ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- שעורים בתנ"ך
- ספר יחזקאל
וכמו כל פרק בתנ"ך העוסק בתחיית האומה, גם פרק זה צריך להילמד לעומקו, לפרטיו, לשלביו, ולנסות להבין מתוכו את סדר גאולת ישראל כפי שהנביא לימד אותנו.
ננסה ללמוד את הפרק, ולהתבונן מה כתוב בו.
נביא את הפרק בשלמותו, ואח"כ ננסה להעמיק בפרטיו.
יחזקאל פרק-לז
{א} הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: {ב} וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: {ג} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אלוקים אַתָּה יָדָעְתָּ: {ד} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה': {ה} כֹּה אָמַר ה' אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: {ו} וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': {ז} וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ: {ח} וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: {ט} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ (ס) כֹּה אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: {י} וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: {יא} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: {יב} לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: {יג} וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: {יד} וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה':
לפני שנלמד את הפרק פסוק אחר פסוק, כבר כעת נשים דגש על שלושה דברים:
א' יש שני שלבים בחזון העצמות היבשות. השלב של בניין הגוף, והשלב של הפחת הרוח.
ב' עצמות ותחייתם אלו מבטאים את שיבת ישראל מן הגלות.
ג' את קיבוץ הגלויות מגדיר הפסוק "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:". כלומר, הפסוק מגדיר את מצבו של עם ישראל בגלות במילה "קִבְרוֹתֵיכֶם". הגלות היא בית הקברות של האומה.
ננסה כעת ללמוד פסוק אחד פסוק:
{א} הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת:
כידוע, כל נבואה מסוג זה, ישנן דעות בין רבותינו האם זה "אירוע" אמיתי, או הכל בחזון הנבואה. כלומר, האם באמת היו עצמות מפוזרות שקמו לתחיה, ואז תישאל השאלה מי היו האנשים הללו? של מי היו העצמות? מה קרה עם אותם אנשים שעמדו על רגליהם? או שיחזקאל ראה זאת בחזון הנבואה, והעצמות היבשות הינן רק משל, כדי ללמוד ממנו על הנמשל.
{ב} וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד:
נשים לב, עם ישראל בגלות הוא בחינת עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת מְאֹד.
לא גוף חי, אפילו לא גוף מת. רק עצמות. לא סתם עצמות, אלא עצמות יבשות, אשר נראה שכבר מזמן ניתקו ממקור חייהם, וכל לחלוחית של חיים אבדה מהן. וגם המילה "יְבֵשׁוֹת" איננה מספיקה, אלא הנביא מחדד אותה במילה "מְאֹד".
הדבר מעמיד אותנו כמה רחוקים אנו בגלות מהמצב הראוי של עם ישראל. רבש"ע יעד אותנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובגלות איננו חיים כאומה, אלא כיחידים וקהילות. המצוות שאנו מקיימים אינן מצוות לאומיות (דוגמת מלך, סנהדרין, כיבוש הארץ, בית המקדש), אלא רק מצוות פרטיות (דוגמת שופר, סוכה, שבת ותפילין). ואף הן אינן בשלמות, אלא בחינת "הציבי לך ציונים".
היעוד של עם ישראל הוא לחיות כאומה. כאשר אנו בארץ, ללא מלכות, אולי זה דומה לגוף מת. אך כאשר אנו מפוזרים בגלות, האומה דומה לעצמות מפוזרות. ככל שעובר הזמן, ומתרחקים אנו מצינורות החיים שקבלנו מ"ציון בית חיינו", העצמות הולכות ומתייבשות. אם עם ישראל "מתרגל" לגלות, העצמות המתייבשות, מקבלות את התואר "מאוד".
כעת, מלאכה מרובה נדרשת להוביל אותנו ממצב של עצמות יבשות מאוד, למצב של אומה החיה על אדמתה. מלאכה מלאת שלבים, כמתואר בהמשך הפרק.
מה פירוש הביטוי "סָבִיב סָבִיב"?
רש"י מסביר, לפי שיחזקאל היה כהן, הוא הלך מסביב לבקעה, כדי שלא יטמא בטומאת מת.
פירושו של רש"י יכול להתאים רק לשיטה שמעשה זה היה באמת. לפי השיטה שהכל היה במראה הנבואה, צריך הסבר אחר.
ממילא פירוש נוסף1, יחזקאל חלף מסביב לכל העצמות. לא ויתר על אף אחת מהן. "לבל ידח ממנו נדח". כל יהודי צריך לשוב לארץ ישראל, ואי אפשר לוותר על אף יהודי שישאר בגלות, ובכך יתנתק מהאומה וישאר עצם יבשה.
{ג} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אלוקים אַתָּה יָדָעְתָּ:
בדרך הטבע המשימה נראית בלתי אפשרית. כאשר החלו ראשוני דורשי שיבת ציון, התייחסו אליהן בתמיהה. היתכן שנצליח אנו במעשי ידינו להשיב את עם ישראל אל ארץ ישראל? זו נראית משימה בלתי הגיונית לחלוטין. את כל יהודי מזרח ומערב צפון וים? מפולין ומרומניה, מבבל וממרוקו, מפרס ומתימן? אמרו עליהם שהם "הזויים", בלתי הגיוניים. רק הקב"ה יכול לעשות זאת.
אך המציאות גדולה מכל דמיון. זה קרה. איך זה קרה?
{ד} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה':
אנו צריכים "להינבא". לא רק לראות איך הדברים קורים, אלא לעשות מעשה. לעשות פעולות כדי להביא לתחיית האומה. 2
{ה} כֹּה אָמַר ה' אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: {ו} וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
פסוקים אלו צריכים ביאור.
הן בהמשך נראה שהתהליך הוא קודם גוף ואח"כ רוח. וכאן בפסוקים יש: רוח, גוף רוח.
אם כן קשה:
א' מדוע זה שונה ממה שנראה בהמשך?
ב' אם יש רוח בתחילה, מדוע צריך שוב רוח בסוף?
נתרץ כעת תירוץ פשוט, ובהמשך הפרק הביא תירוץ נוסף.
התירוץ הפשוט הוא, שתהליך שיבת ציון החל עם אנשים מלאי רוח ה'. ה"פרי הארץ" עם תלמידיו, תלמידי הגר"א, וכו'. לכן בתחילה כתובה הרוח. אלא שאת המשך התהליך הובילו אנשים ששם שמיים לא היה שגור בפיהם, ללא רוח ה' גלויה עליהם, לכן בהמשך הפרק וגם כאן יש בניין החומר, ואז שוב צריך בניין הרוח.
כאמור, בהמשך הפרק נוסיף הסבר נוסף.
{ז} וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ:
הנביא בשם ה' קורא לעם ישראל לשוב ארצה. ושיבה זו, עוד קודם שיש כאן גוף חי, עוד קודם שהגוף קורם עור וגידים, הוא בחינת "עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ".
יש כאן "שלב" של קרבת העצמות "עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ", עוד קודם השלב של בניינה החומרי של האומה.
מהו שלב זה?
הבנה שהחלה לחלחל באומה, שאנו צריכים לחיות כאומה. לא רק כיחידים. לא כקהילות. אלא חיי אומה, לקבץ גלויותינו, ולהתקרב איש אל רעהו, וקהילה ועדה אל רעותה.
מעניין שהדרך לכך היא "וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי", "וְהִנֵּה רַעַשׁ". כל העולם רועש כאשר זה קורה. אם אלו התנועות הלאומיות אצל אומות העולם, שהולידה הבנה גם אצל יהודים רחוקים "סָבִיב סָבִיב", שעם ישראל לא גרוע משאר האומות, וגם לנו מגיע לחיות יחד כאומה במולדתה. ואם זו מלחמת העולם הראשונה, שהולידה הכרה של אומות העולם בזכותו של עם ישראל לחיות יחד כאומה, ולהקים "בית לאומי", במולדתו ההיסטורית.
כאמור, זה השלב של עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ". עוד לפני יצירת הגוף הלאומי החומרי, מופיע השלב של החיבור לקראת חיינו כאומה יחדיו.
{ח} וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם:
הנביא מתאר את בניינה החומרי של האומה, ובשלב הבא יבוא הבניין הרוחני.
אך בין לבין, ישנה כאן "זעקה" "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם"!
כלומר, מי שחי באותה תקופה, מרגיש את הכאב הגדול על כך שרוח אין בהם.
זו לא תחושה של "תהליך" ש"סיימנו שלב א', וכעת ניגשים לשלב ב'", אלא כביכול מן "שלב ביניים" שכולו זועק "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם"!
אין רוח, הכל נובק, הכל מתפורר.
גוף ללא רוח, לא מחזיק מעמד. הוא לא במצב "הקפאה" עד שתבוא בו הרוח, אלא הוא מתחיל לאבד את הגידים והבשר. הם מתפוררים, נרקבים.
וזועק הנביא "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם"!. שלב של התפוררות. שלב של נסיגות. שלב שנראה שהכל הולך אחור. היאך נוכל להתקדם?
ואם נתבונן בקושיותינו מפסוקים ה'-ו', הדברים יתחדדו כפליים.
בראשית תהליך שיבת ציון, היתה רוח. אולי לא תמיד רוח תורה ויראת שמים, אך היתה רוח פנימית של כבוד האומה ורצון לחיות כעם (לאומיות)
לאותה רוח היה כח פנימי עז, ומנוע חזק. מכוחה היגיעו רבבות עמך בית ישראל אל ארץ ישראל. מכוחה נזרעו שדות, נטעו כרמים, נבנו בתים, והוקמו ישובים וערים. מרוחה עמדנו מול צר ואויב בהעפלה, ובמלחמות מול אויבינו. מכוחה נבנה הבניין החומרי של האומה.
וכעת אותה רוח מתמוססת. נובקת, מושפלת, נעלמת. "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם".
לא רק שרוח תורנית אין, אלא אין רוח כלל.
לא רוח תורנית, ואף לא רוח "ציונית".
הכל נבק. הכל התמוסס. הכל הושפל. הכל אבד. היאוש שולט בכל. רבים מרגישים שהבניין החומרי הולך לאבדון. אין "אידיאל" לשאוף אליו, אלא התפוררות של המערכת כולה.
לעיתים יחשוב אדם:
ניסינו, התקדמנו, בנינו, אך נראה שהכל לשווא. הכל מתפורר. אולי טעינו בדרך?
אולי הגוף הזה שנבנה הוא לא הגוף האמיתי שעליו נבאו הנביאים? אולי צריך לבנות במקומו גוף אחר?
אולי טבעי הדבר שמרוח חלקית כמו זו שהיתה בתחילה, בכוחה לבנות רק גוף, וסופה להגיע להתפוררות רוחנית של "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם". וממילא סופה לכישלון ואבדון?
אך הנביא מגלה לנו שזו בדיוק תהיה הדרך. כך היא גאולתן של ישראל. בניין חומרי, שיגיע לידי מבוי סתום. מבוי ללא רוח, שאינו יכול להמשיך ולחיות.
הנביא מגלה לנו, שזה בדיוק הגוף שעליו נבנית גאולת ישראל. גוף שיגיע למצב של ריקבון פנימי, ללא כוחות חיים, ללא רוח.
ויחד עם זו הנביא גם מגלה לנו שהרוח עוד תבוא:
{ט} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ (ס)
הנביא צריך לקרוא אל הרוח. "הִנָּבֵא". היא לא נעשית מעצמה, צריך לעבוד עליה. כשם שהבניין החומרי של האומה נבנה במאמץ משותף של רבים בעם ישראל, כך הבניין הרוחני של האומה יבנה מתוך מאמץ רב ועשיה מרובה של חפצי הרוח.
כֹּה אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ:
"מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ" – יש רוח בכל קבוצה, בכל עדה, בכל קהילה מעם ישראל. הבניין השלם של האומה הוא בניינה של האומה כולה, מתוך הכוחות הנמצאים בכל אבר מן האומה.
אין לנו לחשוב שרק בקהילה שלנו כל הטוב, כל הראוי, וכל רוח האלוקים. אדרבא, האומה תיבנה מתוך הטוב הקיים בכל אחת מקהילותיה, אשר התפזרו בארבע רוחות השמיים.
נקודה כואבת: נשים לב, שכעת הנביא שינה את לשונו. עד כה הביטוי היה "עֲצָמוֹת". כעת הגוף ללא הרוח נקרא בשם "הֲרוּגִים".
מה זה אומר, ומדוע רק עכשיו?
האם זה מגלה של מי היו העצמות האלה, וכדברי רש"י שיובאו בהמשך?
או אולי חס וחלילה, הגוף ללא הרוח יגיע למצב נוראי כזה?
מי יודע מה הנביא גילה לנו?
{י} וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד:
כן, בסוף עם ישראל עומד על רגליו. מובטחנו שבסוף תגיע הגאולה השלמה. התהליך יקח זמן, יהיו לו שלבים, אין להתייאש באמצע. כי בסוף הכל יגיע לשלמותו. "וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד".
{יא} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: {יב} לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: {יג} וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: {יד} וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה':
בפסוק האחרון מתגלה, כי הרוח היא הדוחפת את כל התהליך של שיבה לארץ מראש ועד סוף. "{יד} וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם".
גם ראשית ההגעה אל אדמת ארץ ישראל, גם הבניין החומרי של האומה, הוא מאותה הרוח של "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם".
התהליך הוא ארוך, אך בסופו יהיה ברור לכל, כי ישנה רוח אלוקית שהובילה את כל התהליך מראשיתו. גם אם בתחילה קוראים לזה בשמות אחרים, מנסים להתכחש לשם ה' הפועל באומה, כאשר שיבת ציון תגיע לידי גמר, יהיה ברור שמתחילתה רבש"ע הוביל רוח באומה, שדחפה אותה לכל מה שעשתה והתקדמה.
"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'".
בסופו של תהליך, יהיה ברור לכל שה' הוא שדבר ועשה את כולו.
גם השלבים ללא הרוח, גם השלבים עם הרוח, את כולם דחפה רוחו של רבש"ע, וכולם מאת ה' יתברך.
נ.ב.
של מי היו העצמות הללו? כמה זמן הם חיו? מדוע נבחרו דווקא הם לקום לתחיה?
בע"ה בחלק ב'.
^ 1.
שיכול להסתדר גם אם השיטות שהמעשה היה באמת, והיו עצמות שקמו לתחיה,^ 2.
הראוי ביותר לשיבה ארצה, היא בשם דבר ה'. אילו היינו זוכים, תלמידי הגר"א היו מביאים את כל עם ישראל לארצנו, ואז הקריאה בשם ה' היתה גלויה, ובשמה עם ישראל היה חוזר לארץ ישראל. לצערנו לא זכינו, ודבר ה' פועל באומה בדרכים נסתרות, ומשיב בנים לגבולם מטעמים שונים ומוזרים, בלי ששם ה' יקרא בגלוי.
שיכול להסתדר גם אם השיטות שהמעשה היה באמת, והיו עצמות שקמו לתחיה,^ 2.
הראוי ביותר לשיבה ארצה, היא בשם דבר ה'. אילו היינו זוכים, תלמידי הגר"א היו מביאים את כל עם ישראל לארצנו, ואז הקריאה בשם ה' היתה גלויה, ובשמה עם ישראל היה חוזר לארץ ישראל. לצערנו לא זכינו, ודבר ה' פועל באומה בדרכים נסתרות, ומשיב בנים לגבולם מטעמים שונים ומוזרים, בלי ששם ה' יקרא בגלוי.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
