ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- שלח לך
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
מחומרת העונש אנו למדים על מהות החטא. אנו מוצאים שחמור חטא המרגלים אף מחטא העגל. שעל חטא העגל נסלח להם, וחטא המרגלים לא נסלח, ונגזר עליהם למות במדבר, ולהתעכב בו עוד ארבעים שנה.
הרמב"ן מציין שמשה אף לא התפלל על בטול עונשם, אלא על כך שלא יענשו על כך מיד אלא במידת "ארך אפים". ולכן לא נאמר בספר דברים שמשה התפלל על המרגלים, כפי שנאמר על חטא העגל. וכן לא הזכיר משה את כל י"ג מידות הרחמים, כגון מידת "אמת" אינה מוזכרת, מפני שמידת האמת היא מידת הדין, ובה אין להם תקומה וכפרה. וכן לא הזכיר "נוצר חסד לאלפים"- בגלל שלא היו ראויים לזכות אבות, מפני שמאסו בירושת הארץ, שהיא ירושה להם מאבותיהם.
ולכאורה קשה, מדוע חטא המרגלים שלא קיימו דבר ה' חמור מחטא העגל, שהוא עבודה זרה בפועל? זאת ועוד, חטא המרגלים נבע מרוב פחד ממלחמה, וחטא העגל היה חטא שבמזיד?
נראה שאין עונש הגלות רק הענשה על מעשיהם הרעים, אלא הוא תוצאה של מצב רוחני שבו אין הם יכולים להיכנס לארץ.
במדרש המשילו את היחס בין ארץ ישראל לעם ישראל כיחס חתן וכלה. מובא במדרש (במדבר רבה טז): "ר' יהושע אומר למה היו דומין למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה אמר לו המלך זימנתי לך אשה נאה ובת טובים ועשירה אמר לו הבן אלך ואראה אותה שלא היה מאמין לאביו מיד הוקשה הדבר והרע לאביו אמר מה אעשה אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו הוא אומר כעורה היתה לפיכך לא רצה להראותה לסוף אמר לו ראה אותה ותדע אם כזבתי לך ובשביל שלא האמנת בי קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אלא לבנך אני נותנה וכך הקב"ה אמר לישראל טובה הארץ ולא האמינו אלא אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו אמר הקב"ה אם מעכב אני עליהם הם אומרים שאינה טובה לא הראה אותה לנו אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה שנאמר (במדבר יד) אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה אלא לבניהם אני נותנה".
אפשר ללמוד מכאן על היחס שצריך להיות בין ישראל לאדמתם, יחס של אהבה. יחס של שייכות עמוקה, שבלא זה לא יתקיים הזיווג. אנו מוצאים שכך היה אצל אברהם אבינו, ראשון האבות אשר "וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני". שנאמר לו: "לך לך מארצך...", ולא גילה לו היכן הארץ כדי לחבבה בעיניו כי בלא זה לא ירשנה. "דבר אחר, לתת לו שכר על כל דבור ודבור" ויש קשר בין שני הפרושים, כי אריכות הדבור כאן גורמת להגדיל את הניסיון של אברהם, והיא גופא גורמת לחבב את הארץ בעיניו ע"י שמתייגע בה הוא מתקשר אליה בעבותות אהבה.
וכן לעתיד לבא יזכו לארץ רק כשיכספו לה בתכלית הכוסף (אור החיים הקדוש). ולכן כאשר ישראל מואסים בארץ חמדה, אין הם יכולים להיכנס אליה. ואין זה עונש, אלא מידה כנגד מידה, משום שארץ ישראל קולטת את אוהביה, ודורשי יקרה. ולפי זה מובן מדוע משה לא מבקש רחמים עליהם שיסלח להם, ויוכלו להיכנס לארץ, כי אם הם אינם מוכנים לה נפשית לא שייך שיכנסו אליה, כפי שאי אפשר להשיא חתן וכלה שאינם אוהבים זה את זו רק בגלל שההורים חושבים שזה טוב להם.
ולכן לא הזכיר משה בתפילתו את מידת ה"אמת", (ואין לומר שמידת האמת היא מידת הדין הצרוף, שאם כן מדוע נכללה בי"ג מידות הרחמים), מפני ה"אמת" מסמלת את השלוב של התורה בארץ, ועל זה נאמר "וישלך אמת ארצה" ו"אמת מארץ תצמח", וכיון שהם לא רצו להיכנס לארץ כפי המיועד להם, פגעו במידת ה"אמת" ולא היו ראויים לכפרה במידה זו.
וכן מובן שלא יכול לבקש בעבור זכות אבות, כל זמן שהם עצמם לא היו מוכנים לכך להמשיך מעשה אבותיהם באהבת הארץ.
מנין שמאסו בארץ?
מה היה עיקר חטא המרגלים? נאמר בפרשה (במדבר יג, לב): "ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה". וחז"ל פרשו שהוציאו דיבה רעה והיינו שדברו לשון הרע על הארץ 2 . ולכאורה אינו מובן, הרי לשם כך נשלחו כדי לבדוק את טוב הארץ, ואת חוזק העם היושבים עליה, החזק הוא הרפה, והם השיבו לשולחיהם כפי התרשמותם, ודבריהם היו אמת "ארץ אוכלת יושביה וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות", ואם כן מה חטאם אם ספרו את מה שראו והתרשמו? והנה דוד המלך בספר תהילים גילה את שורש חטאם "וימאסו בארץ חמדה". ולכאורה גם זה אינו מפורש בכתוב, אדרבה הם מדברים בשבחה של הארץ שהיא "ארץ זבת חלב ודבש"?
אלא ששאלה אחת מתורצת בחברתה. בודאי הם ספרו את מה שראו, והם ראו את טוב הארץ, אולם כל מה שראו לא שינה מאומה בשבילם, והם הגיעו למסקנה שאין להכנס עתה לארץ, והפרשנות שנתנו לדברים הייתה לפי מאווייהם, שנבעו מכך - שהם מאסו בארץ חמדה.
לכן החטא היה כבר באופן הראיה של הארץ, רמז לכך מעונש שקבלו "במספר הימים אשר תרתם את הארץ יום לשנה יום לשנה" ואמרו חז"ל שהקב"ה גרם להם שימהרו לראות את הארץ בארבעים, מפני שהקב"ה ידע שיחטאו וכדי שלא להאריך ענשם יותר מארבעים שנה. ולכאורה חטאם היה לא בראיה אלא בספור הדברים, שהוציאו דיבת הארץ רעה? אלא מכאן שחטאם היה ב"ראיה", שראו לא טוב, ולא הבחינו בטובת הארץ... ולכן נענשו לפי מספר הימים אשר תרו אותה.
וכן יש רמז לכך מסיום הפרשה שעוסקת בפרשת ציצית ובה נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", הביטוי "תתורו" נזכר עוד פעם אחת בתורה ביחס למרגלים ה"תרים" את הארץ, ונראה שהתורה באה להזהיר אותנו שלא נחטא כפי שהם חטאו בכך שתרו אחרי ראות עיניהם ולבם, מתוך נגיעה אישית ולא על מנת לקיים את דברי ה'.
[יש לציין, שהכתוב אומר בשעת ספור הדברים של המרגלים: "ויוציאו את דיבת הארץ אשר תרו אותה", ולא נאמר דיבת הארץ רעה רק לבסוף לאחר שהעם בכה ובקש למות במדבר ובלבד לא להיכנס לארץ כאשר הקב"ה אומר להם את עונשם נאמר "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במדבר יד, לז). מדוע לא נאמר בהתחלה שהוציאו דיבת הארץ רעה? ובמיוחד לפי פרוש רש"י על הפסוק, שיש דיבה טובה ויש דיבה רעה, ולכן כתב כאן שהייתה זו דיבה רעה. לכן נראה שהתוכן של דברי המרגלים עצמם לא היה רעת הארץ, רק מנגינת דבריהם "אפס כי עז העם" הסבירה זאת, והשפיעה על העם ולכן רק לבסוף נזכר שהייתה זו דיבה רעה].
הראיה ופרשנותה תלויה באדם
מובא במדרש רבה טז: "וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר שכן התגרין מראין את הפסולת תחלה ואחר כך מראין את השבח. "וראיתם את הארץ", 3 פעמים אמר להם: ומה הארץ, למה בראשון וראיתם... אמר להם היו מסתכלין בארץ ישראל יש ארץ שמגדלת גיבורים ויש ארץ שמגדלת חלשים ויש שמגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין כך פקדן ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ומה הארץ אשר הוא יושב בה מנין אתם יודעין כחם אם במחנים הם שרוין הם גבורים בוטחין על כחם אם במבצרים חלשים הם ולבם רך ומה הארץ השמנה היא אם פירותיה קלים אם שמנים א"ל הסתכלו באבנים ובצרורות שלה אם של צונמא הם שמנים הם אם של חרסים הם רזים הם, והימים ימי בכורי ענבים מכאן אמרו אין תקופת תמוז בלא תאנים וענבים".
ולפי זה כל מה שראו היה יכול להתפרש לטובה. שהרי ראו שארץ ישראל מגדלת גבורים, ואם כן זה טוב! וכיון שהם יושבים במבצרים אם כן הם חלשים ולבם כך, ואם כן זה טוב! והרי הארץ שמנה ופרותיה שמנים - נמצא שראו טובת הארץ בכל ענייניה. ולמרות זאת פרשו הכל לרעה, אין זה אלא שמאסו בארץ נטו לפרש את כל הדברים שראו לרעה.
דוגמה בולטת לכך שהראיה של הדברים תלויה בתפיסת עולם פנימית, מן הבדל בין מבט של חז"ל על הטבע, למבט של אומות העולם. חז"ל אמרו בגמרא בעירובין ק עמוד ב "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול". לעומתם אנו יודעים שפילוסופים מאומות העולם למדו מהחיות את העובדה של "כל דאלים גבר" ורק לחזק יש קיום, ומכאן למדו שיש לדכא אומות נחשלות או בני אדם חולים.
הרי לנו מסקנות מרחיקות לכת זו מזו, שנובעות מהרמה הרוחנית של הרואה. אלא שהדבר תלוי בעולמו הפנימי של האדם, ולפיו הוא רואה את העולם החיצון ומפרשו. יש מסתכל על יופי הטבע, ורואה רק את חלקיו הנראים לעין. ויש מסתכל ורואה "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" ו"כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך שמש וירח אשר כוננת". וכך כתב בצדקת הצדיק (רלב): "כל עניני העולם וכל הנבראים מזכירים לאדם שיש בורא... וכמו ששמעתי על "מלאה הארץ קנייניך" פרוש לקנות על ידם אותך, וה' יתברך מזמין לאדם בכל יום דברים וענינים שונים, אולי על ידם יבוא לזכירה בבורא". אלא שהדבר תלוי באדם אם הוא רוצה לראות זאת, הקב"ה מסייע בעדו".
נעשה ונשמע
נראה שכדי לסגל את המבט הנכון על ארץ ישראל, צריך לרצות לבא אליה ולרצות ארצה בלא כל חשבון בחינת "נעשה ונשמע" כמו שמצאנו שמסופר על ר' זירא בכתובות דף קיב עמוד א: "רבי זירא כי הוה סליק לארץ ישראל, לא אשכח מברא למעבר, נקט במצרא וקעבר. אמר ליה ההוא צדוקי: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו!".
וסיפור דומה מסופר על רבא ביחס ללמוד תורה, (שבת פח, עמוד א) "ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, אמר ליה: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו!" ורבא ענה לו "אנן דסגינן בשלימותא - כתיב בן תמת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא - כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם".
היינו שעל ידי שמבקשים לקנות תורה בתמימות ובלא חשבונות זוכים לסייעתא דשמיא לזכות לתורה, ו"תומת ישרים תנחם", וכך בענין ארץ ישראל ע"י קבלת הדברים בתמימות ובמסירות נפש בחינת "נעשה" זוכים ל"נשמע", להבין ולראות בטוב הארץ.
^ 1 על דרך מה שכתב רש"י על פרשת קרח "פרשת קרח יפה נדרשת בתנחומא".
^ 2 רש"י במדבר יג, ב: "שלח לך אנשים - למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר".
^ 2 רש"י במדבר יג, ב: "שלח לך אנשים - למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
