ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- שער לדין
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- שוכר ומשכיר
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
המשנה (בבא מציעא קא:) אומרת: "המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים - אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח. בימות החמה - שלשים יום. ובכרכים, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים - שנים עשר חדש. ובחנויות, אחד עיירות ואחד כרכים - שנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חנות של נחתומים ושל צבעים - שלש שנים".
ואומרת הגמרא שם: "פשיטא, נפל ליה ביתא - אמר ליה: לא עדיפת מינאי. זבניה או אורתיה או יהביה במתנה - אמר ליה: לא עדיפת מגברא דאתית מיניה. כלליה לבריה, חזינן: אי הוה אפשר לאודועיה - איבעי ליה לאודועי, ואי לא - אמר ליה: לא עדיפת מינאי".
דהיינו, שכאשר המשכיר נקלע למצוקה, כגון כשביתו נפל ואין לו בית לגור, או כשהוא צריך את הבית המושכר עבור בנו שהתחתן, רשאי המשכיר להוציא את השוכר מביתו. הרא"ש (סימנים כד - כה) כותב, שדינים אלו אמורים דווקא בשכירות לא קצובה, אבל בשכירות לזמן קצוב, אין המשכיר יכול להוציא את השוכר באמצע, בשום נסיבות. מדברי הרא"ש למדנו, שישנו הבדל בין שכירות לזמן קצוב ובין שכירות לזמן שאינו קצוב.
כיצד נוצרת שכירות לזמן שאינו קצוב? הסמ"ע (סימן שיב סק"ו) כותב, שאם שכר השוכר בלי להזכיר זמן כלשהו, יכול המשכיר להוציאו מיד. והרי זה כמו שכתב הרמ"א (חושן משפט סימן ריב סעיף א) :"האומר 'ידור פלוני בביתי' ולא קצב לו זמן, אפילו שעה אחת במשמע". ולכן הסמ"ע מסביר, ששכירות שאינה קצובה בזמן פירושה, שהמשכיר והשוכר סיכמו מראש על תשלום חדשי למשל, אבל לא קבעו עד מתי ישלם. במקרה כזה, העובדה שהסכימו על תשלום חודשי, מעידה על כך שהמינימום של השכירות הוא לחודש.
לעומת זאת, הש"ך (שם סק"א) כתב, ששכירות שאינה קצובה בזמן, פירושה שלא דיברו על זמן כלל.
למחלוקת הש"ך והסמ"ע יש נפק"מ, גם במקרה שהשוכר שילם מראש. הרא"ש (בבא מציעא שם) כתב, שאם שילם השוכר מראש, אין המשכיר יכול להוציא את השוכר קודם הזמן. הבית יוסף (סימן שיב) הקשה, מה חידש הרא"ש? הרי גם אם לא שילם מראש, אם מדובר בשכירות לזמן קצוב אין המשכיר יכול להוציא את השוכר. הב"י מסביר, שהחידוש של הרא"ש הוא, שאפילו שלא הוגדר זמן שכירות, התשלום מראש הרי הופך את השכירות לשכירות לזמן קצוב, לזמן המתאים לסכום ששילם השוכר.
הסמ"ע (סק"ב) כותב, שאין זו פרשנות הכרחית בדעת הרא"ש, אך לדינא הסמ"ע מסכים עם הדין שחידש הבית יוסף. אבל הש"ך (סק"ד) חולק, וכותב שדברי הבית יוסף אינם נכונים. נימוקו של הש"ך מבוסס על מחלוקת תנאים במסכת בבא בתרא (עז:): "מכר את הצמד - לא מכר את הבקר, מכר את הבקר - לא מכר את הצמד. ר' יהודה אומר: הדמים מודיעין; כיצד? אמר לו: מכור לי צימדך במאתים זוז, הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז; וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה".
דהיינו, שלדעת חכמים אדם שאמר שמוכר 'צמד' במאתים זוז, אפשר שכוונתו רק הכלי המצמיד את שני הפרים (-הצמד), בלי הפרים עצמם, אף שברור שהסכום שהוא דורש גבוה מדי בשביל צמד בלבד. כלל זה נקרא 'אין הדמים מודיעים'.
באותו אופן, אומר הש"ך, גם העובדה שהשוכר שילם סכום כסף מסויים, אינה יכולה להעיד עבור כמה זמן הוא שילם, אלא נאמר ששילם עבור ל' יום בלבד, כדין כל שכירות שאין זמנה קצוב.
קצות החושן (סק"ב) חולק על הש"ך. קצות החושן מסביר, שהשאלה אם הדמים מודיעים או לא, שבה נחלקו רבי יהודה וחכמים, היא במקרה שבו הלשון מפורשת, וסותרת את הדמים. כגון, אדם שקנה 'צמד' ושילם עליו כמו על צמד ובקר, שהיות שיש אנשים הקוראים רק לבקר בקר, ולא צמד, אם כן לשון 'צמד' אינה כוללת את הבקר, וממילא יש סתירה בין הדמים ובין הלשון. אבל במקום שבו הלשון אינה אומרת דבר, אם כן הדמים מודיעים. כדוגמא לדבר מביא קצות החושן את דברי הגמרא (בבא קמא מו.), שאדם שקנה שור, ואין ידוע אם התכוון דווקא לשור לחרישה, או שכוונתו היתה לקנות שור לאכילה, הרי אפשר לקבוע מה היתה כוונתו, על פי הסכום ששילם (וברור, ששור לחרישה עולה יותר מאשר שור לאכילה).
מדברי קצות החושן עולה, שהוא הבין שסתם שכירות איננה לטווח זמן מוגדר, כדברי הסמ"ע. ולכן, אפשר לקבוע מהו משך הזמן שכלול בשכירות, על פי סכום הכסף ששילם השוכר. אבל לשיטת הש"ך, סתם שכירות היא לל' יום, ואם כן, ישנה סתירה בין סכום הכסף ובין משך השכירות שהוגדר, ובמקרה כזה אין אומרים הדמים מודיעים, וכן כתב נתיבות המשפט (סק"ד).
כתבנו לעיל, שבשכירות לזמן שאינו קצוב, המשכיר רשאי להוציא את השוכר מביתו, כאשר למשכיר אין היכן לגור. זאת בניגוד לדין במקרה של שכירות לזמן קצוב. בגליונות קודמים הסברנו, ששכירות לזמן קצוב יכול שתחשב כקנין לזמן, ויכול שתחשב כהתקשרות חוזית בין המשכיר לשוכר בלבד. אולם, שכירות לזמן שאינו קצוב, מסתבר מאוד שהיא אינה יכולה להתפרש כקנין לזמן. שכן, אילו היה מדובר בקנין לזמן, היה השוכר אומר שקנה את הבית לזמן מסויים, ואין המשכיר רשאי להוציאו משום סיבה שהיא. לעומת זאת, אם מדובר בהתחייבות חוזית בין המשכיר לשוכר, מסתבר בהחלט לומר, שהתחייבות חוזית אין צורך לקיים באונס, ולכן אם המשכיר נאנס והוא צריך את הבית שהשכיר, הוא יכול להפר את התחייבותו לשוכר.
בשולי הדברים, נתייחס לחובת ההודעה. כאמור, במשנה נאמר שבמקרה של שכירות לזמן שאינו קצוב, המשכיר חייב להודיע לשוכר על כוונתו שלא להמשיך את השכירות. חובת ההודעה בימות הקיץ היא שלושים יום מראש, ובחורף אין המשכיר רשאי להוציא את השוכר. חובה זו אינה קיימת במקרה של שכירות לזמן קצוב, שאז אף אם תקופת השכירות מסתיימת באמצע החורף, יהיה המשכיר רשאי להוציא את השוכר.
האחרונים כותבים, שחובת ההודעה בימינו שונה (ראו למשל פסה"ד של הציץ אליעזר הלכה פסוקה גליון 12; פסה"ד של הרב שינקולבסקי הלכה פסוקה 37), והיא מושפעת ממנהג המדינה. בימינו אין כל כך הבדל בין ימות הגשמים לימות הקיץ, ואם כבר, ההבדל הוא בין חודשי החופש הגדול ושאר השנה. לכן, במקרה ששאלת מועד חובת ההודעה עולה לדיון, אין להסתמך על הזמנים המופיעים במשנה, אלא יש לבחון את המנהג בכל מקום.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
