ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
- שבת ומועדים
- פסח
- שבת הגדול
"כל (השמות) "שְׁלֹמֹה" האמורין ב(ספר) 'שִׁיר הַשִּׁירִים' הם קדש (יש בהם קדושה מסוימת משום שניתנים להתפרש ככינוי לה' למי שהשלום שלו), חוץ מזה (מהשם "שְׁלֹמֹה" שבפסוק): "כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה" (שכאן הכוונה) שְׁלֹמֹה לְדִידֵיהּ (כלומר 'אֶלֶף' אנשים רשאי שלמה המלך לקחת לעצמו), (והמשך הפסוק שכתוב בו) ״וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ״ (הכוונה בו) רבנן (כלומר, כנגד כל 'אֶלֶף' אנשים שרשאי שלמה לגייס לצרכי מלכותו הוא צריך להשאיר 'מָאתַיִם' אנשים בתור 'חכמים' הלומדים בבית המדרש). ויש אומרים: אף ("שְׁלֹמֹה" שבפסוק) זה חול: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים [גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל]"
מלשון הברייתא משמע שהדעה המובאת בשם 'יש אומרים' מסכימה עם הדעה הראשונה הסתמית שהשם 'שלמה' שבפסוק "כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה" הוא חול, אלא שהיא מוסיפה מקום נוסף שלדעתה השם 'שלמה' הוא חול. ולפיכך מקשה התלמוד מן הברייתא על דברי האמורא שמואל שמהם עולה שהשם 'שלמה' שבפסוק "כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה" הוא קודש. וז"ל שמואל בתוספת ביאור:
"מַלְכוּתָא דְּקָטְלָא חַד מִשִּׁיתָּא בְּעָלְמָא (מלכות שהורגת אחד מתוך ששה מתושבי הממלכה) לָא מִיעַנְשָׁא (אין ה' מעניש אותה), שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה" – לְמַלְכוּתָא דִרְקִיעָא ('אֶלֶף' איש שייכים למלכות ה' שבשמים שמכונה כאן 'שְׁלֹמֹה'), ״וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ״ – לְמַלְכוּתָא דְּאַרְעָא (כלומר, כנגד כל 'אֶלֶף' ששייכים לה' יש 'מָאתַיִם' ששייכים למלכות הארצית שאותם רשאי המלך להרוג בלא שייענש על כך)."
סוגיית התלמוד שם מניחה שלא יתכן שדברי שמואל אינם מתאימים לאף אחת מן הדעות שבברייתא, ולפיכך היא מתקנת את לשון הברייתא לפי גרסה שכנראה היתה לפני שמואל. ולפי דעת 'יש אומרים' השם 'שלמה' שבפסוק ״כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה״ הוא קודש, ואילו השם "שְׁלֹמֹה" שהוא חול הוא בפסוק: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים [גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל]". ושמואל פסק כדעת 'יש אומרים'.
הסברי המפרשים בדעת שמואל
דברי שמואל ולפיהם מלכות שהורגת אחד מששה מתוך תושביה אינה נענשת, טעונים ברור. וכי איזה צד היתר יש לה להרוג פחות מששית מתושביה. רש"י פירש "באנגריא דעבודת המלך". 'אנגריא' היא 'עבודה בכפיה', ולפי פשטות דברי רש"י, מותר למלך להעביד את אנשי ממלכתו ב'עבודות כפיה' מפרכות עד כדי כך שימותו בהן האנשים, ובתנאי שמספר המתים יהיה פחות מששית מן התושבים. אך זהו הסבר קשה, מדוע מותר למלך להעביד את אנשיו בעבודות כפייה כה מפרכות עד כדי סיכון במיתה?
ונראה שמטעם זה ראו בעלי התוספות צורך לפרש באופן אחר וכתבו שם, שהכוונה בהוצאת אנשי הממלכה למלחמת רשות. מלחמת רשות היא מלחמה שמטרתה להרחיב את גבולות הארץ, או להרבות בגדולתם ובכבודם של ישראל בין האומות, או לשם לקיחת מס מהעמים, והיא נעשית רק לאחר קבלת רשות מן הסנהדרין. ולפי ביאור התוספות, המלך רשאי להוציא את העם למלחמת רשות רק אם חס ושלום מספר ההרוגים המשוער לא יעלה על ששית מהתושבים. אלא שגם זה הסבר קשה, שהרי אי אפשר לאמוד מראש את מספר ההרוגים חס-ושלום. וכי אם תסתבך המלחמה וחס-ושלום יתקרב מספר ההרוגים לשישית צריך המלך לעצור אותה באמצע ולתת לממלכת האויב להתגבר עליו ולהתנקם, ולסכן בכך את עם ישראל?
ונראה שמטעם זה ביאר הרמ"ה (רבינו מאיר הלוי) פירוש אחר שהובא בריטב"א. לפי פירוש זה כחמש ששיות מתוך תושבי הממלכה צריך המלך להשאיר בידי ה'. וה' ימית אותם בידי שמים בבוא זמנם או שהסנהדרין תמית אותם אם עברו על חוקי התורה, וגם מיתה בידי הסנהדרין נחשבת בידי שמים משום שהשכינה שורה על הסנהדרין ונחשב שה' המית אותם. וששית מתושבי הממלכה רשאי המלך להמית אם עברו על דיני המלכות. אלא שגם פירוש זה קשה מכמה פנים. הפן הראשון, בימי קדם לא היה מחשב שבו נרשם כל מקרה פטירה ח"ו, וכך יש אפשרות לבדוק בכל עת כמה אנשים במדויק נפטרו באותה שנה, ואם כן כיצד ידע המלך כמה אנשים נפטרו בממלכתו שאז לפי אותו יחס הוא יהיה רשאי להרוג באותה השנה מספר יחסי של ששית? והפן הנוסף שקשה, מסתבר שמלכות שהורגת בדיני המלכות כששית מהתושבים היא אכזרית ביותר. אפילו הרודן האכזרי סטאלין שהרג רבים מבני עמו לא הגיע לחלק יחסי שכזה, ומה צד היתר יש לכמות עצומה שכזו במלכות ישראל?
ונראה שכוונת דברי שמואל היא אחרת, וממילא יתיישבו כל הקשיים דלעיל, וכפי שיתבאר לקמן.
לפשר הסתירות שבין ספר יהושע לבין ספר שופטים
נראה שצריך להבין את ההריגה שבדברי שמואל במשמעות סמלית. בספר יהושע (י; יא; יד; טו) מסופר שכבוש אזור חברון ודרום יהודה בכניסת ישראל לארצם נעשה בחיי יהושע, ואילו בתחילת ספר שופטים (א,א-י) מסופר שנעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ". תרגום יונתן מרמז לפתרון הסתירה. כאשר התנ"ך מזכיר את השם "יהודה" וכוונתו לשבט יהודה, יונתן מתרגם "דְבֵית יְהוּדָה"; כלומר, "(האנשים) של בית יהודה". אולם בספר שופטים תרגום יונתן חורג מהרגלו, ובכמה מקומות הוא משאיר את השם "יהודה" ללא שינוי. כמו בכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי" – מופיע בתרגום: "ואמר יהודה לשמעון אחוהי סק עמי". התרגום וסוגיית התלמוד במסכת תמורה (דף טז,א) מרמזים שספר שופטים ליקט לתוכו קטעים מתוך ספר נבואה שכתב עתניאל שתיאר את המאורעות לפי האיספקלריא ('המשקפת') הרוחנית הנבואית שלו. עתניאל שנקרא גם בשם "יהודה" ובשם "יעבץ" הקים ישיבה שאליה התלקטו תלמידים שקבלו את השקפתו הרוחנית, ולפיה הם נחשבים ל'לויים חדשים' שהם צאצאים רוחניים של משה רבנו שזכותו טובה מרכב ופרשים, ולכן הם פטורים מגיוס לצבא של יהושע1.
לשיטתם, רק מי שחושב כמוהם - הם "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (האמיתיים)". ויהושע וחייליו שכובשים את הארץ בחרב גשמית - חושבים כמו 'גויים', ונחשבים ל"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הגויים)". הגויים אינם דבקים לגמרי בה' ונחשבים באופן סמלי ל'מתים', וכך הם התייחסו גם ליהושע ולחייליו, וזהו פשר הפסוקים הפותחים את ספר שופטים: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה יַעֲלֶה...". 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' שבכתוב הזה הם 'תלמידי יהודה (=עתניאל)' שהחשיבו את עצמם ל"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (האמיתיים)", ואילו את יהושע הם החשיבו ל'מת', וכך הם החשיבו גם את החיילים שבצבאו. ולכן הכיבושים שמסופר עליהם בספר יהושע שנעשו בחיי יהושע, מתוארים בתחילת ספר יהושע כאילו נעשו אחרי 'מות' יהושע.
משה רבנו מינה את יהושע לממשיך דרכו. אך הם לא פנו לנביא יהושע לשאול ממנו את פי ה', אלא לנביאים שהיו בעלי השקפה דומה להשקפתם. ונביאים אלו קבלו נבואה ב'סגנון אחד' שאישרה את השקפת השואלים, ובחרה ב'יהודה' (=עתניאל=יעבץ) שיהיה מנהיג הקבוצה הזו. נביאים אלו ידעו בעת שקיבלו את נבואתם שזו נבואה ב'סגנון אחד' שהיא 'נבואה בעייתית', אך הם היו רשאים להישאר בה, 2 ולא היו מוכרחים לעלות למדרגה גבוהה של נבואה ולראות שיהושע וכל אנשי צבאו שמשתמשים בחרב גשמית הם אנשים 'חיים'.
כאשר האמורא שמואל אומר "מַלְכוּתָא דְּקָטְלָא חַד מִשִּׁיתָּא בְּעָלְמָא לָא מִיעַנְשָׁא" הוא ממשיך את השקפת יעבץ ותלמידיו שהתייחסו ליהושע בן נון כמו ל'הרוג', וכך הם התייחסו ח"ו גם לבני ישראל שהתגייסו והיו חיילים בצבאו. יחס שכזה היה גם כלפי מי שהתגייסו לצבא של דויד המלך ולצבא של שלמה המלך. השקפתו של האמורא שמואל ממשיכה את דרכו של יעבץ (= עתניאל), והיא חולקת על השקפתו של דויד המלך, וכפי שיתבאר לקמן.
דויד מחליף את מלכי צדק
השקפתו של דויד מתגלה בדברי דויד בתהילים (קי):
"לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ: מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה' מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ: עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ: נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק: אֲ-דֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים:..."
דויד מגלה שביושבו על כסאו בתור מלך ב'ירושלים של מטה' הוא יושב כביכול לימין ה' ב'ירושלים של מעלה'. דויד מתואר במזמור בתור מנהיג שהעם מתנדב ויוצא למלחמותיו: "עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ..." וכאשר ה' מוחץ את צבאות האויב הוא עושה זאת באמצעות צבאו של דויד: "אֲ-דֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים:...". ובזכות ההתנדבות העם למלחמותיו מחשיב דויד את עצמו בתור 'כהן לעולם', ואומר שכהונת עולם זו קשורה למלכי צדק – "אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק".
"מַלְכִּי צֶדֶק" היה "כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" בירושלים, והיה צריך לבצע משפט צדק בעולם. אולם כאשר התרחשה מלחמת עולם בסמוך לו - הוא לא יכול היה לכפות את הצדק. בסמוך אליו היו כוחות צבאיים של "עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא" אולם הוא לא יכול היה לרכז אותם למלחמת הצלה של העשוקים. מי שריכז אותם היה אברהם. אברהם היה אישיות תורנית והיו לו 'חניכים' אך בעת הצורך הוא גייס אותם לצבאו, והיתה לו ברית צבאית עם הגויים הסמוכים. כאשר אברהם היה זקוק לעזרתם הם נענו לקריאה, ובאו ולחמו יחד עימו - וסייעו לו בהשכנת הצדק. בסיום המלחמה אברהם בא למַלְכִּי צֶדֶק. אברהם הראה בכך, שהוא ביצע את המלחמה הזו בשליחותו של מַלְכִּי צֶדֶק (בראשית יד).
מַלְכִּי צֶדֶק התפלל לקב"ה שיציל את העשוקים; אך הוא ראה שלולי יוזמת אברהם ששילב בין התורה והגשמיות - התפקיד שלו היה נותר תפקיד סמלי. בעקבות המצוקה הזו - הוא נפל בדעתו ונכשל בדבריו; והוא הקדים לברך את אברהם לפני שהוא ברך את הקב"ה. דויד הבין שעקב הנפילה הזו, הקב"ה הודיע לאברהם - שהוא יחליף את מַלְכִּי צֶדֶק; ושזרעו של אברהם יירש את ארץ ישראל. ולפי מסורת חז"ל (נדרים דף לב,ב) דבר זה מרומז בדברי דויד: "נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק". בגלל 'דיבורו' של מלכי צדק נגזר עליו שזרע אברהם יחליף אותו.
דויד הבין שבעקבות מלחמת העולם שערך אברהם נמצא פגם במלכי צדק ולכן קבע ה' שזרעו של אברהם 'יחליף' את מלכי צדק ויירש את ארץ ישראל. ו'החלפה' זו מתבטאת בכך שעם ישראל (=זרעו של אברהם) מתנדב ויוצא למלחמות שעורך דויד, ולכן דויד הוא כעת 'כהן לאל עליון'.
דויד פירש שה' הורה אז לאברהם על הקמת 'ממלכת כהנים' מסוג חדש, שיהיו בה גם כהנים רבים דומים ל'אברהם' שגייס את חניכיו למלחמה, 'כהנים' שמשלבים 'ספרא וסייפא'. וכאשר דויד מקיים את המורשת הזו, ועם ישראל יוצא למלחמותיו, הוא זוכה להיות 'כהן לעולם', וזו המשמעות של דברי דויד: "עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ... נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק".
'כהן' ו'כהן על'
דויד מתאר את עצמו בתור 'כהן לעולם'. אולם גם דויד הכיר בכך שיש יחידי סגולה שמתאימים יותר ללימוד תורה מאשר לשלב ספרא וסייפא. בספר שמואל (ב כ,כו) כתוב: "וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד", ובתלמוד (מועד קטן דף טז,ב) מובא שהוא היה רבו של דויד. כלומר, למרות שדויד החשיב את עצמו בתור דמות שיש בה קדושה (='כהן לעולם') בגלל שהוא משלב 'ספרא וסייפא', הוא החשיב את עצמו בתור 'חול' ביחס לרבו, וראה בו דמות שקדושה יותר ממנו ולכן כתוב "עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד".
דבר דומה מצאנו בהתייחסות של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לגיוס לצבא ישראל. כידוע הוא ראה במדים של צבא ישראל 'מדי קודש' ועודד את הגיוס לצבא, ומאידך מסופר שהוא התנגד להתגייסות של הרב דב ליאור, וכאשר הוא התגייס לצבא למשך חודש אחד בלבד, אמר עליו: "כולו קודש, חוץ מחודש"3. כלומר, השירות בצבא הוא 'קודש' אך יש אנשים שלגביהם השירות הצבאי נחשב 'חול'.
עקרון זה עומד בבסיס הברייתא שדנה דברי שלמה בשיר השירים. הברייתא מפרשת ששלמה מתאר את החלוקה היחסית בין קבוצת החיילים שבינם יש חיילים שמשלבים 'ספרא וסייפא' כמו אברהם אבינו ודויד המלך, ובין קבוצת 'רבנן' שהם עוסקים בתורה בלבד כמו עִירָא הַיָּאִרִי (= 'מַלְכִּי צֶדֶק'). וכנגד כל 'אלף' אנשים שרשאי שלמה לגייס לצבא הרגיל, הוא צריך להשאיר 'מאתיים' אנשים בתור 'רבנן' שעוסקים בתורה בלבד. כאמור לעיל, גם השרות בצבא הוא 'קודש', אלא שיש כאלו שלגביהם השרות בצבא נחשב 'חול' והם צריכים להישאר בבית המדרש בתור 'רבנן'. וזו משמעות דברי הברייתא "כל 'שְׁלֹמֹה' האמורין ב'שִׁיר הַשִּׁירִים' הם קדש חוץ מזה "כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה". שְׁלֹמֹה לְדִידֵיהּ (כלומר 'אֶלֶף' אנשים רשאי שלמה המלך לקחת לצבא הרגיל), (והמשך הפסוק שכתוב בו) 'וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיו' (הכוונה בו) 'רבנן' ".
מצבי חירום
נראה, שחלוקה יחסית זו של האוכלוסייה נכונה לעתות שלום, כמו בעת ששלמה מלך על ישראל. אולם במלחמת מצווה כמו הצלת ישראל מיד צר, ייתכן שהחלוקה היחסית בין הצבא הרגיל לבין 'רבנן' תהיה שונה. שהרי מצאנו שאפילו מי שהתורה פטרה אותו במפורש כמו 'חתן' צריך לצאת למלחמת מצוה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ה ה"א ופ"ז ה"ד: "...ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם... במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". ואמנם גם אז במצב חרום צריך לפטור את גדולי התורה שהם גם מרביצי תורה וכפי שהגדיר אותם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כ, סוף סימן לא): "רב רבנן שיושב בבי מדרשא ומרביץ תורה ברבים ולגדולי תורה".
שיטת שמואל
כאמור לעיל, האמורא שמואל ממשיך את הגישה של יעבץ (=יהודה=עתניאל) ולפיה, מלחמת כיבוש הארץ שנעשתה על ידי יהושע וצבא ישראל היתה טירדה מיותרת, משום שאפשר היה לכבוש את ארץ ישראל באמצעות עמל התורה. והיא מתייחסת באופן סמלי לשרות בצבא כמו ל'מיתה'. שמואל חולק בשני עניינים על שיטת התנא של הברייתא. התנא החשיב את השרות בצבא בתור 'חול' ביחס ללימוד בבית המדרש שאותו החשיב כ'קודש'. ואילו שמואל מחשיב את השרות בצבא ל'מיתה'. כמו כן שמואל חולק על היחס המספרי. לפי התנא ששית מהאוכלוסיה צריכה להישאר בבית המדרש בתור 'רבנן' והמלך רשאי לגייס את שאר האוכלוסיה (חמש ששיות). ואילו לפי שמואל רוב-ככל האוכלוסיה צריכים להישאר בבית המדרש בתור 'רבנן', והמלך רשאי לגייס (כביכול 'להמית') מעט ככל האפשר מן האוכלוסיה, והוא לא ייענש אם היא יגייס (כביכול 'ימית') ששית מהאוכלוסיה.
פסיקת הרמב"ם
בסוגיית התלמוד שם במסכת שבועות (דף לה,ב) לא נמצא חולק על דעת שמואל, ולפיכך הסיק הר"ן (על הרי"ף) שהלכה כשמואל, שהשם 'שלמה' שבכתוב "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה" הוא קודש, ותמה על הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ו ה"ט) שפסק ששם זהו הוא חול. מדוע פסק הרמב"ם כדעת התנא הראשון בברייתא והרי לדעת שמואל הלכה כדעת "יש אומרים" ששם זה הוא קודש.
אמנם לפי מה שהתבאר במאמר, המחלוקת בין האמורא שמואל לבין דעת התנא הראשון היא מחלוקת יסודית בשאלה האם תלמיד חכם צריך להתגייס לצבא. במחלוקת זו כבר הכריע דויד המלך והודיע שהוא נבחר ל'כהן לעולם' רק משום שהוא ממשיך דרכו של אברהם אבינו. וכשם שאברהם אבינו גייס את חניכיו לצבא, כך עם ישראל ותלמידי החכמים שבו מתגייסים לצבא דויד, ולכן עם ישראל נחשב ל'ממלכת כהנים וגוי קדוש. מלבד יחידי סגולה כמו עִירָא הַיָּאִרִי ודומיו שהם נשארים בגדר 'רבנן' בבית המדרש.
וגם הרמב"ם הכריע כשיטה זו של דויד המלך, והוא כותב (הלכות מלכים יא,ג): "שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך". רבי עקיבא כבר היה זקן בימי מרד בר כוכבא, ולא מסתבר שהיה 'נושא כליו' של בר כוכבא. אלא שהרמב"ם שותל בהלכותיו גם 'מעשה רב' זה, כדי לרמז לנו את דעת רבי עקיבא ואת דעתו שלו (של הרמב"ם) להלכה, שגם תלמיד חכם שהגיע למדרגת "חכם גדול מחכמי המשנה" - צריך להתגייס ולשלב 'ספרא וסייפא'. ולפיכך דחה הרמב"ם את שיטת שמואל, ופסק שהשם שלמה שבכתוב "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה" הוא חול.
ונראה שאף שמואל חזר בו מדבריו, שכן מצאנו (נדרים דף לב,א) שנחלקו רב ושמואל בפירוש המילה "וַיָּרֶק" שבכתוב "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן". רב פירש "שהוריקן בתורה", ואילו שמואל פירש "שהוריקן בזהב". וביארו שם בפירוש 'דעת זקנים מבעלי התוספות' שאברהם הבטיח לתלמידיו זהב משלו כדי שילחמו רק לשם הצלת הנפשות ולא לשם השלל. ובכל אופן שמואל לא התייחס שם בשלילה לכך שאברהם אבינו גייס את תלמידיו למלחמה, וראה מעלה גדולה בהתגייסות תלמידיו של אברהם למלחמה רק לשם שמים.
^ 1.
הצלחת ישיבתו של עתניאל שנקרא גם יַעְבֵּץ מרומזת גם בספר דברי הימים (א ב, נה): "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב:". וכך כתוב שם בתרגום המצוי לכתובים בתרגום חוזר לעברית: "ומשפחת רחביה בן אליעזר בן משה - תלמידי יַעְבֵּץ הוא עָתְנִיאֵל בן קנז. 'יַעְבֵּץ' היו מכנים אותו מפני שהקים בעצתו תרביץ (ישיבה) לתלמידים. ... 'שׂוּכָתִים' מפני שהיו בסוכת רוח נבואה. הם 'שָׁלְמָאֵי' ('הֵמָּה הַקִּינִים' =משפחת 'הַקֵּינִי') בני צפורה, שמתייחסים עם משפחת הלויים שבאו מצאצאי משה רבם - שזכותו טובה להם מרכב ופרשים". לשיטת יעבץ (עתניאל) הוא ושאר 'הלויים החדשים' אינם צריכים להתגייס לצבאו של יהושע, מפני שגם הם 'צאצאים רוחניים' של משה רבנו שזכותו טובה יותר מרכב ופרשים.^ 2.
כשם שהנביא מיכיהו בן ימלה הרשה לעצמו להישאר מתחילה ברמת הנבואה 'בסגנון אחד' למרות שידוע היה שזו נבואה בעייתית. ורק אחרי שהשביעו אותו לומר "רק אמת" הוא התאמץ להגיע לרמת נבואה גבוהה ואז אמר את האמת לאמתה (וראו מלכים א כב,א-כג)^ 3.
וראו עוד באתר "ישיבה" בענין "שירותו הצבאי של הרב ליאור" בקישור הבא: https://www.yeshiva.org.il/ask/98321.
הצלחת ישיבתו של עתניאל שנקרא גם יַעְבֵּץ מרומזת גם בספר דברי הימים (א ב, נה): "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב:". וכך כתוב שם בתרגום המצוי לכתובים בתרגום חוזר לעברית: "ומשפחת רחביה בן אליעזר בן משה - תלמידי יַעְבֵּץ הוא עָתְנִיאֵל בן קנז. 'יַעְבֵּץ' היו מכנים אותו מפני שהקים בעצתו תרביץ (ישיבה) לתלמידים. ... 'שׂוּכָתִים' מפני שהיו בסוכת רוח נבואה. הם 'שָׁלְמָאֵי' ('הֵמָּה הַקִּינִים' =משפחת 'הַקֵּינִי') בני צפורה, שמתייחסים עם משפחת הלויים שבאו מצאצאי משה רבם - שזכותו טובה להם מרכב ופרשים". לשיטת יעבץ (עתניאל) הוא ושאר 'הלויים החדשים' אינם צריכים להתגייס לצבאו של יהושע, מפני שגם הם 'צאצאים רוחניים' של משה רבנו שזכותו טובה יותר מרכב ופרשים.^ 2.
כשם שהנביא מיכיהו בן ימלה הרשה לעצמו להישאר מתחילה ברמת הנבואה 'בסגנון אחד' למרות שידוע היה שזו נבואה בעייתית. ורק אחרי שהשביעו אותו לומר "רק אמת" הוא התאמץ להגיע לרמת נבואה גבוהה ואז אמר את האמת לאמתה (וראו מלכים א כב,א-כג)^ 3.
וראו עוד באתר "ישיבה" בענין "שירותו הצבאי של הרב ליאור" בקישור הבא: https://www.yeshiva.org.il/ask/98321.
מאמרים נוספים בארץ אגדה (81)
הרב מרדכי הוכמן
81 - יעדי הגיוס של שלמה
טען עוד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
