ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- חקת
מפטיר וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי (שופטים יא)
פרשת חֻקַּת
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת חֻקַּת 87 פסוקים = הַסּוֹד הַזֶּה , נָדָב וַאֲבִיהוּא
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לְךָ אֲנִי מְגַלֶּה טְעָמֶיהָ, אֲבָל לַאֲחֵרִים חֻקָּה. (ילקו"ש תשנ"ט)
יש קבלה ביד העולם דנדב ואביהוא נקברו בהר ההר סמוכים למערת אהרן הכהן ע"ה (בן יהוידע - סוכה כה:)
בפרשה 3 מצוות עשה (ספר החינוך)
עשה: פרה אדומה ◙ טומאה של מת ◙ מי נדה שמטמאין אדם טהור ומטהרין אדם טמא מטומאת מת בלבד.
ביום שישי פרשת חוקת נהגו להתענות. כתב המשנ"ב בשם המגן אברהם: איתא בכתבים שראוי לכל בר ישראל לבכות על שריפת התורה שמכח זה נמסרה התורה לקליפות המקום יחזירנה לנו במהרה בימינו. כתב התניא (תניא רבתי המיוחס לרבי יחיאל בן יקותיאל הרופא הרע"ד) ביום הששי פרשת חוקת נהגו היחידים להתענות שבאותו היום נשרפו עשרים קרונות מלאים ספרים בצרפת. ולא קבעו אותו בימי החודש, מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה מתרגמינן דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא. וגם בשנת ת"ח נחרבו שני קהילות גדולות באותו היום כמו שמובא בסליחות שחיבר בעל השפתי כהן. (או"ח תקפ)
שבת פרשת חוקת – בשבת זו קוראין פרשת טהרה, והיא מסוגלת להיטהר ולהתקדש בו כיום הכיפורים. ומובא בספרים הקד' שילך בו לצדיקים לקבל ברכותיהם. ובשל"ה הקדוש כתב ללמוד משניות פרה בשבת זו. וכ"כ הכף החיים או"ח תכט ו בפרשת פרה ראוי ללמוד משניות של מסכת פרה וכן בכל זמן וזמן המסכתות השייכות. והטעם לזה ע"פ מה דאיתא בסנהדרין ק"א ע"א כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנאמר (משלי טו) וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב. וכ"כ במסכת סופרים (פי"ח ה"א) כל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאלו בונה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן. (אוצר הסגולות)
חידה בפרשה – אָמַר לוֹ הקב"ה לְמֹשֶׁה לְךָ אֲנִי מְגַלֶּה טְעָמֶיהָ, אֲבָל לַאֲחֵרִים חֻקָּה. האם יש עוד מישהו שידע את טעמיה של פרה אדומה.
יובן ע"פ מדרש פליאה - מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה. והוא טעון ביאור.
ידוע דקרח היה סבור להיות במקום משה, והנה מה ראה לזה, והלא כבר ידעו מדריגת משה בקריעת ים סוף וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות יד לא), ואחר כך במתן תורה בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם (שמות יט ט). אך נודע דבפרה אמר השם יתברך למשה לך אני מגלה טעמה של פרה (במ"ר פי"ט ו'), שהיא בבחינת חקיקה, ולא ישיגה רק מי שנתעצם עם התורה לכך, אבל לאחרים חקה. ולכך פירשו המפרשים מאמר שלמה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז כג), שדרשו רז"ל (במ"ר פי"ט ג') שבקש לידע סודה של פרה אדומה, והיא בלתי אפשר רק שיהיה בעצמו החכמה. והיינו אֶחְכָּמָה, אבל וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי דייקא. והנה קרח השיג מעלה גדולה, שהבין והשיג הענין של פרה אדומה, על כן בקש להיות כמשה, וידוע דראיה בכמה מקומות הוא לשון הבנה, כמו רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים (שמואל ב' טו ג) וכמו כִּדְבַר יְ-הֹוָה תַּעֲשׂוּ רְאוּ צִוִּיתִי אֶתְכֶם (יהושע ח ח) ורז"ל דברו בהעלם, שמכח שהשיג טעמו של פרה, הרהיב בנפשו עוז לחלוק על משה, וזה הוא מוסר גדול שאדם כזה בשביל גאותו נפל ונשבר. (ישמח משה)
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. (יט ב) גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי, גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, וְאֵין אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי (תנחומא)
שאלה – מה הטעם דכתיב לֵאמֹר והיא חוקה שאינו יכול לפרש טעמה, וכבר כתיב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
תשובה – כתיב (תהלים פא ד-ה) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב. לכאורה נראה שאומר טעם לשופר כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא ואינו מובן. אלא כשהש"י רואה כביכול טענות המקטרגים, והוא ית"ש רוצה להושיע את ישראל ולזכותם, והנה הוא ית"ש (משלי כט) מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ, ושואלים המקטרגים מה טעם יש בדבר להושיע את ישראל כיון שאין זכות ח"ו, אזי אומר הש"י כתורה וכמשפט הוא, כיון שישראל מקיימים מצות שהם חוקים בלא טעם, המשפט צדק הוא מדה כנגד מדה לזכותם ולהושיעם מבלי טעם. וז"ש תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר וגו' כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא חוקה מבלי טעם, והוא הנעשה מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב, כן הוא המשפט צדק, כיון שמקיימים ישראל בחוקה מבלי טעם, אזי המשפט הוא שיוושעו מבלי טעם. וזהו הפירוש בתורה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה בחוקה דייקא מבלי טעם בכדי לֵאמֹר, שיהיה הוא ית"ש יכול לאמר ולהשיב להמקטרגים, דמהראוי להושיע לישראל מבלי טעם, וכתורה וכמשפט הוא, כיון שהם מקיימים מצות בחוקה מבלי טעם. (בני יששכר תשרי מאמר ג ד)
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. (יט ב)
שאלה – מה הטעם דכתיב עֹל בכתיב חסר ו'.
תשובה – לרמוז שעל ו' דברים פוסלים בה ומחסרים אותה מכשרותה. הניח עליה אפילו עור של סכין, עלה עליה זכר, דש בה, מום, ב' שערות לבנות או שחורות. (פענח רזא) שאפילו לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה. (בעה"ט) שאם נתן עליה ידו ועבר מכאן והלאה הרי זו פסולה. היתה עוברת בנהר או עולה במעלה או יורדת בירידה ונתלה בזנבה, אם כדי לעזור לה כשרה ואם כדי שתעזור לו פסולה. (ספרי זוטא)
זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כׇּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכׇל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. (יט יד)
אמרו חז"ל (תמיד לב.) 'הרוצה שיחיה ימית את עצמו', וכוונתם דיקיים בעצמו אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל דאמרו על כך חז"ל (ברכות סג:) אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, דבני אדם בחייהם נקראים מְתִם (שווא) כדכתיב (דברים ב לד) וַנַּחֲרֵם אֶת כׇּל עִיר מְתִם פרש"י - מְתִם – אֲנָשִׁים. ובמותם נקראים מֵתִים (צֵירֶה), רמז לכך שבחיים עומדים זה על זה וכל אחד מתאווה לבלוע את חבירו וחומד ומתאווה מה שיש לחבירו, ובמותם שוכבים זה אצל זה (כמו צֵירֶה) וזה רמוז בחילוף שזה בשווא וזה בצֵירֶה, ואמרו ז"ל (אבות פ"ה) הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, וזה רמזו חז"ל בצחות לשונם 'הרוצה שיחיה ימית את עצמו' היינו יהיה בחייו בגדר מֵתִים (בצֵירֶה), ולא שיעמוד על חבריו לחמוד מה שבידם כי זה מוציא את האדם מן העולם. (אמרות ה')
וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב. (יט יט)
שאלה – מה הטעם שהחמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טומאות בעולם לעשותו אבי אבות הטומאה, שמטמא אדם וכלים, ואפילו עצמות אדם מטמאים. ותהליך הטהרה לאדם שנטמא למת הינו ארוך ומורכב. ואפר הפרה היא יקרא בדמים והמת אסור בהנאה.
תשובה – כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מֵתֵיהֶם מתוך חיבתם ויצטערו יותר מדאי. א"נ כדי שלא יהיו דורשים את המתים ובעלי אוב, לפיכך החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טומאות שבעולם, לעשותו אבי אבות הטומאה, שמטמא אדם וכלים, ואף מטמא באהל ועושה חרב כחלל. כמו"כ מפני כבוד הבריות שלא יעשו מעורם נודות ושטיחין, מעצמותיהן כלים להשתמש בהם [ארז"ל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: לֵךְ וְהַחְיֵיה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. כֵּיוָן שֶׁהֶחְיָיה אוֹתָן, בָּאוּ עֲצָמוֹת וְטָפְחוּ לוֹ לְאוֹתוֹ רָשָׁע עַל פָּנָיו. כשהיה רוצה לשתות בהם אָמַר נְבוּכַדְנֶצַּר: מָה טִיבָן שֶׁל אֵלּוּ? אָמְרוּ לוֹ: חַבְרֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ מְחַיֶּיה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. סנהדרין צב:] וזהו גנאי לבריות. וכן אמרו רז"ל (חולין קכב.) מפני מה עור אדם מטמא? שלא יעשה אדם עור אביו ואמו
שטיחין. מפני מה עצם אדם טמא? שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין. ולפי חיבתן - טומאתן. שלא יתנו אותם עם התרומה ויאכלו אותם העכברים. וכן לעניין טהרתם החמירו עליהם, לבקש אפר פרה שהיא יקרה בדמים. וגם בשביל להרחיקם מן המת, אסר מת בהנאה. לפי כשמטמא והוא משתמש בכלים טמאים יטמא כל אשר בביתו, ולכך ימנעו מלשמש בעור המת ובעצמותיו. (בכור שור)
וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב. (יט יט)
בפסוק זה יש רמז גדול כי אף בזמן שאין אפר פרה יוכל אדם לטהר את עצמו כְּשֶׁדָּבֵק בהתמדת התורה, ולומד ומלמד על מנת לשמור ולעשות ולקיים. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פי"ט ס"ב) יומו של הקב"ה אלף שנים, וכוונתם כי הימים אשר היו בתחלת היצירה שברא ה' יתברך דבעת ימי בראשית, רומזים לששת אלפים שנה, שֵׁית אַלְפֵי שְׁנֵי הָוֵי עָלְמָא, וְחַד חָרוּב הרומז לעולם שכולו שבת (סנהדרין צז.), הרי שכל יום מהימים האלה רמז לאלף שנה. והנה התורה ניתנה באלף השלישי, והמתחטא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כלומר שמתחטא ומטהר את עצמו מהתורה הנתנת ביום השלישי, אזי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהַר, כי אז תגמור טהרתו בעולם הבא שהוא יום השבת, יום שכולו שבת. וְאִם חס ושלום לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, אזי בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר, כי (ע"ז ג .) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. (אוצרות השל"ה)
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְ-הֹוָה אֲלֵיהֶם. (כ ו)
שאלה – כאן כתיב קודם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם ואח"כ וַיֵּרָא כְבוֹד יְ-הֹוָה אֲלֵיהֶם. מה הטעם שאצל בלעם הוא להיפך. דכתיב (כד ד) אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. קודם נאמר ראיה ואח"כ היה נופל.
תשובה – בלעם לא היה כדאי לראות זוהר הכבוד לכן לא היה בו כח לעמוד אלא מיד היה נופל בתחילת המראה. אבל אלו מיד שהרגישו שהיה רוצה הזוהר לבוא מיד נפלו על פניהם מפני כבוד השכינה, כדרך עבדים שמשתחוים לאדוניהם, ואח"כ באים להקביל פניו, כך לאחר הנפילה נגלה אליהם, אבל בלעם לאחר הנפילה לא ראה דבר. (רבינו אפרים, מושב זקנים)
וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. (כ י-יא) פרש"י - לְפִי שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה לֹא הוֹצִיא אֶלָּא טִפִּין; לְפִי שֶׁלֹּא צִוָּה הַמָּקוֹם לְהַכּוֹתוֹ, אֶלָּא וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע, וְהֵמָּה דִּבְּרוּ אֶל סֶלַע אַחֵר וְלֹא הוֹצִיא. אָמְרוּ: [שֶׁמָּא] צָרִיךְ לְהַכּוֹתוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכִּיתָ בַּצּוּר )שמות יז,ו( וְנִזְדַּמֵּן לָהֶם אוֹתוֹ סֶלַע וְהִכָּה. לְפִי שֶׁהָלַךְ הַסֶּלַע וְיָשַׁב לוֹ בֵּין הַסְּלָעִים כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק הַבְּאֵר.
שאלה – איך נסתייע מילתא שבא לידו סלע אחר. ולמה כעס עליו ה' יתברך.
תשובה – הטעם שהסלע הלך לו בין הסלעים להגדיל הנס כדי שיוציא להם משה מים מאיזה סלע שירצו ישראל. ואמרו ז"ל (פסיקתא רבתי פ"ו) הכל מסייעין למלך, כ"ש שהכל מסייעין לממ"ה הקב"ה. ובזה טעה משה ואמר (כ י) שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. שישראל ביקשו מסלע אחר ואמר להם משה הֲמִן הַסֶּלַע כמתמיה ואומר הלא לא לדבר אל הסלע הזה ציווני הקב"ה וכי מן הסלע הזה שלא נצטויני לדבר אליו נוציא לכם מים ועל ידי כן לא נתאמת אצל ישראל הדבר לנס וקידוש השם כי אמרו משה שהיה רועה במדבר ויודע ומכיר בסלעים המוציאים מים ולכך כעס הקב"ה, וזהו יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי. וי"מ שהכעס היה על שאמרו נוֹצִיא לָכֶם מָיִם כמדברים בעד עצמם ותלו הגדולה בעצמם, כמו (בראשית יט יג) כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה. (פענח רזא) וזהו כוונת הפייטן בפיוט לראש השנה באמרו על משה 'יען נוקש בעשר נחרת בו מיתות עשר'. ר"ל בשביל שנכשל בי' כי אמר נוֹצִיא בנ' והול"ל 'יוציא' בי' בכינוי כלפי השי"ת. לכך מידה כנגד מידה נכתב עליו י' פעמים מיתה בתורה. (רזא דמאיר) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עֶשֶׂר מִיתוֹת כְּתוּבוֹת עָלָיו עַל משֶׁה, וְאֵלּוּ הֵן: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת: (דברים לב, נ): וּמֻת בָּהָר: (דברים ד, כב): כִּי אָנֹכִי מֵת: (דברים לא, כט): כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי: (דברים ד, כז): וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי: (דברים לג, א): לִפְנֵי מוֹתוֹ, (דברים לד, ז): בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ: (דברים לד, ה): וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה': (יהושע א, א): וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה: (יהושע א, ב): משֶׁה עַבְדִּי מֵת. (דברים רבה יא י)
הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. ישראל סברו כמשמעו, כלומר איך יוכל להיות שסלע זה יוציא לכם מים ומשה רצה לומר ההייתם סבורים שמן הסלע הזה נוציא לכם מים כמו שנעשה, ולכך הקפיד הקב״ה, שהיה לו לפרש דבריו שידעו הכל בפירוש שהקב״ה נותן להם מים והוא לא דקדק בלשונו. (חזקוני)
בא הכתוב לבאר מדוע באמת התגלגל הדבר לידי כך שבאה הטעות לידי משה להכות בסלע במקום לדבר אליו, ועל כך מפרשת התורה (כ יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ – משה הרים את האות י' מן הפסוק הקודם, שלא אמר יוציא לָכֶם מָיִם, אלא נוֹצִיא לָכֶם מָיִם ולכן התגלגל הדבר לידי כך שוַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, כי עבירה – אפילו אם היא נעשית בשגגה גוררת אחריה עבירה אחרת. (אדרת אליהו)
כתב הרמב"ם (שמונה פרקים פרק ד') שהחטא היה לפי שכעס באומרו (כ י) שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, ובא לכלל כעס בא לכלל חטא, והקב"ה דקדק עליו שהיה אדם גדול, ואין ראוי לאדם כמוהו שיהיה כועס לפני עדת בני ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חילול השם, מפני שתנועותיו כולם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות, ולא יבוא כי אם מתכונתה רעה בנפש, ועל זה אמר (כ כד) עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה, כי היו ישראל חכמים גדולים, וכאשר ראוהו שכעס והוא ע"ה אין בו פחיתות המדות, חשבו כי ה' יתברך כעס עליהם בבקשת המים, ולולי זה לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו בזה כעס לה' יתברך. (שפתי כהן)
וַיִּרְאוּ כׇּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. (כ כט)
חידה בפרשה – ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה.
תשובה – כתיב וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם 'כֹּל' בֵּית יִשְׂרָאֵל מכאן שלא היה כל הארבעים שנה במדבר רוצח נפש בשגגה שהיה צריך לגלות למחנה לויה, והיה נפרד מביתו וממשפחתו. שאמרה התורה (להלן לה כה) ברוצחים שישב שם עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל, והיה להם לשמוח.
שאלה – מה הטעם דכתיב וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל ולא כתיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
תשובה – לפי שהיה זה בשנת הארבעים בראש חודש אב והיו סבורים העם שימותו עדיין בט' באב במדבר, דכתיב (יד כט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם, והיה זה לנחמה עבורם מיתת אהרן שגם אהרן ינוח אצל משכבותם, ולא יִתַּמּוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לעולם התחיה, אלא יקומו לתחיה עם אהרן. שהרי על אהרן אין ספק בדבר תחיית המתים, ויהיה הוא בבחינת 'מושך עצמו ואחר עמו'. משל למלך שזרק צרורות, מה עשה ? השליך מידו מרגליות והגביה את כולם. אבל בֵּית יִשְׂרָאֵל המה הטף והנשים שעליהם לא היתה גזירת המרגלים – המה בכו כולם על מות קדוש ה' מבלי להביא אותם בארץ. (משך חכמה)
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. (כא א)
שאלה – היכן רמוז בפסוק מה שפירש"י – 'אֵינָהּ אֶלָּא שִׁפְחָה אַחַת'. מה הטעם שכתוב מִמֶּנּוּ. הול"ל וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ שֶׁבִי.
תשובה – שֶׁבִי ראשי תיבות שפחה בת ישראל. (מנחה בלולה)
וזהו מִמֶּנּוּ מִמֶּנּוּ ממש, שהכנעני הוא עֶבֶד עֲבָדִים (בראשית ט כה) ומצא מין את מינו וניעור, וכוונתו לראות אם אחר שמתו אהרן ומרים האם יספיק להם זכותו של משה. (שפתי כהן)
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי. (כא ט)
נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל - ראשי תיבות עון, שעתידין לטעות בו ולעשותו עבודה זרה. (שפתי כהן)
שאלה – מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו לאחר שסיים את תפקידו, ואמרו ז"ל (תמיד לב.) אֵיזֶהוּ חָכָם – הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, וא"כ היה עליו לראות את העתיד ולהבין שאותו נחש יפתח פתח לרשעים לְהָפְכוֹ לעבודה זרה. ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו. דכתיב (מ"ב יח ד) וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן.
תשובה – אותו נחש לימד את עם ישראל כלל חשוב מאוד, שכאשר אדם עושה תשובה, ישועתו תצמח מתוך הצרה עצמה, כמו שנאמר (ירמיה ל יז) וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ, שמהמכות עצמן מכין הקב"ה רטיה לאדם, לפיכך הניח משה רבינו את נחש הנחושת על עמדו, ללמד לדורות הבאים אחריו שאותו נחש שהמית את ישראל כשחטאו הוא עצמו ריפא אותם כאשר הם שבו בתשובה. זה גם מסביר מדוע אסא ויהושפט הניחו את הנחש על מכונו, על אף שכבר בימיהם היו אנשים שעבדו בו ע"ז. שאותם חוטאים לא היו אלא חלק קטן מעם ישראל, וסברו אותם מלכים שעדיף שמעט יכשלו ולרבים הוא ילמד דרך תשובה. אך חזקיהו המלך סבר שאפילו בשביל אותם מעט אנשים שעובדים בו ע"ז ראוי לבטל אותו ואין להתחשב בתועלת שתצמח לאחרים כל עוד נכשלים בו בני אדם. (בניהו – חולין ז.)
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. (כא יז) יָשִׁיר מלא י' – כי י' שירות הם: על הים. באר. האזינו. יהושע. דבורה .חנה .דוד. שלמה. חזקיה. ושירה לעתיד לבוא.
שאלה – האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו.
תשובה – שירת הים ושירת הבאר אחד קורא ולא שנים. שירת משה (האזינו) ו' אנשים קוראים אותה וסימן הזי"ו ל"ך. (מס' סופרים פי"ב – הרוקח)
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ (כא יח) ר"ת בַּחֹשֶׁךְ כמו שאמרו ז"ל בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי (איכה ג ו) זה תלמוד בבלי שאז הבירור היה קשה יותר להוציא לאור תורה וזה רמז בַּחֹשֶׁךְ כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם שעל ידי הלימוד הם מעלים אור התורה מהחושך. וזה בזכות משה רבינו שניצוציו מאירים בחכמים וז"ש בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם. (חומת אנך) כתיב (דברים לג כא) כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן פרש"י - כִּי יָדַע אֲשֶׁר שָׁם בְּנַחֲלָתוֹ חֶלְקַת שְׂדֵה קְבוּרַת מְחוֹקֵק, וְהוּא מֹשֶׁה.
מה הטעם שמשה רבינו נקרא מְחֹקֵק? מלשון חוק – לפי שהמושל יקרא מחוקק, לפי שנותן החוקים. (רד"ק) לפי שהמושל הוא מייסד מנהגים וחוקים
ירצה שיתנהגו בהם האנשים אשר הוא מושל עליהם - קרא את המושל מחוקק. (רלב"ג)
וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. (שופטים יא ג) מפטיר.
שאלה – מהי שמה של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה.
תשובה – איתא בירושלמי (שביעית פרק ו א) אָמַר ריב"ל כְּתִיב וַיִּבְרַח יִפְתַּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב זוֹ 'סוּסִּיתָא'. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ טוֹב שֶׁיִּפְטוֹר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת. הטעם שהאנשים קראוה כן מחמת יראת שמים שנתייראו מאד שלא יכשלו באיסורי טבל ושם אין את החששות האלה. (טעמא דקרא)
שבעים פנים לתורה, לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה, הערות והארות יתקבלו בברכה
לע"נ הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
