בית המדרש

  • ספריה
  • כ - שמיטה
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • יובל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

שמעון בן מזל

undefined
8 דק' קריאה
הרעיון הגדול של מצוות השמיטה המובא בתורה הוא: "כי לי הארץ"!
חז"ל מדגישים זאת באומרם: 1 "אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמטין לי אחת, בשביל שתדעו שהארץ שלי "!
אפשר לומר שכל העולם כולו שייך לקב"ה, אבל ישנה כאן הדגשה ותזכורת מיוחדת שיש שייכות מיוחדת לקב"ה עם ארץ-ישראל. שייכות זו באה ללמד את הדרך האמיתית להתקרב אל הקב"ה ולהידבק באורו, עד שאפשר יהיה לומר שהדבק בארץ-ישראל דבק בו יתברך.
כך מובא ב"אם הבנים שמחה": 2 "קדושת ארץ ישראל היא תכף אחרי הקב"ה בעצמו. והיינו, דקודם הוא הקב"ה, ואחריו תיכף באה ארץ ישראל".
ולכן אחרי שבחר הקב"ה בארץ-ישראל שהיא תהיה לחלקו יתברך, בחר עוד בעם ישראל שיהיו לחלקו וינחלו את הארץ, כך מבאר המדרש: 3 "חביבה ארץ ישראל שבחר בה הקב"ה. אתה מוצא כשברא [הקב"ה] את העולם, חלק הארצות לשרי האומות ובחר בארץ ישראל , מנין? שכן משה אמר: בהנחל עליון גויים... ובחר לחלקו ישראל , שנאמר: 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו' - אמר הקב"ה: יבאו ישראל שבאו לחלקי, וינחלו את הארץ שבאה לחלקי".
וכן מובא ברמב"ן:
4 "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ" - והנראה שהיא מניעה שלא נצמית הארץ ביד נכרים, ולא נעזבנה להם בממכר מוחלט. והעניין כי כאשר נצטווינו בגופותינו, הנמכרים לנכרים, שאין להם קניין הגוף בנו... שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", כן הוזהרנו בנחלת הארץ - שלא תימכר הארץ לצמיתות לנכרים... אבל נשמור שתהיה מכירתנו בה שתחזור על כל פנים, ולא נניח אותה בידם לעולם. ונתן בה טעם כטעם הנזכר בגופות: לפי שהארץ שלו יתעלה, ואנחנו כולנו גרים ותושבים עמו , ולא יחפוץ להושיב בה אחרים זולתנו, רק בידנו תישאר ואלינו תחזור".

מכל האמור מובן שארץ-ישראל שייכת לקב"ה בלבד, וכיוון שהוא בחר בנו, לכן נתנה לנו כדי שנזכה להיות ולחיות בחלקו יתברך, ונתן לנו את מצוות השמיטה כדי לזכור דבר גדול זה. כיוון שעל-ידי זכירה זו זוכרים גם שלא רק הארץ נתונה לחלקו יתברך, אלא גם ישראל נתונים לחלקו יתברך. ואם חלילה נשכחת הידיעה הגדולה שארץ-ישראל שייכת לו יתברך, לא יכולה לעמוד הידיעה האחרת שעם ישראל שייכים לחלקו יתברך, כי הידיעה הראשונה מלמדת על הידיעה השנייה.
לכן מלמדת התורה שבעוון ביטול השמיטה באה גלות לעולם שנאמר: 5 "אז תרצה הארץ את שבתותיה [שמיטות] כל ימי השמה ואתם בארץ אויבכם... כל ימי השמה תשבות" - ללמד שאי-אפשר לחיות בצלו יתברך בארץ-ישראל, אם לא יודעים שארץ-ישראל שייכת לקב"ה.

מצוות האמונה
אמנם, קודם שהאדם מגיע לקיום המצווה הגדולה, מצוות השמיטה, נקשר האדם לארץ-ישראל על-ידי עבודת אדמתה הקדושה שש שנים רצופות. עבודת האדמה בארץ-ישראל, מגדלת את כוחות האמונה באדם כפי שחז"ל מלמדים: 6 "אל תרד מצרימה שכון בארץ - עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע, הוי זורע, הוי נציב". וכן: 7 "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה - רעה אמונתן של אבות". וכן: 8 "שכן ארץ - שכון השכינה בארץ", כלומר האדם הזוכה לעבוד את אדמתה של ארץ-ישראל שש שנים, מתפתח לדרגת אמונה הבאה לידי ביטוי במצוות השמיטה, שבה מפקיר הוא את שדהו.מכאן ששמירת מצוות השמיטה באה ללמד שלא רק מצוות השמיטה היא גילוי של אמונה גדולה, אלא סופו מעיד על תחילתו, שכל השש שנים הקודמות היו ביטוי גדול של אמונה דווקא על-ידי נטיעת אדמתה של ארץ-ישראל.
ואם אור האמונה מתגדל באדם ובאומה על-ידי ההתקשרות לארץ-ישראל ועיבוד אדמתה, הרי שכל חולשה והפניית עורף לארץ-ישראל, מלמד על חולשת האמונה, וכפי שמלמד זאת הרב צבי יהודה בהתייחסו לחטא המרגלים: 9
" 'ויוציאו דיבת הארץ' - מה הייתה דיבתם על הארץ? 'ארץ אוכלת יושביה וכו', אבל העיקר הוא הפחד וחולשת האמונה...הארץ אינה בשבילנו 'כי עז העם' 'לא נוכל לעלות אל העם' דיבת הארץ אינה על עצם הארץ. אין מי שיכחיש שהארץ 'טובה היא'. הארץ טובה היא, אבל היא אינה בשבילנו, אי אפשר לנו לעלות אליה".
לכן כדי לבסס את אור האמונה צריך לפנות לארץ-ישראל, ששם ומשם יונק האדם את כוחות האמונה שבו כפי שנאמר: "שכון ארץ ורעה אמונה", וכפי שמלמד רבי נחמן: 10 "ודע שארך אפיים תלוי בארץ ישראל, כי ארץ ישראל הוא בחינת אמונה כמו שכתוב: שכון ארץ ורעה אמונה (תהילים לז'), וכמו שאמרו חז"ל:
" כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק. נמצא שארץ ישראל הוא בחינת אמונה, ועל ידי אמונה זוכים לבחינת ארך אפים כנ"ל... נמצא שעיקר עבודת איש הישראלי, זוכין על ידי ארץ ישראל שהוא בחינת אמונה..."

יוצא מדברים אלו, שהן עבודת האדמה בארץ-ישראל והן שמירת השנה השביעית מגלים את אור האמונה, ועוד אפשר להסיק, שהאמונה הגדולה המופיעה בשנת השמיטה, היא תוצאה של אחיזה שלמה בארץ-ישראל המעניקה את כוחותיה הרוחניים והגשמיים לאדם ולאומה, ואם ישנה חולשה בקיום מצוות השמיטה, הדבר מעיד על חוסר אמונה הנובע מחוסר העמקה בדבר קדושתה של ארץ-ישראל .

המצוות התלויות בארץ מעבירות את רוח הטומאה מן העולם
לפני שלוש המצוות הלאומיות שהן המלכת מלך, הכרתת זרעו של עמלק ובניין בית המקדש - המהוות את לשד תהליך הגאולה - מציינת התורה את מצוות ירושת הארץ וישיבתה. 11 אין ספק שהתורה מדגישה את חיוניותה של ארץ-ישראל בתהליכים חשובים אלו, כדי שלא יעלה על הדעת שאפשר לקיים מצוות אלו בלי להקדים את ירושת הארץ וישיבתה. כמו כן מלמדים חכמים 12 שסדר הגאולה הוא דווקא על-פי סדר זה של המלכת מלך, הכרתת זרעו של עמלק ובניין בית המקדש, וכך גם פוסק הרמב"ם. 13 וכך גם מעיר הרצי"ה: 14
"מפורש בגמרא ששלש מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, כלומר ההנהגה לאומה, למחות את עמלק, ושלישית לבנות את בית המקדש, בזה הסדר, והסדר אינו דבר שבמקרה, כשם שיש מצוות יש סדר של מצוות.
משמעות מצווה זו של הכרתת זרעו של עמלק, היא ביעור רוח הטומאה מן הארץ ומן העולם כולו, ותחילת תהליך זה נעוץ גם הוא במצוות ישיבת ארץ ישראל, נטיעת אדמתה וקיום המצוות התלויות בה. כך מלמד הגר"א בעניין מצוות התלויות בארץ: 15
"וכלל גדול על פי רבנו שכל הפעולות בדרכי האתחלתא צריכות להיות כמו בימי עזרא ונחמיה כמו בימי כורש, ורבנו כותב מפורש שקבוץ גליות תלוי בזכות קיום המצוות התלויות בארץ ...

ותכלית עבודתנו בקבוץ גליות היא מלחמה לה' בעמלק שזאת הייתה תפקידו העיקרי של יהושע בטוריא דמשיח בן יוסף. מלחמה בעמלק מכל הבחינות נגד כל אויבי ישראל ונגד ארמילוס שר הערב רב, להעביר רוח הטומאה מן הארץ ולהעלות כנסת ישראל ושכינתא - תתאה מעפרא ופתיחת המערכה נגד מלחמת גוג ומגוג בגאולה הראשונה לקראת בא משיח צדקנו - משיח בן דוד ב"ב. ועיקרי הפעולות הם בנין ירושלים וקבוץ גליות וקיום מצוות התלויות בארץ בסוד קץ המגולה... ועוד שם: 16
הרי ישראל ענפיכם תתנו (יחזקאל ל"ו). ושם ונושבו הערים והחרבות תבנינה, ולפני זה כתוב הנני בקנאתי. והוא ענין קץ המגולה שבחז"ל (סנהדרין צח, מגילה יז) וכן על פי הכתוב : (ישעי' ס"א) כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח, כן ה' אלקים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים. וזה היה עיקר שאיפתו של רבנו הגר"א. ונקרא קץ המגולה ע"ש עלמא דאתגליא בחינת יוסף בן רחל. וע"ש אדני דגליא על ידי טיהור קדושת אדמת הקדש ופירותיה מרוח הקליפה על ידי קיום מצוותיה.

החירות
עומק האמונה שממנה זוכים לחירות, יכול להתקיים אך ורק כאן, בארץ-ישראל. האפשרות להגיע למצב של חירות, היא רק דרך שש שנים שבהם ישראל נאחזים בארץ ומקיימים שבע שמיטות, ואז מגיעים לשנת החמישים המסמלת יותר מכל את החירות העליונה. ואם לא כך, אם נמצאים בארצות הגויים ואין אפשרות לעָבֶּד את האדמה - נחסמת האפשרות להוכיח שהארץ שייכת לקב"ה, וממילא אי-אפשר להגיע לאותה חירות עליונה שמובטחת בפרשיות האלה.
דרך מעמקי האמונה של עבודת האדמה ושמירת שנת השמיטה, זוכים להגיע למציאות של חירות עליונה, שבה הקב"ה מנהיג את עם ישראל בהנהגה של חירות . לכן מתרגם האונקלוס על הפסוק: "ואולך אתכם קוממיות" - "ודברית יתכון בחירותא" - אנהיג אתכם בחירות. הופעת חירות זו איננה מתגלית מאליה, זו הארה קבועה הקיימת בשמים ומחכה להופיע על עם ישראל הקשור לאדמתו - אדמת ארץ-ישראל. זאת המשמעות של "ואולך אתכם קוממיות" - אני מוליך ומנהיג אתכם בחירות.
השמיטה היא עומק של אמונה, והיובל - עומק של חירות, של הופעת נעם עליון - "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו".
נוהגים לומר "ויהי נעם" במוצאי שבת, ומכוונים שהקב"ה ימשיך עלינו גם בימות החול את אותו נעם, אותה חירות שזכינו לה בשבת, על-ידי תוספת הנשמה. 17
החירות מופיעה בכל דבר שנמצא במקומו הנכון ומתייחס בצורה נכונה למהותו ולשורשו, והעבדות מופיעה בכל דבר שלא נמצא במקומו. לכן, כל דבר שיוצא ממקומו ונמצא במקום אחר, באופן כפייתי ואפילו באופן רצוני - אין לו חירות. זו המשמעות הנוראה של היציאה לגלות המסלקת את הארת החירות.
החירות מתגלה בשמיטה בכך שמתקיימים דברי הקב"ה: "כי לי הארץ"! הארץ שייכת לקב"ה ונמצאת ברשותו, ובשנת השמיטה כשעם ישראל אינו עובד את האדמה, ומגלה בכך שהארץ שייכת לקב"ה, אז מופיעה הארה של חירות כיון שהארץ חוזרת למי שנתנה לנו. וכך שמיטה אחר שמיטה עד שנת היובל שבה נאמר במפורש: "גאולה [חירות] תתנו לארץ".
זה ההבדל בין גאולה (באל"ף) לבין הנאמר בקללות - "פן תגעל נפשי אתכם" - תפלוט נפשי אתכם. הקב"ה אומר: אתם שייכים לי, אתם צריכים להיות דבוקים אלי ואם אתם לא דבוקים אלי, אם אני פולט אתכם ממני, אתם מאבדים בכך את החירות שלכם! הגאולה (באל"ף) היא חזרה למקומנו, לשולחן אבינו, לארץ-ישראל! זו גאולה ברמה הכי יסודית שלה.
וממילא נבין, שמכוח זה אם יש לאדם שדה והיא שייכת לו, היא נחלת אבותיו, והוא מכר אותה בגלל הכרח חיצוני, אז כשמגיעה שנת היובל, ואור החירות מופיע בארץ-ישראל שבה מצוי הסדר האלוקי, השדה ממילא חוזרת למקומה, כיוון שכל דבר חייב לחזור למקומו, למקורו, ליניקתו הראשונה, לחירותו.
יש לדעת שהחרות היא הארה אלקית שאנו מצווים לגלותה, כיוון שהיא חלק מהתורה. אנחנו מצווים על חירותנו, אנחנו מצווים וחייבים להיות בני-חורין, דבר זה לא נתון לבחירה. אצל הגוי לא קיים מושג של קשר אל ארצו עד כדי כך שאסור לו לעזוב את ארצו, אם הוא רוצה לעזוב את ארצו ולחיות בארץ אחרת, אין בזה שום בעיה. אבל ליהודי אסור לעזוב את הארץ, כיוון שבכך הוא מאבד את חירותו, ובזה הוא עובר עבירה קשה. חשוב מאוד להבין זאת. זה נוגע גם לחיי הפרט, אם אדם נעשה עבד לרצונות ולשאיפות החיצוניות שלו, הוא עובר בכך עבירה. אדם מצווה על חירותו. זה נוגע לחיים הפרטיים ועל אחת כמה וכמה שזה נוגע לחיים הלאומיים שלנו. אנחנו מצווים על החירות שלנו. לכן נאמר: "ואולך אתכם קוממיות" - אני מנהיג אתכם בצורה כזאת, ואתם מצווים להתנהג על-פי אותה חירות שאני מוליך אתכם בה.
לכן נאמר בפרשת בחוקותי: "ואם תלכו עמי בקרי" - כלומר אם אדם יאמר: "אני אחליט מהי החירות שלי" - זה נקרא קרי, מקרה. כנגד זה הקב"ה אומר: אתה לא תחליט מהי החירות שלך, אני אקבע את מהות החירות האמיתית, וזהו "ואולך אתכם" - אני הוא זה שמוליך ומנהיג אתכם בקוממיות. אני אקבע לכם מהי החירות האמיתית. כפי שכותב הרב קוק בתחילת אורות הקודש ב', שאם האדם יחשוב שהחירות היא סיום הדרגות שהוא יכול להגיע אליה - בסופו של דבר הוא ייפול לתהום עמוקה מאוד, כיוון שרק הקב"ה קובע את מהות החירות. הבנה זו שגם החירות היא מצווה מן התורה, מגלה את מדרגת הקודש, שהיא מעל מדרגת החרות.
אנו מצווים להתחבר לאותם הארות של אמונה וחירות כפי שהקב"ה קבע איך וכיצד להתחבר ולגלות את אותן ההארות. שנת השמיטה והיובל הן מצוות מרכזיות בבניית האמונה והחירות של עם ישראל, ואם חלילה האדם חושב שהוא יכול להבין מהי מדרגת החירות וממילא לקבוע כיצד להלך בדרכי החירות, הדבר מגיע מהר מאוד להפניית עורף מהמקום שבו ורק בו מתגלים אורות האמונה והחירות. אז מגיעים לקביעות קשות שהחירות תהיה בירושלים המערבית ולא בירושלים המזרחית, תהיה בתל-אביב ולא בחברון. והתוצאה: עבדות קשה בכל התחומים!
אנחנו מצווים להיות אנשי אמונה על-ידי ההתקשרות לארץ-ישראל, על-ידי עבודת אדמתה שש שנים ובשנה השביעית לשבות, וכן אנו מצווים להיות בני-חורין, על-ידי הופעת ושמירת כל מצוות החירות בשנת החמישים.
המפתח לדבקות ואהבת שנת השמיטה והיובל הוא דבקות בארץ-ישראל.




^ 1. תורת כהנים בחוקותי, פ"ז
^ 2. עמ' רי"ב בשם הספר "צרור המור".
^ 3. תנחומא פרשת ראה אות ח'.
^ 4. השגות לספר המצוות, ל"ת רכ"ז.
^ 5. ויקרא יח'. ועיין בגמ' שבת דף לג.
^ 6. מד"ר בראשית פרשה סד'.
^ 7. תנחומא פרשת ראה אות יא'.
^ 8. שם.
^ 9. שיחות הרצי"ה פרשת שלח סידרה ב'.
^ 10. ליקוטי מוהר"ן תורה קנה'.
^ 11. לגבי המלכת מלך נאמר (דברים יז, יד): כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך וירשתה וישבתה בה [ורק אחר כך] ואמרת אשימה עלי מלך...". לגבי הכרתת זרע עמלק נאמר (שם כה, יט): והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל איבך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה לרשתה [רק אחר כך] תמחה את זכר עמלק...". לגבי בנין בית הבחירה נאמר (שם יב, י-יא): "... וישבתם בארץ אשר ה' אלקיכם מנחיל אתכם... [רק אחר כך] והיה המקום אשר יבחר...".
^ 12. סנהדרין כ:
^ 13. הלכות מלכים פ"א.
^ 14. במערכה הציבורית נג.
^ 15. קול התור עמ' 29, 30
^ 16. פרק שני תכונה לא.
^ 17. בן איש חי, שנה שניה, פרשת ויצא הלכה ו'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il