ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- הבית היהודי
- שמחות
- ספריה
- שונות
- מסכת החיים
ה"שפת אמת" היה מביע את תמיהתו על מנהג העולם, שלצורך צרכי הנישואין לווים וממשכנים עצמם, למרות שהתורה הסמיכה לפסוק (דברים כד, ה) "כי יקח איש אשה" את הפסוק (שם ו) "לא יחבול ריחיים ורכב", לרמז שבצרכי הנישואין ראוי לנהוג בצניעות ולא ללוות ולמשכן עצמו למעלה מיכולתו.
לעומת זאת בברית המילה שחז"ל התירו בפירוש למשכן עצמו, עורכים את הסעודה בצנעא לפי היכולת ולא ברחבות הראויה.
מוסיף ה"אמרי אמת" ותמה: הנישואים אינם אלא "הכשר מצוה" לפריה ורביה, ואילו ברית מילה היא גופה של מצוה, ולא יגרע זה מזה.
"ערכו סעודה כראוי - ואבוא לברית"
מסופר על הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, שכאשר היו מזמינים אותו לברית מילה, נוהג היה להשיב שמוכן הוא לבוא בתנאי שיערכו סעודת מצוה כראוי.
פעם שאלו אחד מתלמידיו לפשר התנאי, והרבי הסביר: מאבקים קשים יש לי נגד השטן, אשר בכל עת מחפש דרכים לקטרג על ישראל. לעומת השטן טוען אני, שכאשר אדם מישראל מקיים מצוה כלשהי, הוא עושה זאת בשמחה וברצון, ואילו כאשר נכשל יהודי בעבירה, גורם לו הדבר צער רב ולבו נשבר בקרבו.
ויש הוכחה לטענתי זאת, כיון שמעולם לא ראינו יהודי ואפילו הגרוע ביותר שיערוך סעודה לרגל עבירה שעבר, ולעומת זאת, כאשר יהודי עורך ברית מילה, בר מצוה ושאר מצוות, אז הוא שש ושמח ועורך סעודות מצוה.
ומכיון שהשטן יודע את האמת, על כן מנסה הוא בכל כחו למנוע מיהודי לערוך את סעודת המצוה, כדי שתהא לו סיבה מספקת לקטרג על ישראל. ולכן כשמזמינים אותי לשמחת מצוה, מוכן אני לבוא רק בתנאי שיערכו סעודת מצוה כראוי...
תשלומין לסעודת הברית
כאשר ערך רבי זלמן מוולאז'ין את סעודת הברית לבנו, ניגש אליו אחד הקרואים בתום סעודת המצוה ואמר לו: מנהג העולם שבעל הברית פונה אל הקרואים ומבקשם לבל יקפידו עליו אם לא נהג עימם כפי כבודם הראוי, ומן הראוי שגם עתה ייעשה כך.
פנה ר' זלמל'ה אל הקרואים ואמר: אל נא יחר אפכם אם לא עלה בידי להכין לפניכם סעודה הראויה לפי כבודכם, אך מה אעשה והרי התורה לא נתנה לי שהות מספקת, אלא שמונה ימים בלבד, שהרי נצטוינו: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".
המשיך ואמר: אולם אי"ה עוד אוכל לתקן הדבר ולהכין הסעודה עבורכם כפי הראוי לכם - בשמחת נישואי בתי. הנה אמרו חז"ל (כתובות נז, א): "נותנין לבתולה י"ב חודש", ואם כן אז תהא לי שהות מספקת של שנים עשר חודש להכין את הסעודה כדבעי.
הלילה שלאחר הברית הולך אחר יום הברית
"יש מקומות שעורכין סעודה בלילה שאחר יום המילה" (מגן אברהם סימן קלא ס"ק א).
לכאורה, הלא סעודת הברית היא חלק ממצות המילה, וכיון שמצות מילה נוהגת רק ביום, אם כן כיצד ניתן לעשות את הסעודה בלילה, אשר נחשב כבר כיום המחרת, שהרי הלילה הולך אחר היום הבא.
ברם, מובא בספרי הקדמונים, שענין ברית המילה הוא בבחינת "קרבן". וכן מצינו בזוהר (פר' נח) על הפסוק שנאמר באליהו: "וירפא את מזבח ה' ההרוס" (מ"א יח, ל) - "דא אות ברית קדישא".
והנה, שנינו (חולין פג, א), שאף על פי שבכל התורה היום הולך אחר הלילה שלפניו, מכל מקום בקדשים הלילה הולך אחר היום שלפניו.
נמצא איפוא, שאף הלילה שלאחר הברית הולך אחר יום הברית עצמו, שהרי הברית היא כנגד קרבן, ונמצא שהסעודה שעורכים בלילה הריהי בתוך זמן המצוה.
שתי מילות במילה אחת
בפירוט "הרחמן" הנאמר בברכת המזון לאחר המילה אומרים: "הרחמן הוא יברך את אבי הילד וגו' מיום השמיני והלאה ירצה דמו".
לכאורה - תמה האדמו"ר רא"מ מגור - היו צריכים לומר את התיבות "ומיום השמיני ירצה דמו" בסמיכות להרחמן הוא יברך "רך הנימול", כי הלא "ירצה דמו"
נסוב על הנימול?
ויש לפרש, כי הנה בזמן המילה לא ידוע עדיין אם הנימול מרוצה ושמח במצוה וביסורין, כי הרי אין לו כל אפשרות להתנגד, אבל אחרי שגדל, נשא אשה ונולד לו בן, וכשבנו בן שמונת ימים מוסרו למול, אזי מתגלה הדבר למפרע שגם מילתו עצמו היא לרצון.
זאת הכוונה: "הרחמן הוא יברך את אבי הילד וכו' מיום השמיני והלאה", היינו כשמוסר את בנו למול, אז "ירצה דמו" של האב, שכעת נתברר שאף מילתו היתה ברצון. ולכן תיבות אלו נאמרות בסמיכות להרחמן הוא יברך את "אבי הילד".
נאמר בתורה (בראשית יז, יא): "ונמלתם את בשר ערלתכם". והקשו המפרשים: מדוע נקטה התורה לשון "ונמלתם", שהוא לשון נפעל, הלא מתאים היה יותר לומר "ומלתם", שהרי התורה מדברת על מילת הבנים?
אלא, בלשון זו רמזה לנו התורה, שכאשר אב מל את בנו גם הוא עצמו נימול עמו. שכן במילת בנו אהובו מוכיח האב שגם מילתו שלו נעשתה ברצון ובשמחה, ועל כן, בשעה זו מגלגלים עליו את שכר מצות מילתו שלו. משום כך נקטה התורה לשון "ונמלתם", שכן במילת בניכם - גם אתם נימולים.
בזה יבואר מדוע נאמר בהמשך "הרחמן הוא יברך את בעל ברית המילה", והלא קודם לכן הוא נקרא בשם "אבי הילד"?
ברם, לאחר שהוברר על ידי מילת הבן שמילתו שלו היתה לרצונו והוא שמח בזה, מעתה ניתן לקרותו "בעל ברית המילה", שהוא הבעלים מרצון על מצוה זו ונזקפת לזכותו.
לפי זה יבואר גם ההמשך: "וישלם פעלו ומשכורתו כפולה". מה טעם זוכה לכפל שכר? אין זאת אלא משום שכאשר מל את בנו מברר למפרע ומגלגל על עצמו שכר מצות מילתו, ונמצא ש"משכורתו כפולה".
כיון שנתבאר לעיל שמילת הבן היא המשך והשלמה למילת האב בהיותו קטן, מעתה אפשר לבאר את לשון הברכה שאומרים בברכת המילה: "ישמח האב ביוצאי חלציו ותגל האם בפרי בטנה".
לכאורה, מדוע על האב נאמר לשון שמחה ("ישמח") ואילו על האם נאמר לשון גילה ("תגל")?
אמנם, המלבי"ם (ישעי' ט) מגדיר את הלשון "גילה": "כי גילה מובנה שמחה חדשה
לגמרי". ולפי האמור, כוונת הדברים כאן, שלגבי האב, כיון שמילת בנו היא המשך והשלמה למילתו שלו, הרי זה בגדר "שמחה" על דבר שהיה בו כבר קודם ועתה נגמר. אבל האם, לגביה הרי זו "גילה", "שמחה חדשה לגמרי".
"ויזכו לגדלו ולחנכו"
בפיוט "הרחמן" הנאמר בברכת המזון לאחר המילה אומרים: "הרחמן הוא יברך את אבי הילד ואמו, ויזכו לגדלו ולחנכו".
הגרא"ז בענגיס, רבה של ירושלים, מקשה על כך: והרי סדר העולם שקודם מחנכין את הילד בהיותו בגיל חינוך ואחר כך נעשה גדול, ומה טעם הקדים הפייטן "לגדלו" לפני "לחנכו"?
הוא מותיב והוא מפרק: זה גופא ברכתנו לרך הנימול ולהוריו, שיהיו אזניו כרויות תמיד לשמוע מוסר אביו ותורת אמו, וגם לאחר ש"יזכו לגדלו" ימשיכו "לחנכו ולחכמו" ולא יהא חכם לעצמו, אלא לעולם ירצה לשמוע אמרי פיהם ולקנות מהם חכמה וללכת לאור נתיבתם וחינוכם.
"הרחמן הוא ישלח לנו משיחו הולך תמים"
בנוסח "הרחמן" הנאמר בברכת המזון לאחר המילה אומרים: "הרחמן הוא ישלח לנו משיחו הולך תמים... הרחמן ישלח לנו כהן צדק אשר לוקח לעילום".
ידועה הקושיה: הלא תחילה יבוא אליהו כהן צדק לבשר ורק לאחר מכן יבוא משיח צידקנו, מדוע אם כן הפייטן הקדים את "משיחו הולך תמים" ל"כהן צדק"?
אלא - מפרש ה"באר משה" - כיון שבשעת המילה נמחלים עוונותיהם של כל הנוכחים, נמצא שהם הגיעו לדרגת "זכו - אחישנה", ועל כן מן הראוי לבקש מיד על ביאת המשיח. וכפי שכתב ה"כרתי ופלתי" (סימן ק), שאם הגאולה תהיה באופן של "זכו - אחישנה" יבוא המשיח מיד מבלי להמתין לבשורת אליהו.
תשובה נוספת: מכיון שאליהו כבר נמצא במעמד הברית, שוב אין לבקש על בוא "כהן צדק", אלא מיד יש לבקש על "משיחו הולך תמים".
יש מתרצים: ישנם שני משיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ואליהו בא לבשר על משיח בן דוד לאחר בוא משיח בן יוסף, ועל כן הוזכר "כהן צדק" לאחר "משיחו הולך תמים".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
