ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
בשבוע שעבר פתחנו סדרת טורים העוסקים בשורשי הלכות הכשרות. עסקנו במושג של "טעם כעיקר", וביררנו אם הגדרה זו היא מן התורה או לא.
במסכת עבודה זרה (דף סז ע"א) אומר רבי יוחנן שאם יש טעם וממשות של איסור – לוקים על האכילה, בתנאי שיש כזית בכדי אכילת פרס ("כדי אכילת פרס" הוא משך הזמן שאדם סביר אוכל 'פרס' – מנה, נפח של 3-4 ביצים. "כזית בכדי אכילת פרס" הוא . טעמו ולא ממשו – אסור, אך אין מלקות.
לפני שנברר את הדברים, נבהיר את משמעות "כזית בכדי אכילת פרס":
"כזית" היא מידת נפח מוכרת לנו. "פרס" הוא מנת אוכל (הערכת הראשונים נעה בסביבות נפח של 3-4 ביצים). "בכדי אכילת פרס" הוא משך הזמן שאדם רגיל אוכל 'פרס' – מנה שכזאת (מספר דקות). "כזית בכדי אכילת פרס" זהו היחס, הפרופורציה, בין המרכיב המסוים והתערובת. כלומר: אם יש "כזית בכדי אכילת פרס", הרי שבכל 'פרס' יש 'כזית'.
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
85 - חמדת הכשרות: האם טעם כעיקר אסור מן התורה?
86 - חמדת הכשרות: חיוב מלקות על אכילת טעם כעיקר
87 - חמדת השבת: לחם משנה
טען עוד
נשוב לדברי רבי יוחנן: למדנו שרש"י והרא"ה סבורים שטעם כעיקר הוא דין מדרבנן. הם רואים בדברי רבי יוחנן ראיה: לא לוקים על טעם ללא ממשות. לפיכך, אם חלב התערב בסיר של בשר, או שאיסור התמוסס בסיר של היתר, התבשיל נאסר מדרבנן בלבד. איסור תורה יהיה רק "טעמו וממשו" – אם ניתן גם לזהות ממשות. חיוב מלקות יחול רק אם יש כזית בכדי אכילת פרס. אם יש פחות מכזית איסור בכל 'פרס' הרי שלא ניתן לאכול כזית של איסור במסגרת אכילת מנה, ועל אכילה שכזאת אין מלקות, מכיוון שהיא אינה מזוהה הלכתית כאכילה אחת.
נתרגם את דבריהם למדד כמות האיסור בתוך התערובת: אם האיסור לא נתן טעם, הרי שהוא בטל ומבוטל, ניתן להתעלם ממנו. אם האיסור נתן טעם, 'טעם כעיקר' אסור מדרבנן. אך היכן הגבול? כמובן שהציר (הנוזלים) של בשר שאינו כשר גם אינו כשר. עכשיו נוסיף לו מעט מים רותחים. האם ברגע שהוא מעורב במשהו אחר איסורו הופך לאיסור דרבנן? היכן עובר הגבול בין 'טעם כעיקר' ובין תערובת של הציר עם נוזל אחר, האסור מן התורה? על זה אומר רבי יוחנן: כאשר יש כזית בכדי אכילת פרס. אז יש כמות גדולה מדי של חלקיקי איסור ביחס להיתר מכדי שנאמר שזהו איסור דרבנן בלבד.
נעבור לשיטות האומרות שטעם כעיקר אסור מן התורה, מדוע לא לוקים על אכילת טעם האיסור בלבד?
בעל המאור, ראב"ד והרשב"א אומרים שאמנם אכילת טעם איסור אסורה מן התורה. אך כפי שלמדנו, המקור הוא הרחבה מ"משרת" שנאמר ביחס לנזיר, ואין מלקות על מה שנלמד כהרחבה של דין ("אין עונשים מן הדין").
רבנו תם חולק. הוא אומר שאכן "טעם כעיקר", במלוא מובן המילה. אם איסור התערב בתוך היתר, ונתן בו טעם, לוקים על כל כזית מהתערובת. דברי רבי יוחנן נאמרו על מין במינו. לדוגמא: חתיכת בשר בקר שלא נשחט כדין התערב עם חתיכות בשר אחרות. במקרה זה לא שייך לדבר על "טעם", מפני שהטעמים של הבשר זהים. לכן אם יש 'טעם' בלבד האיסור בטל ברוב (כדין איסור שהתערב בהיתר ולא ניתן לזהות אותו, שבטל ברוב).
שימו לב שרבנו תם מבין שהאות כ' הדמיון במילים 'טעם כעיקר' משמעו זהות: דבר שקיבל טעם הוא כגוף האיסור ממש, ולכן לוקים על כל כזית ממנו.
הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה ג) פוסק כך: אם יש כזית בכדי אכילת פרס, ואכל פרס – חייב מלקות. אם יש באופן יחסי פחות מכך בתערובת חייב על אכילתן מכות מרדות. רוב הפרשנים (אבן האזל, מרכבת המשנה) מבינים שלשיטתו טעם כעיקר אסור מן התורה. אך בשונה מדברי ר"ת, לשיטתו בכדי ללקות יש לאכול כזית של האיסור תוך אכילה אחת. בהגדרה, זה דבר שלא יקרה אם יש פחות מכזית בכדי אכילת פרס.
רבינו חיים מבעלי התוספות הוא דעת ביניים בין רבנו תם והרמב"ם. בדומה לרמב"ם, הוא חולק על דברי רבנו תם, וסובר שלא יתכן שתבשיל שקיבל טעם של איסור ייחשב כגוף האיסור ממש. אכן יש איסור דאורייתא אם יש טעם בתבשיל. אך רבי יוחנן בא לחדד שמלקות יהיו רק אם יש כמות משמעותית יותר בתוך התערובת. לכן, אם יש כזית בכדי אכילת פרס, הרי שילקה על כל כזית מן האיסור.
יש בדבריו חידוש מעניין. נחדד את ההבדל בין שלושת השיטות הללו:
לפי הרמב"ם: טעם כעיקר אסור מן התורה. אך לוקים רק אם אוכלים כזית של איסור בזמן שהתורה הגדירה (בכדי אכילת פרס).
לפי רבנו תם: איסור טעם כעיקר משמעו שלוקים על כל כזית של האיסור.
לפי רבנו חיים: איסור טעם כעיקר אוסר תבשיל שיש בו טעם. מלקות יהיו אם יש טעם משמעותי של כזית בכדי אכילת פרס. לוקים על אכילת כל כזית מתערובת שכזאת.
לפי רבנו תם: איסור טעם כעיקר משמעו שלוקים על כל כזית של האיסור.
לפי רבנו חיים: איסור טעם כעיקר אוסר תבשיל שיש בו טעם. מלקות יהיו אם יש טעם משמעותי של כזית בכדי אכילת פרס. לוקים על אכילת כל כזית מתערובת שכזאת.
תוך כדי הדברים רמזנו לשאלה מהותית יותר: כיצד הראשונים הבינו את המושג של "טעם"? מבחינה עקרונית ניתן להציב שתי אפשרויות: 1. התחושה שאדם חש בפיו ('טעם' במובן הפשוט. Flavor.). 2. חלקיקי המאכל המעורבים ונותנים את טעמם.
לשון אחר: האם ה'טעם', התחושה שהאיסור נותן, הוא האסור, או שהדיון הוא על חלקיקי האיסור הנמצאים בתערובת, ועתה השאלה היא רק כיצד להגדיר מתי ההלכה מאפשרת להתעלם מהחלקיקים הללו?
בשאלה זו נעסוק בעזרת ה' בפעם הבאה.
ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך: [email protected]
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
