ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- רביבים
- הלכה מחשבה ומוסר
- ברכות
- סעודה וברכות הנהנין
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
הברכה שלפני האוכל וברכת המזון
כשם שתקנו חכמים שיברך אדם לפני שיאכל, כך תקנו שיברך אחר שיאכל. אלא שיש שוני בין הברכה הראשונה לברכה האחרונה. הברכה הראשונה נועדה להודות לה' על ההנאה שיש לאדם מהאוכל, ואמרו חכמים (ברכות לה, א), שהואיל וסברה ברורה היא שאסור לאדם ליהנות מדבר בעולמו של הקב"ה בלא ברכה, לא היה צורך שהתורה תצווה אותנו על זה.
אבל אחר האכילה, מצד הסברה לא היינו יודעים שצריך לברך, מפני שאחר שהודינו לה' בברכה שלפני האכילה, לכאורה אין עוד צורך לחזור ולברך אחר האכילה. ולכן היתה התורה צריכה לצוות על כך במפורש, שאחר שנאכל ונשבע, נברך לה' ברכה כללית, לא רק על המזון שאכלנו אלא על כלל הטובה שנתן ה' לישראל, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".
והעניין הוא, שאחר שאדם אכל ושבע, הוא עלול להתגאות ולהיסחף אחר החומריות, אחר התאווה החיצונית שבאוכל. ומנגד, מתוך הטעם והחיוניות שהוא שואב מהאוכל הוא יכול להתעלות למבט רחב ולאמירת ברכה לה'. ועל כן בברכת המזון לא נצטווינו רק להודות לה' על המזון, אלא מתוך כך להרחיב בברכה והודאה על הארץ הטובה, ועל כל מה שקשור אליה - הברית, התורה, ירושלים, מלכות דוד ובית המקדש.
רביבים (823)
הרב אליעזר מלמד
190 - ואתא שונרא
191 - דברים שיש להם שיעור
192 - לדבר עם עצמנו
טען עוד
כהמשך למצווה מהתורה, תקנו חכמים שגם מי שלא שבע, אם אכל כשיעור נפח של זית, יברך ברכה אחרונה. אם אכל כזית פת מברך ברכת המזון, אכל כזית משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל - מברך 'מעין שלוש', אכל משאר מאכלים - מברך 'בורא נפשות'. שהואיל ויש בכמות שאכל חשיבות מסוימת, יש לו מזה תחושת נחת, שמתוכה אפשר להתרומם להתבוננות בטובה שהשפיע ה' לעולמו ולומר ברכה. ועל ידי כך גם האוכל שאכל מתעלה ומתרומם להוסיף בו חיוניות לטובה. ומי שאינו מברך מאבד את האפשרות להתרומם וממילא האוכל שאכל מושך אותו כלפי מטה.
השאלה הגדולה מהו שיעור כזית
ולמה נקבע שיעור כזית לברכה אחרונה? מפני שאמרו חכמים: "אין אכילה פחותה מכזית". כלומר, האוכל פחות מכזית, אכילתו מועטה כל כך עד שלא נותר ממנה רושם, וממילא אין צורך לברך אחריה ברכה אחרונה.
אלא שבעקבות פיזור הגלויות נתעורר ספק גדול מהו שיעור נפח הזית שדיברו בו חכמים.
יש אומרים שהוא כמחצית הביצה. כך כתבו בעלי התוספות על פי מה שדייקו בסוגיות הש"ס. וכך כתבו עוד ראשונים מאשכנז, ואחריהם נמשכו הרבה אחרונים מאשכנז וספרד. ואף שהזית המצוי אצלנו קטן בהרבה מחצי ביצה, כנראה הזיתים של פעם היו גדולים יותר.
ויש אומרים שמדברי הרמב"ם אפשר לדייק ש'זית' הוא מעט פחות משליש ביצה. וכך כתבו עוד פוסקים.
ויש אומרים שהוא כגודל הזית המצוי בארץ ישראל. וכך משמע מכמה גאונים וראשונים, שעל כן לא ניסו להגדיר מהו שיעור זית, כי הוא עצמו השיעור. ומה שראשוני אשכנז כתבו שהוא כחצי ביצה, הוא מפני שלא היו במקומם זיתים, ועל כן ניסו להבין את שיעור הזית מדיוק הסוגיות. אבל כל הגאונים והראשונים שחיו באזורים שגידלו בהם זיתים, הכירו את הזית ולא נצרכו לשערו ביחס לביצה, כי הזית הבינוני המוכר והידוע היה השיעור (יעויין במאמר 'שיעור כזית' בסוף ספרו של הרב בניש, "מדות ושיעורי תורה").
הלכה למעשה - כחצי ביצה
ואף שנראה מהרבה ראשונים שהזית שדיברו בו חכמים הוא הזית המצוי אצלנו, וכן מעידים בשם רבי חיים מוולוז'ין ובעל ה'אבני נזר', שנהגו לברך אחר אכילת שיעור הדומה לזית שלנו. והנוהגים כמותם יש להם על מה לסמוך. מכל מקום למעשה, כיוון שכלל נקוט בידינו: "ספק ברכות להקל", הורו רוב ככל הפוסקים, שאין לברך ברכה אחרונה על פחות משיעור נפח של מחצית ביצה בינונית של ימינו (שו"ע תפו, א, מ"ב א).
ואפשר להסביר שהואיל וכך נהגו ישראל, האוכל פחות משיעור מחצית ביצה אין אכילתו ראויה להיקרא אכילה לפי תפישתנו, ולכן אינו יכול לברך ברכה אחרונה.
אלא שלכתחילה, כדי שלא להיכנס לספק, נכון שלא לאכול יותר משיעור נפח של זית רגיל ופחות ממחצית ביצה, שכל האוכל שיעור זה לדעת רבים חייב לברך ברכה אחרונה, אבל למעשה, מחמת הספק, לא יברך.
אין לחשוש בהערכת שיעור חצי ביצה
אולם אין לחשוש בהערכת שיעור נפח של מחצית ביצה, שכן שיעורים אלה מסרום חכמים לכל אדם ואדם, וברור שכאשר נותנים לאנשים לשער דבר, יהיו שיטעו כלפי מעלה ויהיו שיטעו כלפי מטה. לפיכך, כל שנראה לאדם שאכל כשיעור נפח חצי ביצה - מצווה עליו לברך. בנוסף לכך, כפי שלמדנו, לדעת רוב הראשונים, שיעור זית קטן בהרבה משיעור מחצית ביצה, ולכן כל שנראה לעין האוכל שאכל כשיעור מחצית הביצה - יברך ברכה אחרונה.
נפח ולא משקל
אלא שעדיין היו שפקפקו שמא אין להחשיב בכלל הנפח את החרירים הקטנים שבאוכל, וכיוון שקשה מאוד לחשב מהו שיעור החרירים, נהגו לחשב את שיעור המאכלים לפי משקל. ויצא להם ששיעור חצי ביצה הוא כ- 27 גרם. וכך הורו חלק מהפוסקים הספרדים (מחזיק ברכה, בן איש חי מסעי ב', שדי חמד). וכיוון שאנשים אינם הולכים עם משקל, הפך הדין להיות מסובך, ופעמים רבות מחמת הספק, אנשים נמנעים מלברך ברכה אחרונה למרות שאכלו כמות גדולה.
אולם למעשה, יש לשער כל מאכל ומאכל כפי שהוא נראה בלא לנסות להפחית את החרירים הקטנים, וכך המנהג בישראל מימים ימימה, לשער לפי מה שנראה בעין, וכפי שכתב רב שרירא גאון: "המידה נתונה ביד כל אחד לשער לפי דעתו - באומד העין". ואם לא נאמר כך, נמצא שחכמים נתנו את דבריהם לשיעורים והעמידום בספק תמידי, ואנו יודעים שחכמים רצו לקבוע שיעור כדי שכל אחד יוכל לשער בקלות, ולכן קבעו את השיעור ב'כזית' שהכל הכירוהו. ודי לנו במה שהחמרנו לברך על חצי ביצה, ואין להוסיף להחמיר ולהחשיב זאת במשקל. וכך הורו למעשה רבים מגדולי הספרדים (אור לציון ח"ב יד, יז, והרב משאש ילקוט שמ"ש קלז).
אמנם אם יש באוכל חללים גדולים שאינם חלק ממרקם המאכל, אין לצרפם לשיעור (וכך מבואר במשנה עוקצין ב, ח).
כיצד לשער לחם, עוגה, פופקורן
לפיכך, בלחם, אם נוצר בו חלל גדול, אין מצרפים את החלל לשיעור, אבל החרירים הקטנים שמלווים את כולו - מצטרפים לשיעור חצי ביצה. וכן הדין בפריכיות אורז, פופקורן, קצפת שבקרמבו וכיוצא בהם, שהואיל ואין בתוכם חללים גדולים, הולכים לפי הנפח שלפנינו.
וכל אדם צריך ללמוד להעריך את המאכלים ביחס לחצי ביצה. וכדי להתרגל בכך, טוב להעמיד ביצה או חצי ביצה כנגד מאכלים שונים. וכבר למדנו שאין צריך לחשוש בזה יותר מדי, שכן חכמים נתנו לכל אדם את הסמכות להעריך את השיעור בעצמו, למרות שיתכן מאוד שיטעה מעט כלפי מעלה או מטה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
