ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חגים וזמנים
- פסח
הזמן ככוח משחרר
איך יוצאים לחירות? איך משתחררים ממגבלות הטבע? על ידי זמן! פסח הוא החג שבו נולד הזמן בעולם. "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב). מהו זמן? זמן הוא היכולת שלנו לסמן תהליך. כאשר ישנו זמן, אנו מציינים נקודה מסוימת המשמשת כנקודת התחלה, וממנה ניתן להתקדם הלאה. זמן הוא היכולת לסמן תנועה והתקדמות. בעולם הקדום מושג הזמן היה מעורפל מאוד. האדם האלילי חי במעגליות חיים סתמית: לידה, עבודה, מוות, וחוזר חלילה. האדם הקדמון הבחין אומנם במעבר בין עונות השנה, אולם ספירת שנים מדויקות וציון פתיחה של שלב חדש – נוסחו בלשון מעורפלת: "כך וכך היה לפני שלוש עונות גשם". לבעיה ה"טכנית" הזאת ישנה השלכה נפשית: בעולם האלילי אין לאן להתקדם, אין תהליך. האדם שבוי במעגל סיזיפי נצחי ללא אפשרות פריצה, או במילים אחרות - עבדות. האדם האלילי אינו יוצר יחידות זמן, ולכן הוא נשלט בידי הבל הזמן - נשחק, פועל מכוח האינרציה ואינו שולט על חייו.
במצרים, התרבות המרכזית של העולם העתיק, אין דבר מעבר לעבדות: "מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת" (מכילתא יתרו); לא רק עם ישראל, גם "האדונים" המצרים היו מצויים במצב נפשי של עבדות; סגירות לכל דבר מעבר לקיימות סתמית; אין דבר מעבר לטבע האקראי הנשחק במעגלי הזמן. הרעיון של מחזוריות ללא מטרה מתבטא בצורה הגרפית של העיגול, ששימשה סמלו של אל השמש המצרי (המכונה 'רַע' או 'רַא'). בניגוד לקו ישר שמבטא פריצה, התקדמות ורוחניות - הרי המעגליות משמעה דרך ללא מוצא, מחזוריות וחושניות.
המשיכה לעצמים מוחשיים שמעניקים אשליה של ממשות ויציבות היא כה גדולה בנפש האדם, עד שגם כאשר עם ישראל יוצא ממצרים הוא מתפתה להקים עגל מסכה. משה רבנו, שעולה לארבעים יום להר סיני, מציב תביעה עליונה לעם ישראל. הוא דורש מהם התעלות לעולמות מופשטים של התרוממות רוח והיפתחות לעידן חדש. ואולם בני ישראל חוששים מכך ומתלוננים לאהרון הכהן - "האיש משה לא ידענו מה היה לו". במילים אחרות: גדול עלינו. אנו מעדיפים מעגליות נוצצת. עגל, כדוגמת השה, אלוהי המצרים – הוא בעל חיים רגוע. צפוי מראש. מבוית. הרצון להישאר במעגל, בעגליות, בכבשיות, בקטנוניות – במצריות – הוא כוח חזק שיש להתמודד איתו.
הולדת הזמן היהודי
הכול הולך להשתנות ביציאת מצרים. חודש ניסן הוא החודש הראשון. יתרה מזאת, כל חג הפסח הוא סביב לזמן: זמן ביעור חמץ, זמן שבו הבצק מחמיץ, זמן אכילת אפיקומן וכדומה. בחודש ניסן מתחילה ההיסטוריה לצאת לדרך, מתחילה לפרוץ את המעגל. מעתה יש ראשית, יש התחדשות, מתחילה הצטברות של זיכרון היסטורי. לזמן ישנם שני ממדים: זמן קבוע וזמן משתנה. על מנת למדוד זמן אנו זקוקים ראשית לכל לנקודת מוצא, לבסיס קבוע ויציב; ולאחר מכן, לתנועה שאותה ניתן לסמן כהשתנות והתקדמות. גם בתחושה האישית אנו מרגישים כך: אם אנו לא בתנועה ובהשתנות, אנו מרגישים שהזמן 'לא זז'.
במעגל השנה היהודי ישנם אכן שני הצירים הללו: שבת - הבסיס הקבוע, ויום טוב - התנועה המשתנה. שבת, אומרים חז"ל (חולין קא, ב), היא "קביעא וקיימא", היא נקודת הזמן הקבועה, הקיימת ועומדת מששת ימי בראשית. לעומת זאת המועדים הם דינמיים ומשתנים בהתאם לקביעתו של בית דין: "ישראל דקדשינהו לזמנים" (ברכות מט, א). לפני שאנו מגיעים למועד הראשון של עם ישראל, לפסח, לחג שבו מתחילה ההיסטוריה לפסוח בחיפזון ובצעדי ענק – חלה שבת הגדול, נקודת הבסיס של הזמן מכאן ולנצח נצחים.
בשבת הגדול עם ישראל עוקד את האל המצרי, הלוא הוא השה – בעל חיים המבטא את המעגליות, עדר כבשים הנע ללא מטרה, צאן ללא רועה וללא תחושת זמן. אנו עוקדים את התמימות הסתמית ומסמנים את נקודת ההתחלה, את נקודת הגודל. פורצים את המעגל. ההיסטוריה מתחילה לנוע. כמה ימים לאחר מכן יופיע הממד השני: יחול חג יום טוב הראשון של עם ישראל - חג הפסח - וייוולד העם שתפקידו לסמן כיוון ותנועה בדברי הימים.
כשההיסטוריה הופכת לחירות
לאן מוביל אותנו הזמן? לאן מובילה ההיסטוריה? היסטוריה איננה רק "רשימת הפשעים, השיגעונות והאסונות של המין האנושי", כדבריהם של היסטוריונים פסימיסטים. ההיסטוריה היא, כלשונו של הרב קוק, היסתוריה - הסתר־יה. ההיסתוריה מובילה אותנו לכיוון מסוים, א־לוהים מתגלה בהיסתוריה. מכיוון שכך, בשבת הגדול לוקח עם ישראל את האליל המצרי - השה, בעל חיים המבטא את שיא התמימות, שיא הטבעיות הפשוטה והזורמת - ועוקד אותו לרגלי המיטה. אנו עוקדים את הטבע לרגלי הגופניות הישראלית הנחותה ביותר (מיטת השינה בלילה) וזובחים אותו.
בהמשך אותו שבוע מופלא, הטבע כולו על כל מערכותיו: הנוזלים, המוצקים, בעלי החיים שבים, ביבשה ובאוויר, מערכות הקוסמוס ובכורי המין האנושי - כולם מקבלים צורה חדשה כאשר נולדים הגודל והחירות בעולם במכת בכורות. בשבת זו מתבררת גדולה נוספת - הגדול שבעם הולך ודורש דרשה גדולה. תלמידי החכמים הולכים ומרימים אותנו מעבר לשגרה. המסגרת הטבעית של ימי השבוע מובילה באופן טבעי לסוג של אפרוריות וקטנוניות. בשבת אחת בשנה אנו מצליחים לפרוץ את המעגליות היומיומית, באמצעות דרשה שהינה מעבר לזמן הרגיל הננו מכינים עצמנו לקראת היציאה לחירות, לקראת הפסיחה ודילוג המדרגות שיחולו עוד כמה ימים.
זאת ועוד, בשבת זו אנו יוצאים ממצרי הזמן הטבעי ונוגעים בעולם העתיד, באותו "יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג), אותו עידן מופלא שבו אליהו הנביא, הדמות העולה בסערה השמיימה ומבטאת את הניצחון על המוות הטבעי, ישיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". בשבת הגדול קראנו את ההפטרה המבשרת לנו על ימים אחרים, שבהם תופיע אחדות הכוחות בעם ישראל. קראנו הפטרה הלוחשת לנו על ימים גדולים שבהם יופיעו נשמות גדולות שיתעלו מעבר למציאות הטבעית ומעבר למגבלות הזמן, לגדולה של אותו "יום שכולו שבת" וליום "אשר הוא לא יום ולא לילה".
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
