ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- נושאים שונים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם שפירא זצ"ל
כתב ה"ילקוט יוסף" (ח"א, סי' ב', סע' י"ז, עמ' רלז - רלט) וזו לשונו: "מותר לילך בבית המרחץ בגילוי-ראש. וכן מותר מעיקר הדין לילך בחוף-הים בגילוי-ראש, לא רק כשהוא בתוך המים, אלא גם כשיוצא לחוף [ומן הדין אין צורך בכל פעם שיוצא מהמים לילך לחדר ההלבשה ולחבוש כיפה]. אך כאשר יושבים לאכול ולהינפש זמן מה בחוף-הים, מן הראוי והנכון לחבוש כיפה, ולא לשהות כך זמן ממושך בלא כיסוי-ראש [ובפרט שצריך לברך קודם אכילתו, ואין לברך בגילוי-ראש]. ומכל מקום אין לגעור במי שאינו עושה כן". עכ"ל.
עוד כתב [בהערתו (שם, עיי"ש)]: בשו"ת "זכור לאברהם" [אביגדור (סי' ג')] כתב: "ראיתי אנשים שמתנהגים בחסידות שנכנסים לבית-המרחץ עם הכובע שעל ראשם, כדי שלא ללכת ארבע אמות בגילוי-ראש, ואני אומר שדבר זה אין לו שחר להיזהר במרחץ במקום הטינופת, מקום שאסור בדברי תורה, ועוד, ואיך יושבים ערומים שהוא איסור חמור יותר מגילוי-ראש ..." (עיי"ש). וכן כתב ב"בכור שור" (שבת קיח:) שבמרחץ אין בזה אפילו ממידת חסידות, אלא שיש מדקדקים בזה גם בבית-המרחץ (עיי"ש). וכתב עליו מרן החיד"א (ב"ברכי יוסף" סי' ב', ס"ק ה'): "ונראה לי שאין להחמיר בזה כי היא חומרה יתירה הרבה". ע"כ.
ויתכן שיש לחלק בין בית-המרחץ שהוא מקום הטינופת, לשפת הבריכה, כשהוא מחוץ למים, שאפשר ששייך להחמיר לילך שם עם כיסוי-ראש, שאינו מקום הטינופת.
ומדברי המהריט"ץ [בתשובות החדשות, סי' ר' (עיי"ש באורך)] מבואר שכל מה שאמרו ממידת חסידות הוא דווקא במקומות המטונפים ובבית-המרחץ (עיי"ש). ולדבריו באמת אכן יש מידת חסידות בבית-המרחץ. וכנראה יש לחלק בין אם רוחץ ממש, לבין אם הולך לרחוץ.
ובבית החיצון של בית-המרחץ - הנה בספר "דברי מנחם" (לרבי מנחם מרדכי מסאלוניקי, סי' ב' ס"ק ב') כתב שבבית המרחץ - בבית האמצעי ובבית הפנימי - מותר לילך בגילוי ראש. אלא שהמקובל כהר"ר יעקב אשכנזי היה מכסה ראשו בסודר, ואולי היה לו טעם על-פי הקבלה (עיי"ש). וב"בן איש חי" כתב (פרשת וישלח, אות ט"ז) שיכסה ראשו עד שיכנס לבית הפנימי. וכתב בכה"ח (ס"ק י"ז) שעל-כל-פנים יכסה ראשו בידו כשהולך ארבע אמות, כיון שאין הפסד. וכן יש נוהגים. ע"כ.
ומה שכתבנו לגבי חוף-הים, הנה מעיקר הדין מאחר שהוא מקום רחצה, מותר לילך שם בגילוי-הראש, ולא רק כשהוא נכנס למים - שזה פשוט שאין צריך שיהיה בכיסוי-ראש, אלא אף כשיוצא מן המים ושוהה בחוף כדי להינפש, אין צורך להטריחו בכל פעם שילך לחדר ההלבשה לחבוש כיפה, אחר שהוא מקום שבו רגילים הכל לילך כך, והוא כבית-המרחץ. ובפרט לפי מה שביארנו (שם, סע' ט"ו) בדעת מרן ה"שולחן ערוך" שעצם כיסוי הראש הוא ממידת חסידות ולא מעיקר הדין. ואף שהט"ז כתב שיש בזה משום חוקות הגויים, ועובר על "ובחוקותיהם לא תלכו", הנה מלבד שרבים חלקו על זה (כמבואר בשו"ת "יביע אומר" ח"ו, חאו"ח סי' ט"ו, אות ה'), ולדעתם אין בזה איסור משום "ובחוקותיהם לא תלכו", הנה גם לדעת הט"ז כל זה לא שייך בהולך על חוף-הים בגילוי-ראש, שכל מי שרואה אותו מהלך כך, יודע שאינו משום שרוצה להידמות לגויים, אלא שכך הדרך לילך בחוף-הים. שרק אם מהלך ברחוב בגילוי-ראש, או בביתו ובמשרדו, בזה דומה לחוקות הגויים לדעת הט"ז, מה שאין כן בנידון שלנו שגם ישראלים הולכים כך בחוף-הים.
ואומנם אזהרה שמענו משם הגר"ח קנייבסקי שלא לילך בחוף הים בגילוי-ראש, ורק בתוך המים מותר. ואכן כך ראינו להרבה תלמידי חכמים שמקפידים בזה. אך המיקילין בזה לילך על שפת הבריכה בלא כיסוי-ראש, יש ללמד עליהם זכות, שכיון שהוא מקום רחצה, והכל הולכים כן, אין בזה הסרת מורא שמיים.
לאכול ולברך בחוף-הים או בבריכה
בעת שמברך ברכת הנהנין יחבוש כיפה וכמו שכתב מרן ב"שולחן ערוך" (סי' צ"א, ס"ג) שאסור להוציא אזכרה מפיו בגילוי ראש (עיי"ש). וכן בשעת ברכת המזון יניח על גופו מגבת וכדומה. ועיין ב"שולחן ערוך" (סי' קפ"ג, סע' ט') שכתב שהמברך צריך לישב באימה וכו'. וכתב בב"ח (סי' קפ"ב ד"ה רב אשי) שבברכת המזון אף-על-פי שראשו מכוסה במצנפת קטנה, אפילו כך לא יברך בגילוי-ראש מפריסת סודר שפורסים על הראש לצניעות, לפי שכיסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי כוונת הברכה וליראת שמיים. ולכן כל ירא שמיים יהא נזהר בשעת ברכה להתעטף במלבוש העליון וגם להשים הכובע על ראשו ולא יברך במצנפת קטנה, ואפילו כשהוא מברך ביחיד יהא כך. ע"כ. וכן כתב ב"בן איש חי" שצריך לישב בכבוד על השולחן הדור בלבושו, כמו שיושב לפני גדולי עם, ובפרט בשעת ברכת המזון.
ומעתה, אם פלג גופו העליון מגולה ולבוש בבגד-ים קצר, בוודאי שאין זה בכלל לישב באימה. ועל כן עדיף שיתלבש קודם ברכת המזון, ויברך כשהוא מלובש. ואם אי אפשר לו, לכל הפחות יכסה גופו במגבת עד כמה שאפשר, ויברך בכיסוי-ראש.
להרהר בדברי תורה בגילוי-ראש?
מי שמוכרח לשהות בגילוי-הראש, כגון בבית משפט של גויים, או בשעה שהוא מסתפר, מותר לו להרהר בדברי תורה [ואף שלאחר תספורת גם צריך ליטול ידיו, אין להחמיר בזה]. וכן הרוחץ בים והוא בגילוי-ראש, או בבית-מרחץ של יחיד [שאין בו בית כסא], מותר לו להרהר בדברי תורה אף שהוא בגילוי-ראש. ואין להחמיר שלא להרהר בדברי תורה בגילוי-ראש, ולגרום לביטול תורה ["ילקוט יוסף" שם, סע' כ"ב, עמ' רמב (ועיין בהערתו שם, עמ' רמג); ושם סע' כ"ו, עמ' רמח].
לומר שלום לחבירו ההולך בגילוי-ראש
מותר להקדים שלום לחבירו, גם כשחבירו בראש-מגולה, ואף-על-פי שאמרו חז"ל (שבת י:) ששמו של הקב"ה שלום, שנאמר (שופטים ו', כ"ד): 'ויקרא לו ה' שלום', מכל מקום אינו כנותן מכשול לחבירו במה שיצטרך לענות לו שלום בגילוי-הראש, שדווקא אזכרת ה' או א-לוהים אסור להזכיר בגילוי-הראש, אבל 'שלום' מותר מן הדין לומר בגילוי-הראש. וכן מותר לומר 'שבת שלום' למי שהוא בגילוי ראש. והיכן שאפשר נכון לומר בלשון אחר, כגון: בוקר טוב, או מה שלומך וכיוצא בזה [ודע, שבזמן הזה יש להקדים שלום לכל אדם, אפילו לרשע. וזו כוונת המשנה הוי מקדים שלום 'לכל' אדם. 'לכל' - לרבות רשע. שאף שאמרו (ישעיה מ"ח, כ"ב; ועיין שם נ"ז, כ"א): 'אין שלום אמר ה' לרשעים', היינו לעתיד לבוא, אבל כיום מצוה להקדים להם שלום כדי לחבב עליהם את לומדי התורה ויראי ה'] ["ילקוט יוסף" שם, סע' כ"ה, עמ' רמה - רמו (ועיין בהערתו שם)].
לומר שלום למי שיושב ומסתפר בגילוי-ראש
היושב לפני הספר להסתפר וראשו מגולה, ונתנו לו שלום, מותר להחזיר שלום. והיכן שאפשר נכון לפוטרו בלשון אחר, כגון: בוקר טוב, או מה שלומך וכיוצא בזה. ומותר לו להרהר בדברי תורה בעת שמסתפר, אף שהוא בגילוי-ראש, וגם צריך ליטול ידיו, ואין להחמיר בזה (שכבר נתבאר לעיל שמותר להרהר בדברי תורה בגילוי-ראש) ["ילקוט יוסף" שם, סע' כ"ו, עמ' רמח (ועיין בהערתו שם עמ' רמח - רמט)].
לחנך הקטנים בכיסוי-ראש
יש לחנך את הילדים הקטנים [מזמן שמתחילים ללכת, ולכל הפחות מגיל שלוש אחר התספורת] ולהרגילם שיהיה ראשם מכוסה בכיסוי-ראש (כדי שיהיה עליהם מורא שמיים. ואם הילד אינו רוצה בכך, יפתהו בממתקים וכדומה) ["ילקוט יוסף" שם, סע' י"ט, עמ' רמ (ובהערתו שם)].
האם מותר ללכת לישון בגילוי-ראש?
מעיקר הדין אין קפידא לישון בגילוי-ראש [ע"פ הב"י בסי' מ"ו (בביאורו לדברי חז"ל בברכות ס:); ובלקט יושר (עמ' מו) כתב בשם מהרא"י, שאין קפידא אם שוכב כל הלילה בגילוי ראש (עיי"ש)], אך מכל מקום ממידת חסידות טוב להקפיד 'היכן שאפשר' שיהיה ראשו מכוסה כל הלילה גם בעת השינה - כך כתב ה"אליה רבה" בשם השל"ה, שמידת חסידות שיהיה ראשו מכוסה בלילה כמו ביום ["ילקוט יוסף" שם, סע' י"ח, עמ' רלט - רמ (ובהערתו שם) ועיין בשו"ת "יביע אומר" ח"ו חאו"ח, סי' ט"ו, אות ב'].
נספחים:
"עוטר ישראל בתפארה"
צא ולמד החשיבות של כיסוי-ראש האדם, ממה שאמרו בגמרא [ברכות ס: (מתורגם)]: "כשמכסה ראשו בסודר [והוא הדין לכובע ולכל כיסוי אחר (תוספות שם)] - יאמר: ברוך עוטר ישראל בתפארה". נמצא שחכמים תיקנו ברכה מיוחדת לכיסוי-ראש בברכות השחר. והזכירו 'ישראל' דווקא בברכה זו, שדווקא 'ישראל' התייחדו לפניו יתברך בכיסוי-ראש [ועיין בב"י ובביאור הגר"א (חאו"ח, סי' מ"ו)]. וכתב ב"עץ יוסף" (על התפילה) שזה שפירט בזו הברכה 'ישראל', מה שאין כן בשאר הברכות, חוץ מ'אוזר ישראל' (ועיין בפרישה חאו"ח סי' מ"ו, ס"ק ח'), והיינו משום ששאר העמים כוונתם בכיסוי להגן על הראש מפני הקור או החום, וכוונת ישראל כדי שיהא מורא של שמיים" (ע"פ "ילקוט יוסף" ח"א, סי' ב', סע' ט"ו, עמ' רלה).
וכתב ב"ערוך השולחן" (סי' ב', סע' י'): "והענין שהראש שבו המוח שהוא מקור החכמה והיראה, אין לו התגלות לפניו יתברך, ש'מלוא כל הארץ כבודו', כמו שאין לעמוד במקום קדוש בגילוי-ראש. ואם אינו עושה כן, עזות יצרו מתגבר עליו גם בלא הרגשה. ומי שרוצה לזכות ביראת ה' ישמור את עצמו. ודי למבין". עכ"ל.
כיסוי-הראש - האיבר השִׂכלי, מחשש שימוש בשׂכל של גנאי
"ואולי יסוד כיסוי-הראש לאימתא דשמיא (ליראת שמיים) הוא מפני שאיבר הראש הוא איבר השִׂכלי, ולפי שכל איבר שאפשר בו שימוש של גנאי ראוי הוא לכיסוי, להורות שיתבייש האדם בשימוש המגונה וישתמש בו רק לשבח, והשׂכל אף-על-פי שהוא לטוב נוצר מכל מקום כשישלח אדם חופשי מחשבותיו, לחשוב במופלא ממנו, ומכל שכן כשיחשוב בהירהורים אסורים, הרי יש שימוש בשׂכל של גנאי, ומשום הכי (כך) נכון לו הכיסוי על-על-פנים בחלק ממנו, להורות שעל-כל-פנים ראוי לחוש על עירום חלק הגנות שבו. ועל-פי זה אפשר שאין זה הזהירות שייך כי אם בקטן שיש לו קצת דעת, ואפשר לחנכו ביראת שמיים, שעם הפעולה של כיסוי-הראש מחזק כח החינוך שלא ילך אחר שִׂכלו ושרירות ליבו" ["מצות ראי"ה" חאו"ח, סי' ב', סע' ו', עמ' טו/א ד"ה ובעיקר (עיי"ש)].
מרן הגה"צ החסיד וכו' רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה "היה קדוש מרחם. מיד כשנולד - שמו כיפה על ראשו, ואפילו בשעת שינה לא הסירו אותה, שלא יהיה אף רגע בגילוי-ראש. ואמא סיפרה דבר פלא, כי גם בשעת-שנתו כשהייתה הכיפה נופלת לפעמים מעל ראשו. היה הילד מרגיש בזה ומתעורר מן השינה" [מפי אחיו הג"ר שמואל הכהן קוק זצ"ל ("טל הראי"ה", עמ' מד)].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
