בית המדרש

  • מדורים
  • שער לדין
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

undefined
3 דק' קריאה
השבוע ננסה להעמיק בשורשי המחלוקת שנדונה בגליון הקודם (אם מתנה ע"מ להחזיר היא קנין גמור התלוי בתנאי או קנין זמני), אולם לצורך כך עלינו להקדים ולברר מושג נוסף: קנין פירות.
ההלכה היא שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולכן אין אדם יכול להקנות לחבירו את פירות העצים שלו העתידים לגדול ולצמוח. אולם אפשר, בכל זאת, להקנות את הדקל לפירותיו, כלומר: להקנות את כח הצמחת הפירות שישנו בדקל. בקנין כזה אין בעיה של "דבר שלא בא לעולם" משום שכח הצמיחה קיים בדקל כבר עכשיו, ויש כאן קנין חלקי בדקל עצמו.
כאשר עשו הקנאה שכזאת, אנו מגדירים שה"דקל לפירותיו" קנוי לקונה, ואילו גוף הדקל שייך לבעלים הראשון. נחלקו אמוראים מיהו הבעלים העיקרי במצב כזה ומיהו הטפל. ר' יוחנן סובר שבעל קנין הפירות הוא הבעלים המרכזי (קנין פירות כקנין הגוף) וריש לקיש סובר שבעל קנין הגוף הוא הבעלים המרכזי. (ראה למשל, גיטין מז:). ההלכה נפסקה כריש לקיש, שקנין הגוף הוא העיקרי.
נחזור לעניננו. ראינו בגליון הקודם שקצות החושן טוען שמתנה על מנת להחזיר היא הקנאה לזמן. אולם במשך הזמן הזה החפץ קנוי קנין גמור (קנין הגוף) למקבל המתנה, שהרי יכול לצאת ידי חובתו באתרוג של מתנה ע"מ להחזיר, ומוכח מזה שהאתרוג נחשב שלו ("לכם" - משלכם)
כנראה, בדיוק מסיבה זו, לא קיבל הרא"ש את ההגדרה הזאת (והסביר שיש כאן הקנאה גמורה לעולם, אלא שהיא מותנית בהחזרה), משום שהוא סובר שאין בהלכה מושג של קנין הגוף לזמן. קנין הגוף הוא העברה שלמה וגמורה של הבעלות, ואינו יכול לפקוע מעצמו לאחר זמן. אמנם אפשר להקנות קנין לזמן אך זהו בהגדרה "קנין פירות", כלומר המקבל קונה את כח הצמחת הפירות שבדבר למשך זמן מסוים, ובסוף הזמן הזה חוזרת הבעלות הגמורה למקנה, משום שמלכתחילה הקנה רק את הפונקציה הזמנית של הפירות.
אך כאשר אדם מקנה את גוף הדבר - לא יפקע הקנין לאחר זמן.
ואם אדם מקנה אתרוג לזמן - הרי זה קנין פירות, ואינו נחשב "לכם", שהרי "קנין פירות לאו כקנין הגוף".
טענה יסודית זאת (שאין קנין הגוף לזמן) כתובה במפורש בר"ן בשם הרא"ה (חידושי הר"ן לגיטין פג:) ומסתבר שהרא"ש סובר כמותו.
אך קצות החושן טוען, שהר"ן עצמו (בנדרים כט.) סובר שאין קנין הגוף לזמן (ואינו סובר כדברי הרא"ה שהביא בעצמו).
קצות החושן מביא ראיה חזקה לשיטתו. בגמ' (ב"ב קלז.) מובא מקרה של אדם שהקנה את נכסיו כך: "נכסי לך, ואחריך לפלוני". כלומר: כל נכסי קנויים לך, ולאחר מותך לא יעברו בירושה אלא יהפכו להיות של פלוני. ומבואר בגמ' שלראשון יש קנין הגוף גמור בנכסים ויכול לקיים בהם מצות ארבעת המינים.
ומוכח מזה שאפשר להקנות קנין הגוף לזמן, שהרי אין לו שם קנין תמידי אלא עד שעת מותו!
בחידושי חכמת שלמה (לרבי שלמה קלוגר) על חו"מ סי' רמ"ח מביא שני כיוונים לדחות את ההוכחה הזאת. ננסה לבאר אותם בסגנוננו.
א. שם מדובר על הקנאה לכל החיים. הקנאה לכל החיים אינה הקנאה חלקית - זוהי הקנאה גמורה למקבל, אלא שסייגו את כח הירושה במתנה זאת, ואמרו שאחריו יעברו הנכסים לפלוני. אולם כלפי המקבל יש כאן מתנה גמורה, ולכן היא יכולה להיות קנין הגוף.
אולם, שיטת רמב"ן (בחידושיו לסוגיה ב"ב קלז:) שאפשר גם להקנות באותו אופן "נכסי לך לעשר שנים, ואח"כ יהיו קנויים לפלוני". ולשיטתו עדיין תהיה הוכחה שיש קנין הגוף לזמן.
ב. ולכן אמר "חכמת שלמה" חילוק נוסף. בב"ב קלז: מדובר על אדם שהסתלק הסתלקות גמורה מהנכסים, ולא יחזרו אליו עוד, אלא שבמקום להקנות אותם לאדם אחד, העדיף לחלק את הבעלות (הגמורה!), עד זמן מסוים לפלוני ואח"כ לאדם אחר. אבל סוף סוף מצד המקנה יש כאן הקנאה גמורה.
אולם, כאשר אדם מקנה חפץ לזמן, הריהו משאיר לעצמו את הבעלות לאחר אותו הזמן, ונמצא שלא הקנה הקנאה
גמורה כלל, ובאופן מהותי ההקנאה היא זמנית, ואז אין זה אלא קנין פירות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il