ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- ספריה
- קומי אורי
- כ - שמיטה
- משפחה חברה ומדינה
- שמיטה
- הקרקע והפירות
החקלאות מרוכזת בידי חקלאים מעטים בפריפריה רחוקה, בעוד שרוב רובו של הציבור מרוכז במרכז עירוני ענק. צורת החיים, גם החקלאית, מתועשת ושונה מאוד משהייתה בעבר. השתנו הטבעים. אולם זאת התורה לא תהא מוחלפת. תורת חיים היא.
נניח שהחקלאי יפקיר את פירותיו, כיצד תתקיים אכילת פירות שביעית על-ידי הציבור? האם לצורך כל שלוש סעודות ניסע לגולן לקטוף כמה פירות? ומה יעשו האביונים שאין להם רכב? כיצד תתקיים המצווה "ואכלו אביוני עמך ושבעו"? האם רצון התורה שנמכור דרך קבע את אדמתנו לגויים, כדי לעקוף את מצוות השמיטה? כידוע, מכירת הקרקעות מועילה רק למ"ד שביעית בזה"ז דרבנן, אך כשתתקיים השמיטה מדאורייתא לא ניתן יהיה להשתמש בדרך זאת. לגבי הפירות בלבד, ייתכן שמכירתם בעודם על העץ תועיל להפקיע מהם קדושת שביעית גם כאשר שביעית תהיה מהתורה, לדעת הב"י שדרש את הפסוק והייתה שבת הארץ לכם ולא לנוכרים ר"ל, שהנוכרים מפקיעים את קדושת הפירות. אולם בכך לא נוכל לקיים את המשך הפסוק "לך ולעבדך ולאמתך לשכירך ולתושבך". את מצוות השמיטה לא נקיים בדרך זו. האם בטלה המצווה החשובה הזאת, שיישובנו בארץ מותנה בה, חלילה? האם כל רעיונותיה הגדולים אינם בני קיום?
אוצר בית-דין הוא המענה היחיד לקיום המצווה הלכה למעשה. הוא לא פתרון דחוק, אלא דרך המלך לכתחילה. הוא מבוסס על הנחת יסוד שהיא בעצם נשמתה של השמיטה, עליה בנויות כל הלכות השמיטה. הוא אומנם מוזכר בתוספתא, אולם מעניין, הרמב"ם לא הביאו ואילו הראב"ד הרמב"ן והר"ש הזכירוהו רק דרך אגב. והיא הנותנת. אוצר בית-דין אינו הלכה מיוחדת בהלכות שמיטה, הוא סמכות כללית הבאה לידי שימוש גם הלכות שמיטה כפי שיבואר.
תוספתא שביעית פרק ח הלכה א:
בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות, כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודו' והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין עודרין אותן ועושין אותן דבילה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן זתים שלוחי בית דין שוכרין פועלין ומוסקין אותן ועוטנין אותן בית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומ' אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ר' שמעון אומ' עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור.
מה המקור להלכה זו?
אכן אין מקור ישיר לאוצר בית-דין, אולם יש מקורות רבים המוכיחים שרק קציר ובציר פרטיים אסורים בעוד שקציר ובציר ציבוריים מותרים לכתחילה מהתורה.
א. ספרא
לא תקצור וגו' לא תבצור - מהו לא תקצור ולא תבצור, לא תקצור כדרך הקוצרים ולא תבצור כדרך הבוצרים, אלא אתה קוצר ובוצר בשינוי.
נחלקו בפירוש הלכה זו הר"ש והרמב"ם.
בין איכות לכמות
במשנה שביעית (פ"ח מ"ו):
תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל קוצה אותם בחרבה. ופי' הר"ש ובעקבותיו הרע"ב: במוקצה - כלי המיוחד לקוץ בו תאנים קרוי מוקצה. בחרבה (=סכין ל' חרב) וטעמא משום דכתיב ואת ענבי נזיריך לא תבצור - לא תבצור כדרך הבוצרים. וכ"ה בתו"כ.
לדעתו השינוי הוא באיכות הקציר והבציר. מוקצה הוא כלי שבו קוטפים את התאנה מן העץ ובשביעית אין לקטוף את הפרי מהעץ בכלי רגיל אלא בכלי שונה.
אולם הרמב"ם הל' שמיטה פ"ד ה"א מפרש אחרת.
זה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור, שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.
השינוי הוא לא באיכות אלא בכמות. האיסור לדוש בבקר הוא בפרי תלוש שכבר אינו מחובר לקרקע ודיני שביעית לא חלים לכאורה על התלוש (חוץ מקדושת שביעית לעניין הפסד, סחורה, ביעור וכדו' אולם אין בדישה בבקר מכל אלו) ועכצ"ל שדישה בבקר היא סימן לכמות גדולה. כי רק בשביל כמות גדולה משתלם לדוש בבקר, בעוד שכמות קטנה נוח יותר לחבוט במקל (וראה שופטים: וגדעון היה חובט חטים בגת מפני מדיין).
ומסתבר שכל זה הוא מהתורה. איסור קציר אינו מצטמצם בתלישת השיבולים מהקרקע, הוא מתייחס לבעלות על הקציר, כולל הדישה. כי הא בהא תליא, המשך העיבוד בכמויות גדולות מעיד על קציר בכמות גדולה, גם אם קצר בכלי אחר. שינוי הכלי לדעת הרמב"ם הוא רק סימן לכמות מצומצמת אך אה"נ מי שקוצר בכלי שונה אך כמות גדולה עובר על הכתוב "את ספיח קצירך לא תקצור".
וכן בקטיף הפירות פוסק הרמב"ם (שם הל' כב):
הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה. וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל מייבשן בחרבה ולא ידרוך ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה ולא יעשה זיתים בבית הבד אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה. המוקצה לדעתו אינו כלי קציצה מן העץ אלא כלי שבו קוצצים את התאנים כשמייבשים אותן.
בפירות העץ הרמב"ם לא הזכיר קטיף בכמויות קטנות, השינוי מתבטא רק בעיבוד הפרי, בדריכת היין, בייבוש התאנים ובעצירת השמן וכדו', משום שבקציר תבואה הדרך המקובלת היא לקצור בחרמש שבאמצעותו קוצרים כמות גדולה. בפרי העץ אין כלי מיוחד לכמות גדולה, ההבדל בכמות ניכר רק בעיבוד, בדריכת היין ובייבוש התאנים וכדו'.
הר"ש אומנם פירש שהשינוי הוא בצורת הקטיף של הפירות. עליו להיעשות בכלי שונה. אולם מסתבר שגם הוא סובר שיש לכך השלכות לכמות הנקטפת, כי סכין (חרבה בלשון המשנה) אינה מיועדת לכמויות גדולות. המחלוקת היא רק על משמעות המילה "תבצור", האם היא מתייחסת לבציר עצמו, דהיינו לקטיף בלבד, או לכל היקפו של הבציר הכולל גם את המשך העיבוד. לדעת הר"ש אם קטף בכמויות קטנות לא מסחריות אלא לצרכי ביתו בלבד יצא יד"ח התורה. אם כי גם הוא מודה שאין לדוש בבקר ואין לדרוך בגת וכדו', ואולם זהו אולי רק איסור דרבנן. וכמו שכתב הרמב"ן בפירושו לתורה.
בהמשך דבריו כתב הר"ש שהאיסור לבצור כרגיל הוא רק בפרי שמור, אך בפרי הפקר מותר לבצור כרגיל. וצ"ל בדעתו שהוא סובר כרש"י שאין איסור בשמור וע"כ כוונת המשנה באומרה "לא מן השמור" היא רק לעניין זה שמן השמור אין לקטוף כרגיל, כי אז הוא נראה בעלים גמורים, אך אם הפקיר ניכר לכל שאינו בעלים, ולכן מותר גם לבעלים לקטוף כרגיל.
המשותף אפוא לרמב"ם ולר"ש הוא שהכמות המותרת בקטיף היא כמות קטנה לצרכים ביתיים בלבד.
אם כי ברור שרק כמות מוגבלת מותרת כדי לא לגזול את האחרים, אולם מי מבטיח זאת? התורה סמכה על יושרו של כל אחד, אך חכמים חייבים להבטיח שהדבר לא ינוצל לרעה וע"כ הפתרון היחידי לכך הוא אוצר בית-דין.
ביעור שביעית
ב. הרמב"ם
הרמב"ם לא מביא את התוספתא הנ"ל. הראב"ד אומנם מזכיר אותה אולם רק בהקשר לביעור וז"ל הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל פרק ז הלכה ג: היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד.
השגת הראב"ד ואסור לאכול לאחר הביעור. א"א בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם ואולי הוא סובר כי החילוק של ג' סעודות הוא גמר הביעור ואינו כן אלא בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות ...
לדעת הרמב"ם הביעור משמעותו שריפה מיד עם תום הפרי לחיה בשדה. לדעת הראב"ד הביעור הראשון הוא חלוקה מחודשת של הפרי דרך אוצר בית-דין. בהסבר שיטת הרמב"ם כתב הרדב"ז שם: והשמיט התוספתא דהיו שלוחי ב"ד יוצאין וכו' לפי שאינה הלכה א"נ שאינה אלא בראשונה שהיו שם בית דין אוצרין ומחלקים.
לדעת הרדב"ז בתירוצו הראשון הרמב"ם לא פסק כתוספתא רק לעניין הביעור באמצעות אוצר בית-דין, כי לדעתו הביעור הוא שרפה, אך אין כאן כל התייחסות לקצירה ולטיפול בפירות באמצעות אוצר בית-דין. זה דין שונה. הרדב"ז לא שולל אפוא את אוצר בית-דין, מה גם שהרדב"ז מתרץ תירוץ אחר.
מו"ר הגר"ש ישראלי בחוות בנימין סימן ט: / ט. עמד על פיסקה אחרת ברמב"ם הנ"ל: עוד מתברר חידוש בדברי הרמב"ם בהלכה זו, ישנם אופנים נוספים שהם ג"כ באיסור, וזה בקצירה ובבצירה שנעשו לצורך הקרקע והאילן.
הרמב"ם חידש אפוא עוד אופן מלאכה שאסורה מן התורה. והנה במלאכות שבת פעולות מעין אלה - לא לצורך התבואה והפרי אלא לייפוי הקרקע - אינם בכלל מלאכת קוצר ובוצר, אלא הן תולדה של חורש (שבת ק"ג א ועוד).
אלא שלפי מה שפירשנו את הרמב"ם, המובן של "כדרך הקוצרים והבוצרים" הוא לגמרי במובן אחר מאשר בשבת. דלפיו נראה שמובן האיסור הוא, לא מצד עצם המלאכה, אלא משום שעי"ז הרי הוא נוהג מנהג בעלים - כמו בכל שנה. ורצון התורה היה שהשימוש בפירות יהיה דווקא בדרך של הפקר, שכל יד אדם שווה בו. ומכיוון שזהו עניין האיסור, מזה למד הרמב"ם שכיוון שרצון התורה היה לבטל את מובן הבעלות באשר לפרי מהקרקע, על כן כל פעולה בפרי שעל ידה מתבטלת הבעלות על הקרקע לצורך יבולו הוא באיסור. ובעוד שכאשר המגמה היא הנאה מהפרי, אין הבלטת הבעלות אלא ב"כל השדה", הרי אם עושה לשם עבודת הארץ והאילן, שמבליט את בעלותו ואת העניין שיש לו בקבלת היבול וניצול האדמה והאילן לצרכו הפרטי, הדבר באיסור זה, גם אם לא נעשה בכל השדה אלא במשהו.
ונראה שלמד זאת ממה ששנינו בתוספתא (הובאה בר"ש פ"ט משביעית מ"ח) ששלוחי בית-דין היו יוצאים וקוטפים כל מיני הפירות, ונראה שם שעושים כל המלאכות כדרכם - ענבים בגת, זיתים בבית הבד וכו'. מבלי כל שינוי כפי שפרטה המשנה (פ"ח, ו' הנ"ל). אלא ע"כ מפני שכל האיסור הוא - הבלטת הבעלות שיש בזה, וכל שנעשה במופגן על-ידי שלוחי בית-דין שמראה שמן ההפקר זה נאסף, כל עיקר האיסור איננו קיים. ומכאן נלמד מאליו, כשם שנלמד לקולא - ע"י שלוחי בית-דין, יש גם ללמוד לחומרא - אם זה נעשה על-ידי האדם עצמו להכשרת הקרקע והאילן להשביח היבול לעתיד, הוא בכלל האיסור של לא תקצור ולא תבצור. ודו"ק.
ברוח זו ניתן, לענ"ד, להוכיח מכמה משניות שפסיק רישיה דיחא ליה מותר בשביעית.
1. פרק ג משנה ח: כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה הרי זו תנטל. כי גדרו מוכיחה עליו ומשמע שלמורת שדהו מיתקנת בכך.
2. פרק ד משנה ד: המדל בזיתים בית שמאי אומרים יגום וב"ה אומרים ישרש... במה דברים אמורים מתוך שלו עתויו"ט שאם כוונתו לעצים מותר למרות שהדילול משביח את העצים הנותרים.
3. פרק ד משנה ו: המזנב בגפנים... ר"ע אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה.
ופירש הרמב"ם כשלא התכוון לזמור ומשמע למרות שהקציצה מועילה לגפן.
לאור ההנחה שבשביעית האיסור הוא הבעלות, הסיקול הדילול והזינוב אסורים רק כשהמטרה היא טובת הקרקע או העץ. התורה שללה מהאדם את הבעלות על עציו, ולכן אסור לו לעשות מעשה לטובת העצים. אך כאשר המטרה אינה טובת הקרקע או העץ הדבר מותר.
__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.








