בדיני טהרת הנזיר (במדבר ו) נאמר שהכהן מקבל הזרוע, אך הניסוח של הפסוק חריג "ולקח הכהן את הזרוע בשלה". התנאים (במסכת חולין צח ע"ב) מבינים מכך שיש לבשל את כל האיל יחד, והכהן מקבל את הזרוע אחרי הבישול עם שאר חלקי הקרבן. אין מקום להקשות על עצם גזירת הכתוב לבשל את האיל לפני נתינת הזרוע לכהן – אין לנו מקום להרהר אחרי גזירות הכתוב שכאלה. המפתיע הוא שאסור לנזיר, שאינו כהן, לאכול את הזרוע, ולכאורה גם לא את מה שהתבשל עם הזרוע! מכאן מבינים חז"ל שהטעם של הזרוע בטל בששים, ביחס לשאר האיל. רבא אומר שהחשיבות של הלימוד היא בכך שבדרך כלל טעם כעיקר אסור בקדשים, ואילו כאן ישנו היתר חריג.
ב. במסכת פסחים (מג ע"ב) מציעים שלושה מקורות לכך שהטעם אוסר כמו העיקר:
1. בשר בחלב: הגמרא דוחה את המקור הזה, מכיוון שבשר וחלב נאסרים רק כאשר הם מתבשלים יחד, ואין די בכך שהאחד נותן את טעמו בשני באופנים אחרים בכדי לאסרם מן התורה, מוכח שזהו דין מיוחד ולא עצם הטעם אוסר.
2. "משרת ענבים" האמור בנזיר: לפי חכמים הפסוק "וכל משרת ענבים לא ישתה" מתייחס למים ששרו בהם ענבים, הענבים הותירו את טעמם ביין, ולנזיר אסור לשתות את המים הללו מפני הטעם שבהם. מכאן מוכח שהטעם אסור כמו העיקר.
רבי עקיבא סובר שהפסוק מתייחס להיתר מצטרף לאיסור, ולא לטעם כעיקר (כלומר, אם שותה מים יחד עם ענב, מחשיבים גם את מרכיב המים שבתערובת לחשב את שיעור האיסור).
3. הכשרת כלים: הכשרת זו דוגמא מצוינת לטעם ללא ממשות: הטעם ספוג בכלי, ואינו נראה לעין. רבי עקיבא מוכיח מדיני הכשרת כלים (המפורטים בפרשת פנחס) שהתורה מתייחסת לטעם כמו האיסור עצמו. חכמים אומרים שאין מכך ראיה, מכיוון שיש להכשיר כלים בשל עצם השימוש באיסור, וגם במצבים בהם הטעם כבר אינו משפיע (הטעם פגום פגום, או שהכלי אינו בן יומו, וכדו').
ג. זרוע האיל של הנזיר: בדיני טהרת הנזיר (במדבר ו) נאמר שהכהן מקבל הזרוע, אך הניסוח של הפסוק חריג "ולקח הכהן את הזרוע בשלה". התנאים (במסכת חולין צח ע"ב) מבינים מכך שיש לבשל את כל האיל יחד, והכהן מקבל את הזרוע אחרי הבישול עם שאר חלקי הקרבן. אין מקום להקשות על עצם גזירת הכתוב לבשל את האיל לפני נתינת הזרוע לכהן – אין לנו מקום להרהר אחרי גזירות הכתוב שכאלה. המפתיע הוא שאסור לנזיר, שאינו כהן, לאכול את הזרוע, ולכאורה גם לא את מה שהתבשל עם הזרוע! מכאן מבינים חז"ל שהטעם של הזרוע בטל בששים, ביחס לשאר האיל. רבא אומר שהחשיבות של הלימוד היא בכך שבדרך כלל טעם כעיקר אסור בקדשים, ואילו כאן ישנו היתר חריג.
מהו היחס בין הסוגיות? הראשונים נחלקו בשאלה זו.
רש"י (על הסוגיה בחולין, ובעקבותיו הרמב"ן שם) אומר שרבא סובר שטעם כעיקר אינו מן התורה, כפי שרבא סובר בכל מקום. בחולין רבא אומר שטעם כעיקר הוא דין ייחודי לקדשים, והוא דוחה את ראייתו של אביי מבשר בחלב מפני שהוא סובר שטעם כעיקר אינו דין תורה. רש"י מציע שתי אפשרויות ליישוב הסוגיה בפסחים:
א. אכן בהקשר של "משרת" ובהקשר של הכשרת כלים טעם כעיקר. אך הצורך של התורה לפרט את שני הדברים מוכיח שטעם כעיקר מן התורה בהקשרים הללו בלבד.
ב. "משרת" מהווה בסיס לדין היתר מצטרף לאיסור, והכשרת כלים הוא דין של הכשרת הכלי גם אם אין בו טעם. אם כך, אין מקור מן התורה לכך שטעם כעיקר.
ב. "משרת" מהווה בסיס לדין היתר מצטרף לאיסור, והכשרת כלים הוא דין של הכשרת הכלי גם אם אין בו טעם. אם כך, אין מקור מן התורה לכך שטעם כעיקר.
תוספות חולקים ואומרים שמוסכם שטעם כעיקר הוא דין תורה, כפי שמוכח מהסכמת התנאים במסכת פסחים. רבא דוחה את ראייתו של אביי מכיוון שבשר בחלב אינו מקור הכרחי, אך אין זה אומר שהוא חולק על עצם הדין. נתבונן במקרה של הזרוע הבשלה: התנאים אומרים שיש יותר מפי ששים בתבשיל ביחס לזרוע. אם כך, הזרוע אינה נותנת טעם בשאר התבשיל! אם כך, וודאי שלא מדובר בטעם כעיקר, אלא ב"טעם" – בקדשים הבישול המשותף אוסר, גם אם לא ניתן לזהות את הטעם של הקודש (כלומר – גם אם הוא בטל בששים). המקרה של זרוע בשלה הוא מקרה ייחודי בו מתייחסים לקדשים כדיני טעם כעיקר רגילים של שאר התורה, ולא מעבר לכך. אם כך, מוכח מהסוגיה להיפך – שיש דין בסיסי של טעם כעיקר בכל התורה.
בעלי התוספות, וכן בעל המאור, מציעים שני תירוצים נוספים לסוגית זרוע בשלה.
אך נמצאנו למדים מחלוקת יסודית: האם טעם כעיקר הוא מן התורה או לא.
רש"י סובר שטעם כעיקר הוא דין דרבנן. מה רש"י סובר שהדין מן התורה? בדבר זה נחלקו ראשונים, ובעזרת ה' בפעם הבאה שאלה זו תפתח בפנינו את ההגדרות של הראשונים לטעם כעיקר.
ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך: [email protected]
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.

נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.

שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.

שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.

יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.

אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.

נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.

עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.

עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.

נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.

רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.

תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.

בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא








