ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- ליקוטים ב
- רפואה ושמירת הנפש
- משפחה חברה ומדינה
- נסיעות, טיולים ונופש
- זהירות בדרכים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן שמחה
לעיתים מתעוררת שאלה, מה יעשה אדם שנוסע באוטובוס או במונית, והנהג נוסע במהירות מופרזת שלא על פי החוק, האם צריך להעיר לו או לא? יותר משהשאלה קשה מבחינה הלכתית, היא קשה מפני אי הנעימות שבה, שהרי מצד ההלכה ברור שיש לגשת לנהג ולהעיר לו על נסיעתו שלא על פי כללי הבטיחות. כי אפילו אם יש אחוז אחד שהנהג ישמע, מצווה להעיר לו (מ"ב תרח, ג). ואמרו חכמים שכל מי שיכול למחות, ויש סיכוי שאולי ישמעו בקולו, ולא מחה, הרי הוא אשם באותו עוון (שבת נד, ב). וכל זמן שיש עוד סיכוי מסוים שהתוכחה תועיל, צריך לחזור ולהוכיח, וכמו שאמרו חכמים (ב"מ לא, א): "הוכח - אפילו מאה פעמים משמע".
ויתר על כן, אפילו אם ברור שהנהג לא ייענה לנו יש להעיר לו, מפני שבכל מקרה חובה להוכיח כדי לומר את האמת. כי גם אם ברגע זה התוכחה לא תועיל, ודאי שהיא תשפיע לעתיד, ואם לא על הנהג הזה אז על נהג אחר (רמ"א או"ח תרח ב, ומ"ב שם).
אלא שצריך לדעת, שכאשר מוכיחים אדם, יש להשתדל שלא להעליבו, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", ואמרו חכמים בספרא: "יכול פניו משתנות"? היינו שהוא נעלב, "תלמוד לומר, ולא תשא עליו חטא", כלומר הוכח אותו בצנעה ומתוך אהבה, ואז לא ייפגע ולא ייעלב. אמנם אם לאחר הזהירות הנדרשת, הנהג נעלב, אין לזה שמחה כנגדו שום עוון. ולהפך, המצווה להוכיחו גם אם יתרגז, ולדעת הרמב"ם יש להוכיח את החוטא עד שכמעט ירצה להכות את המוכיח (הל' דעות ו, ז. ועיין בפניני הלכה "העם והארץ" ז, ג-ה).
ד - שמירת חיי הזולת
חובה על אדם להציל את חבירו הנמצא בסכנה, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". במצווה זו מדריכה אותנו התורה שלא יעמוד מנגד בשעה שאדם אחר נמצא בסכנה. אסור לנו להיות אדישים, ועלינו לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותינו להצלתו. אם רואים אדם טובע בים, למשל, חובה לקפוץ ולהצילו. וכן אם שודדים מתנפלים על יהודי, חובה על כל מי שרואה זאת לקום לעזרתו. ואם אדם נפל בחולי מסוכן, ואין לו הסכום הנדרש בעבור הטיפול הרפואי, על כל אחד מחבריו ומכריו לתת מכספם בכדי להצילו. וכמובן שגם הרופא המטפל בו, אם רואה שאין לו כסף לשלם, חובה עליו לטפל בו ולרפאתו בחינם. והרואה יהודי בסכנה ולא ניסה להצילו, עבר על איסור "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (שו"ע חו"מ תכו. ועיין להלן יא, א-ג בגדרי המצווה).
כלומר, בנוסף על המצווה האישית המוטלת על כל אחד מאיתנו, לשמור את נפשו מסכנות, ישנה עוד מצווה לשמור ולהציל את נפשו של הזולת.
ואם צריך לעשות הכל בכדי להציל אדם אחר מישראל, על אחת כמה וכמה שיש להיזהר שלא לפגוע או לסכן אדם אחר. וגם המצווה הזו של "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", צריכה לעמוד בפני כל נהג ונהג. כי לא רק על עצמו צריך הנהג לחשוב, אלא גם על האחרים שהוא עלול לפגוע בהם, אם לא ייסע בזהירות.
כאן המקום להעיר על מנהגם של צעירים רבים שמשתוקקים לקבל רשיון נהיגה ולהתחיל לנהוג, להרגיש את תחושת החופש והשחרור, שאדם יכול להרגיש כאשר הוא מפעיל מכונית חזקה שמסוגלת לשאת אותו למרחקים במהירות גדולה. למרות האתגר ותחושת הבגרות המלווה את קבלת הרשיון והנסיעה בשנים הראשונות, צריך כל אדם שעולה לנהוג לעלות לרכב בחיל ורעדה, ברתת וזיע, ולהתיירא מאוד שמא יגרום ח"ו לתאונת דרכים. ולכן אין מקום להיחפז לעלות על המכונית ולנסוע.
ה - כהן שדרס אדם למוות
כהן שדרס אדם למוות פסול לשאת את כפיו ולברך את ישראל בברכת כהנים, שכן מובא בתלמוד מסכת ברכות (ברכות לב, ב), "אמר רבי יוחנן: כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיהו א, טו): וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ", כלומר, כאשר ידי הכהן אינן נקיות מדם, אינו יכול לברך את ישראל. ואין הבדל בין הורג במזיד להורג בשוגג, בכל אופן מאחר שבפועל הרג - ידיו אינן נקיות, ולא יוכל לשאת את כפיו ולברך את ישראל. ואם ברך ברכתו לבטלה (רמב"ם הלכות תפילה טו, ג. שו"ע או"ח קכח, לה).
ואם הכהן יחזור בתשובה שלמה על כך, לדעת השולחן ערוך (או"ח קכח, לה), גם תשובה לא תועיל, שאין קטגור נעשה סנגור, וכהן שהרג לא יוכל לעולם לישא את כפיו ולברך את ישראל. ולדעת הרמ"א אם עשה תשובה, יכול לשאת את כפיו. ואין הכוונה כאן להרהור תשובה בעלמא, אלא לתשובה עמוקה, כלומר שהנהג הדורס ילך אצל חכם שיסדר לו סדר תשובה, שמתחיל בתיקון המעשים וגדירת גדרים בדבר שחטא, ונמשך עד לקבלת תעניות ונתינת צדקה מרובה.
ויש דעה אמצעית, שכהן שרצח בשגגה ועשה תשובה - יכול לשאת את כפיו, אבל כהן שרצח במזיד, גם לאחר התשובה לא יוכל לשאת את כפיו (פר"ח, א"ר; באו"ה קכח, לה). למעשה, כהן שארע לו מעשה חמור כזה, ילך אל רבו לקבל הוראה אישית כיצד לנהוג.
אבל אם לא היתה שום רשלנות בנהיגתו, כגון, שפתאום קפץ ילד אל מתחת לגלגלי המכונית שלו, ולא היה ביכולתו למנוע את דריסתו. במקרה כזה הוא אפילו לא נחשב כהורג בשוגג אלא באונס, ולכל הדעות אם יעשה תשובה על פי הוראת חכם, יוכל אח"כ לשוב ולישא את כפיו (יחו"ד ה, טז). אולם אין לסמוך בזה על עדותו של הנהג שדרס, אלא צריכים אנשים ישרים וחכמים שיבדקו את המקרה בלא משוא פנים, ואם אכן התברר שהכהן דרס באונס, אחר שיעשה תשובה על המקרה הרע שאירע לידו, יוכל לחזור לשאת את כפיו.
ו - תפילת הדרך ומשמעותה
אחר שעסקנו בסכנת הדרכים יש מקום ללמוד על התפילה שתקנו חכמים להולכי דרכים - תפילת הדרך. בעבר סכנת הדרכים נבעה משודדים, חיות רעות, או פגעי טבע. כיום, עיקר הסכנה מתאונות דרכים. ומכל מקום אותה התפילה שתקנו חכמים מתאימה לכל סוגי הסכנות שבדרכים.
ויש להקדים כי המקום המוגן יותר עבור בני אדם, הוא סביבתם הטבעית, כלומר הבית או העיר. אבל כשאדם ניתק מהעיר, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסוימת. אם יותקף יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. ואם יפגע, עד שיילקח לבית חולים יעבור זמן רב יותר. ולכן תקנו חכמים את תפילת הדרך.
כשנתבונן בנוסח התפילה, נמצא שהתפילה נאמרת בלשון רבים, והדבר אינו במקרה. מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן היוצא לדרך צריך עד כמה שיותר לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר.
מאחר שכבר אנו עומדים בתפילה לפני הבורא, ומבקשים שהדרך תעבור בשלום, מוסיפים לבקש מה' שגם יצליח את דרכינו (ברכות כט, ב; ל, א). וכך הוא נוסח התפילה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי אל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה". ויש הבדלים מסוימים בין מספר נוסחים בתפילת הדרך, וכולם טובים.
ז - האם זו ברכה
יש שהקשו על נוסח תפילת הדרך, מדוע אינה פותחת בברוך. שהרי יש לנו כלל: כל ברכה שאינה סמוכה לחברתה, דהיינו שאומרים אותה בפני עצמה, יש לפותחה בברכה, כלומר בלשון "ברוך אתה ה'". ואם כן תפילת הדרך שנאמרת כתפילה בודדת, מדוע איננה פותחת בלשון "ברוך"?
ואכן, יש שמחמת כן החמירו להסמיך תמיד את תפילת הדרך לברכה אחרת (מהר"ם מרוטנבורג). ולכתחילה טוב להחמיר, ואם מזדמנת לאדם ברכה אחרת בשעה שהתחיל את דרכו, עדיף לסמוך אליה מיד את תפילת הדרך. כגון שאכל תפוח ועליו לברך ברכה אחרונה, יברך תחילה ברכה אחרונה ואח"כ את תפילת הדרך. אבל אם לא נזדמנה לו ברכה, על פי רוב הפוסקים אפשר לומר את תפילת הדרך גם ללא ברכה אחרת לפניה. והטעם לכך, שבעצם תפילת הדרך אינה ברכה כלל אלא תפילה, ולא חלים עליה הכללים של ברכות, ולכן היא אינה פותחת בלשון ברוך אתה וכו' וגם אינה צריכה להיות סמוכה לחברתה (תוס' פסחים קד, ב, מ"ב קי, כח).
הדבר מוכח מסיום התפילה, שאינו הסיום הרגיל של ברכה, אלא רק: "ברוך אתה ה' שומע תפילה", ללא הזכרת המלים "אלוהינו מלך העולם", ואמר רבי יוחנן: כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה (ברכות מ, ב), ומאחר שלא אומרים בתפילת הדרך "אלוהינו מלך העולם", אין זו ברכה אלא תפילה.
ועוד תירוץ ישנו, שאכן תפילת הדרך היא ברכה - ברכת "שומע תפילה" שבשמונה-עשרה, שכן בסיום אנו אומרים "ברוך אתה ה' שומע תפילה". ואם נשאל מדוע אינה פותחת בברוך. התשובה היא שהואיל ובדרך כלל ברכת שומע תפילה שבתפילת שמונה-עשרה סמוכה לברכות שלפניה, גם כשאומרים אותה בנפרד, כמו למשל בתפילת הדרך, לא שינו חכמים את נוסחה. ואין צורך לפתוח אותה בלשון ברוך ולהזכיר בה את המלים: "אלוהינו מלך העולם", משום שכבר בברכות הקודמות בשמונה- עשרה נזכרו, ואין צורך לחזור עליהן שוב בברכת שומע תפילה (תר"י על ברכות ב, א).
ח - על איזה דרך מברכים
את תפילת הדרך תקנו חכמים לומר על דרך שאורכה יותר מפרסה (ברכות ל, א). פרסה היא כשיעור ארבעה קילומטרים. ואם הדרך קצרה יותר אין אומרים. והטעם לזה, משום שדרך של פחות מארבעה קילומטר מן הסתם סמוכה לישוב ואין בה סכנה.
ולכאורה אין הבדל בין אם עוברים את הדרך הזו בהליכה ברגל או ברכיבה על חמור או בנסיעה במכונית מהירה, העיקר הוא שאם אורכה יותר מפרסה אומרים תפילת הדרך, ואם פחות - אין אומרים. אלא שכמה מן הפוסקים סברו, ששיעור פרסה נועד לתת לנו שיעור של זמן, שאם הדרך אורכת יותר משבעים ושתים דקות, שזה הזמן שלוקח לאדם ממוצע ללכת ארבעה קילומטרים בדרך לא סלולה - צריכים לומר את תפילת הדרך. אבל אם הדרך אורכת פחות משבעים ושתים דקות, כיוון שהסכנה לא נמשכת זמן רב - אין אומרים את תפילת הדרך. ולפי זה כיום אדם שנוסע מתל אביב לירושלים, לא יאמר את תפילת הדרך, כי משך הזמן שנוסעים מתל אביב לירושלים הוא פחות משבעים ושתים דקות (עיין שו"ת זכרון יהודה או"ח מ"ב).
אולם לדעת רוב הפוסקים כוונת חז"ל כשאמרו פרסה הוא לקבוע את אורך הדרך שעליה צריך לומר את תפילת הדרך. משום שככל שהדרך ארוכה יותר, כך היא מתרחקת יותר מן הישוב, וכך הסכנות שבה מתרבות. אבל לזמן אין שום חשיבות, עובדה היא, שגם בזמן חז"ל היו רוכבים על סוסים, והיו עוברים ארבעה קילומטרים בפחות מעשר דקות, ובכל זאת לא חילקו חכמים בין הולך לרוכב, וקבעו שעל דרך של פרסה אומרים תפילת הדרך. ולפי זה גם בזמנינו שיש מכוניות מהירות, מודדים את אורך הדרך, ואם היא יותר מפרסה, מחויבים לומר את תפילת הדרך. וכך פסק בעל המשנה ברורה (מ"ב קי, ל), וכך ההלכה, משום שרוב רובם של הפוסקים הורו כן ("אהלך באמיתך" ע' קא). ובמיוחד כיום שתאונות הדרכים מהוות את אחת הסכנות העיקריות לחיי אדם. ויש להוסיף, שיש סוברים שתפילת הדרך אינה ברכה, ולכן אין בה חשש של איסור ברכה לבטלה.
ומי שמרבה לנסוע בתוך העיר, טוב שיאמר את תפילת הדרך בלי להזכיר את ה' בסופה, כלומר יסיים את התפילה "ברוך אתה שומע תפילה". ואין לומר את תפילת הדרך בעיר עם שם ה', מפני שחכמים תקנו את התפילה לנוסע מחוץ לעיר, ואין בכוחנו לשנות את תקנתם. אבל לומר את התפילה בלא שם ה' ודאי שנכון לומר. שכן אף שהנסיעה הבין עירונית מסוכנת יותר, מכל מקום גם הנסיעה בתוך העיר יש בה סכנה, וראוי להתפלל עליה.
ט - מדיני תפילת הדרך
את תפילת הדרך יש לומר לאחר שכבר התחלנו את הדרך, ולא בתוך העיר ממש אלא מיד לאחר היציאה מן העיר. אמנם לדעת הט"ז צריך לאומרה מיד כשמתחיל בדרך, ואפילו הוא עוד בתוך העיר. אך לרוב הפוסקים, צריך לאומרה דווקא לאחר היציאה מן העיר (מ"ב קי, כט).
ואין להמתין, אלא מיד ביציאה מן העיר צריך לאומרה. ואם שכח לאומרה בצאתו מהעיר, אם נשארו לו עוד כארבעה קילומטרים עד מחוז חפצו, עדיין הוא יכול לאומרה, אך על פחות מזה לא יחתום בברוך (שו"ע או"ח קי, ז).
ואדם שנוסע כמה נסיעות ביום, מספיק שיאמר את תפילת הדרך בפעם הראשונה ויכוון בבקשתו על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע עוד פעם, אזי צריך לאומרה שנית (שו"ע או"ח קי, ה).
לכתחילה בעת שאומרים את תפילת הדרך ראוי להפסיק ללכת, ולעמוד או לשבת. ולכאורה כך הדין גם כשנוסעים במכונית, שאם הנהג צריך לומר את תפילת הדרך, עדיף לכאורה שיחנה בצד הדרך ויאמר את תפילת הדרך. ואם הנהג כבר אמר באותו יום את תפילת הדרך ורק שאר הנוסעים צריכים לומר את תפילת הדרך, אין צורך להחנות את הרכב, מפני שהנסיעה אינה טורדת את כוונתם (שו"ע או"ח קי, ד, מ"ב כג).
אולם למעשה נראה שגם כאשר הנהג צריך לומר את תפילת הדרך אין להדר בזה, משום שהחנייה בצידי הדרכים יש בה מידה מסוימת של סכנה, ויש חשש שההידור בזה יגרום במשך הזמן לסיכון נפשות. ולכן מוטב שהנהג יתרגל תמיד לומר את תפילת הדרך תוך כדי נסיעה.
י - תפילת הדרך בכבישי יש"ע
כפי שלמדנו, מפני הסכנה שיש בדרכים, תקנו חכמים לומר את תפילת הדרך. אולם על פי התלמוד הבבלי (ברכות לא, א) משמע שאם הדרך קצרה מפרסה (כארבעה קילומטרים), אין בה סכנה, ולכן אין להתפלל עליה את תפילת הדרך. אלא שהקשו על זה מדברי התלמוד הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ד) שקובע שכל הדרכים בחזקת סכנה, ומשמע שאין הבדל בין דרך של יותר מפרסה לדרך של פחות מפרסה. ותירץ רבנו יונה בפירושו למסכת ברכות (ברכות כ, ב), שהתלמוד הבבלי מדבר על דרך רגילה, שאם אורכה פחות מפרסה, אין בה סכנה, ולכן אין לומר בה את תפילת הדרך. אולם הירושלמי מדבר על דרך מסוכנת יותר, ולכן אף על דרך של פחות מפרסה יש לברך את תפילת הדרך. וכן נפסק להלכה, שאם הדרך מוחזקת כמסוכנת, אפילו אם היא קצרה מפרסה - יש לומר בה את תפילת הדרך (מ"ב קי, ל).
אם כן, באותם כבישים ביש"ע שנחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות הערבים שזורקים אבנים, ולפעמים אף זורקים בקבוקי תבערה או יורים, יש לומר את תפילת הדרך אפילו בדרך של פחות מפרסה. ואף שלטווח ארוך סכנת תאונות הדרכים חמורה מסכנת הפיגועים, שכן עובדה היא שיותר אנשים מהישובים נפגעים מתאונות דרכים מאשר מפעילות חבלנית. מכל מקום הסכנה של תאונות הדרכים היא סכנה של דרך רגילה, שבה אומרים את תפילת הדרך רק אם נוסעים למעלה מארבעה קילומטרים. אבל ביש"ע מצטרפת סכנה נוספת שאינה שכיחה בסתם דרכים, ולכן יש לומר את תפילת הדרך אפילו על דרך של קילומטר אחד. ויהי רצון שייתמו כל שונאינו ואויבי נפשנו, וישראל ישכון לבטח בכל מרחבי ארצו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
