ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- הבית היהודי
- שמחות
כל זה מתרחש על רקע המשא ומתן על שחרורם של אחינו החטופים בידי המחבלים, ובהם עשרות גופות של חללים. יש הדורשים ממדינת ישראל לשלם מחירים ביטחוניים כבדים למען הבאת הגופות לקבר ישראל. מהי עמדתה של תורת ישראל בשאלה כאובה זו?
הבאה לקבר ישראל
הביטוי "להביא לקבר ישראל" רווח מאוד בשיח הציבורי כערך יהודי ראשון במעלה. אולם כבר כתב ה'חוות יאיר': "מה שאומרים, שאין לזה שנהרג מנוחה עד שייקבר, לא ידענו לו עיקר; דלאו כל דבר השגור בפי המון אמת" (סימן קלט, בהשמטות). לאור זה כתב הרב יגאל אריאל במאמרו "כבוד החיים או כבוד המתים?": "קבר ישראל הוזכר בדברי הפוסקים רק כביטוי השולל את היפוכו, שלא יישאר המת מוטל בחמה... מצווים אנו גם להצילו מקבורה בין הגויים" ('תחומין' כ עמ' 172). אומנם יש ערך גדול לקבורה כהלכה בבית קברות יהודי, ואין ערוך לחשיבות הרגשית שיש בכך לקרוביו. אולם הדיון על כך צריך להיות מדויק, ולא לערב בין שיקולים רגשיים, אף שהם כבדי משקל, ובין קביעות הלכתיות.
דין "מת מצווה"
על פי ההלכה, ישנה חובה גדולה בקבורה של "מת מצווה" (שולחן ערוך יורה דעה שסד, ג). חובה זו מוטלת דווקא על מי שמצא אותו, ואינה כוללת מאמץ לאיתור גופה ולהבאתה ממקום מרוחק. יש לכך יוצא אחד מן הכלל: "נשיא שמת... עשאוהו כמת מצווה לכול, מפני שהכול חייבין בכבודו" (רמב"ם, הלכות אבל ג, י). מכאן ניתן ללמוד את הערך הגדול שיש במאמצים להביא לקבורה את חללי צה"ל, שמסרו את נפשם למען האומה, אף שאין בכך חובה גמורה.
זאת ועוד, בעלי התוספות מסבירים את החומרה היתרה של "מת מצווה": "כבוד הבריות דמת מצווה חמיר טפי, שמוטל בביזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים" (בבא מציעא ל, ב ד"ה אלא). ולכן, אם הגופות מוחזקות במקום סגור, וקל וחומר אם מדובר בעצמות בלבד, אין לחללים אלה דין של "מת מצווה".
גבול החובה במצוות קבורה
גם אם נאמר שאין בעצמותיהם של חללי צה"ל דין של "מת מצווה", הרי יש בהם מצוות קבורה (דעת כהן סימן רכא). מה שמעורר את השאלה על מידת המאמץ הנדרשת מן הציבור להבאת העצמות לקבורה כהלכה. בנקודות העקרוניות עסק ה'חוות יאיר': "יהודי... מקרוב נתלה, והשר מבקש סך עצום להניחו לקבור בקבר ישראל, אם מחויבים להוציא על זה סך רב". ותשובתו היא: "אין בידינו לחייב להוציא עליו ממון. ואין לומר דמוטל להשתדל מלאו דלא תלין. דהא המלכות אינם מניחים לעשות זה. ואין לומר, חייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור על לאו זה ולפייס השר שיניחנו לקבור, מאחר דלא עבר הלא תעשה בפועל". אומנם יש איסור לאו בהלנת המת, אבל מכיוון שלא עוברים עליו ב"קום עשה", אפילו קרובי ההרוג אינם נדרשים להוציא על כך את כל ממונם. הגרש"ז אויערבך דן בשאלה זו בשתי תשובות, ומדבריו עולה שהגבול הוא "חומש ממונו" ולא יותר (מנחת שלמה חלק א, סימנים ז-ח).
הרמ"א דן בשאלה מקבילה: גויים מבקשים להשתמש בבית העלמין היהודי למרעה של בהמות. עד כמה צריכה הקהילה להוציא הוצאות כדי למנוע את ביזיונם של הנפטרים? והוא פוסק: "אם יד הקהל משגת ושבידם למחות בהוצאה מועטת – צריכין למחות, אם אין חשש בדבר שהמושל יתגרה בהם על ידי זה; אבל בלאו הכי אין צריכין למחות" (יורה דעה שסח, א). החובה למנוע את הביזיון קיימת רק אם זה כרוך במאמץ קטן ובסיכון נמוך.
הרב קוק כותב דברים דומים על קבורת עצמות של יהודים שגויים הוציאו מקברם: "הבא לחייב את הציבור לסלק דבר של איסור שנעשה על ידי נוכרים, מנלן לחייב את האחרים להיכנס בעול של הוצאה רבה, למנוע אם אחרים עושים? והשכל נותן, שמה ששותקין ואין עומדין בפרץ להגן על כבוד המתים, הוי בכלל איסור של קלות ראש בבית הקברות. והוא הדין בעצמות. אבל לחייב להוציא הוצאות גדולות – אין לנו ראיה". והוא מסיים: "רק שהיא מידת חסידות מישראל קדושים. וכל המרבה להשתדל בכבודם של שוכני עפר, בוודאי תבוא עליו ברכה" (דעת כהן שם, בהשמטות).
האירועים החמורים שדנו בהם הרמ"א והרב קוק נקראים בשפה של היום במונח הטעון "חילול קברים", אולם ביטוי זה אינו מופיע בדיון ההלכתי. חייבים לנהוג כבוד בקברי ישראל, אולם אין בהם שום קדושה. הטומאה השורה שם עומדת בניגוד חריף לקדושה, עד כדי כך שאסור לכוהנים להיטמא למתים (עיינו בדבריו הנוקבים של הרש"ר הירש, ויקרא כא, ה).
כמובן, כאשר מדובר בחללי צה"ל שגופותיהם נמצאות בידי האויב, החשיבות שיש בדאגה לכבודן והבאתן לקבורה גבוהה בהרבה (עיינו במאמרו של הרב נריה גוטל "ואף כי אחרי מותי", 'אמונת עתיך' 146, עמ' 88-81); אבל העיקרון ההלכתי נשאר במקומו: לא "בכל מחיר".
סיכון חיים
אם יש גבול אפילו להוצאה כספית על הבאת אדם מישראל לקבורה, קל וחומר הוא שאין לסכן חיים לשם כך. אולם בכל זאת יש מקום להתייחס אחרת לחללי צה"ל ולחלוק להם את הכבוד האחרון גם במחיר של סיכון חיים מסוים.
התקדים הראשון הוא חילוץ הגופות של שאול ובניו, שהפלישתים תקעו בחומת בית שאן: "וישמעו אליו יושבי יבש גלעד... ויקומו כל איש חיל, וילכו כל הלילה, וייקחו את גוויית שאול ואת גוויות בניו מחומת בין שן... ויקברו תחת האשל ביבֵשה" (שמואל א' לא, יא-יג). חילוץ הגופות היה כרוך בסיכון רב. על כך נכתב בפירוש המיוחס לרש"י: "ולמה מסרו עצמם בסכנה... יותר משאר ישראל? לפי שעשה להם שאול טובה שהצילם כשעלה נחש העמוני עליהם" (דברי הימים א' י, יב).
אולם קשה להסיק מסקנות מפרשה עלומה זו. אין להשוות לחלוטין את החובה כלפי חייל בצה"ל לחובה כלפי מלך ישראל. בתקיעת גופותיהם של שאול ובניו על חומת העיר היה חילול השם גדול, והביזיון הזה הפיל את הרוח הלאומית. כל זה שונה מגופותיהם של חללי צה"ל שטמונות אי שם.
תקדים שני הוא חילוץ גופתו של שמשון ממקדש דגון לאחר שהפיל את הבית על יושביו: "וירדו אחיו וכל בית אביהו, ויישאו אותו, ויעלו ויקברו אותו... בקבר מנוח אביו" (שופטים טז, לא). אולם בכתובים אין רמז לסיכון שהיה בכך. ומלבד זאת, נכתב בהמשך של אותו פסוק: "והוא שפט את ישראל עשרים שנה", ודינו של שופט קרוב לדינו של מלך ישראל (משפט כהן, עמ' שלז). אולם עדיין ישנו מרחק בין תקדימים אלה ובין הדעה הרווחת שתורת ישראל דורשת להביא את חללי צה"ל לקבורה בכל מחיר.
להלכה, כתב הרב זלמן נחמיה גולדברג במאמרו "מצוות קבורה במקום פיקוח נפש": "אין להיכנס למקום סכנה וספק סכנה כדי לקיים מצוות קבורה, אף של הרוגים" ('המעיין' מד, ד עמ' 76). הוסיף על כך בחריפות אמו"ר הרב יעקב אריאל, במאמרו "חללי צה"ל בשבי האויב": "איני יודע על סמך מה התירו לסכן חיילים לצורך הבאת חבריהם לקבורה. וכן יש לתמוה על דוברים חשובים, שהצהירו שצה"ל התחייב להחזיר חייל למשפחתו בין חי בין מת. ההשוואה של המת לחי אינה נכונה. ודאי שלכתחילה צריך לעשות הכול כדי להביא את המת לקבר ישראל. אולם סיכון חיי אדם לא מצינו לצורך מת מצווה. הגזמנו בכבוד המתים, עד שאנו מסכנים עבורם את החיים" ('תחומין' כה, עמ' 419, בהשמטות). וכך הסיק גם הרב יהודה זולדן ('תחומין' שם). אומנם יש ערך גדול בהבאת חללינו לקבורה, ונכון גם לקחת סיכונים מחושבים למטרה זו, כפי שעשה הרב גורן בהביאו את חללי גוש עציון לקבורה, אולם גם אז יש להימנע מרמה גבוהה של סיכון.
ברמה המעשית
אף שברמה העקרונית הדברים ברורים למדי, הרמה המעשית היא מורכבת לאין ערוך. במלחמה לא שוקלים רק שיקולים נקודתיים של סכנת נפשות מול הערך של הבאת חללינו לקבורה. להחלטות בנושא רגיש זה יש השלכות קשות על מצבן הרגשי של משפחות החללים. חלקן מתקשה מאוד להשתקם כל זמן שאין להן קבר לבכות עליו. יש לזה השלכות גם על החוסן הלאומי והלכידות הלאומית. מצד שני, נפילתם של חיילים בפעולה לחילוץ גופות מוסיפה עוד משפחות שכולות, וגם זה משליך על החוסן הלאומי. וישנן השלכות נוספות שנדרש להביא בחשבון.
אחריות כבדה מוטלת על כתפיהם של מקבלי ההחלטות, ויש להם סמכות לקבל אותן. אולם בירור של סולם הערכים, שייצור יחס מאוזן יותר בדעת הקהל ובתודעה של המשפחות השכולות כלפי הסוגיה הטעונה הזאת, יוכל להביא לקבלת החלטות מושכלות יותר. אימוץ של עמדת ההלכה ימנע כניעה לסחטנות של המחבלים המבקשים לסחור בגופות חללינו ולגבות מאיתנו מחיר ביטחוני כבד למען הבאתם לקבר ישראל.
מתוך העיתון ב'שבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
