ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק שני
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל זצ"ל
"תא שמע: מעות מפוזרות - הרי אלו שלו, אמאי? הא לא ידע דנפל מיניה! - התם נמי, כדרבי יצחק, דאמר: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, הכא נמי - אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה."
בסוגיה מבואר, שלדעת אביי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, ולכן יש להניח שתי הנחות. 1. מן הסתם הוא כבר שם לב שהמטבע חסר בכיסו. 2. הוא החליט בוודאות שהמטבע נפל והוא התייאש מהמטבע. אך הרמב"ם כתב, שגם אם הבעלים ישימו לב לחסרון המטבע, הם אינם מתייאשים; וזו לשונו בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ה':
"יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל , אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו אין זה יאוש".
הרמב"ם והרי"ף השמיטו אוקימתות נוספות שהובאו שם בסוגיה כדי לתרץ את שיטת אביי מקושיות אחרות. נראה שהרי"ף והרמב"ם הכריעו כמו סוגיה אחרת.
הלוקח מן התגר
זו לשון הסוגיה בבבא מציעא דפים כ"ו ע"ב - כ"ז ע"א:
" מתני' . ... הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו פירות, ומצא בהן מעות - הרי אלו שלו. אם היו צרורין - נוטל ומכריז. גמרא . ... הלוקח פירות מחבירו וכו'. אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: לא שנו אלא בלוקח מן התגר , אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר . וכן תני תנא קמיה דרב נחמן : לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר. אמר ליה רב נחמן: וכי בעל הבית בעצמו דשן? - אמר ליה: איסמיה? אמר ליה: לא תתרגם מתניתין כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים."
בסוגיה זו מבואר, שאין זה משנה כמה זמן חלף מאז שנפלו המעות - המוצא אינו יכול להניח שהבעלים התייאשו ממעותיהם. וקשה, מדוע שונה כאן הדין? ומדוע חייב הלוקח להחזיר את המעות לבעה"ב שמכר לו את הפירות?
וכתב הריטב"א, וזו לשונו (בחידושי הריטב"א החדשים):
"וכשמשמש בעל-הבית בכיסו ולא מצא מעותיו והרגיש שנפלו לו בפירות, לא נתייאש מהם. דמימר אמר מידע ידיע לוקח דדידי נינהו, וכזיתים וחרובין שחזותן מוכיח עליהן דמי."
אמנם לכאורה קשה שאדרבה, אם המוכר לא בא לדורשם, יכול הלוקח להסיק - שהבעלים נתן לו מתנה דרך הבלעה; 1 שהרי בעה"ב יודע שנפלו, ואינו בא לבקשם. ואם היה מקום לספק, היה ראוי לומר שהמוצא ינסה לבוא בעקיפין אצל המאבד, ולברר האם איבד דבר-מה בזמן האחרון וכדו'; ואולי ישמע ממנו שהוא כבר התייאש. והרי אין לחייבו להחזיר את המעות שזכה בהם, אם אינו חייב להשיבם אלא לפנים משורת הדין. 2
ונלענ"ד, שהרי"ף והרמב"ם נקטו שמסוגיה זו מוכח - שאפילו ידעו הבעלים שנפל מהם מטבע, הם לא יתייאשו. וכפי שהסביר הרמב"ם - מפני שהבעלים יתלו לומר - "שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו".
אלא שצריך לבאר את דעת הסוגיה שם; מדוע בלוקח מן התגר מותר ליטול את המעות? ומדוע לא חוששים גם כאן, שמא לא התייאשו הבעלים?
גירסת הרי"ף בסוגיה בדף כ"ו
ונראה שלדעת הרי"ף והרמב"ם, ההבדל שבין המקרים נידון לעיל בסוגיה בדף כ"ו ע"ב. 3
בסוגיה שם מובאת מחלקת בין רב נחמן לבין רבא, וזו לשונה - בגירסת הרי"ף (בדף י"ד ע"א מדפי הרי"ף):
"דאמר ר' נחמן ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר, מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי, האי הוא דהוה בהדאי, נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתה. משלשה בני אדם אינו חייב, להחזיר, מאי טעמא דההוא דנפל מיניה איאושי מיאש, אמר למאן נקיטנא? לכל חד דנקיטנא ליה אמר לאו אנא שקלתה. ורבא פליג עליה ואמר אפילו שלשה חייב להכריז, ואפילו דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד, מאי טעמא אימור שותפי נינהו וחד מינייהו אחולי אחליה למנתיה לגביהו דהנך. והלכתא כרבא דבתרא הוא."
מהעיון בגירסת הרי"ף עולה, שרב נחמן ורבא חלקו בשאלה האם הכלל ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" - יכול להתיר נטילה לעצמו.
רב נחמן סבר, שבדרך כלל בגלל היסוד הנ"ל ברור, שהבעלים יודע שנפל ממנו מטבע, ומתייאש; ודווקא כאן אינו מתייאש, מפני שסבור - שחבירו נטלו ויודה לו.
אך רבא סבר שהיסוד הנ"ל אינו מתיר ליטול . מפני שגם אם ידע שחסר מטבע בכיסו, לא יתלה לומר שנפל; ויתלה בסיבות אחרות, ולא יתייאש. ומכיוון שהמוצא יודע למי להחזיר, והמאבד טרם התייאש - צריך להחזיר.
רבא מחלק באופן עקרוני - בין נפל מאחד לבין נפל משנים. ואם נפל משנים, לא חייבתו התורה להשתדל בהשבתו. שהרי יתכן שכשיגלה לשנים, שנפל מאחד מהם מטבע; ישקר אחד מהם ויטען שנפל ממנו; ולא ידע למי להשיב. אולם פטור זה קיים - רק אם ברור לו שיש להחשיב מצב זה לנפל משנים; וכאשר אין זה אלא ספק, ו"אימר שותפי נינהו"; חייב מספק.
הרי"ף והרמב"ם נקטו, שרבא היה סבור בסוגיה שבתחילת המסכת שגם כשראה שנפל המטבע מאדם אחד, מותר לו ליטול; ובענין זה - "הילכתא כאביי". אולם רבא בו חזר אח"כ, ונקט שיש לחלק בין נפל מאחד לבין נפל משנים שאינם שותפים. וכשנפל משנים שאינם שותפים, יכול להניח שהתייאשו, וליטול אפילו קודם ששמע יאוש מפורש. 4 אולם אם הוא מכיר את האנשים שמהם נפל המטבע, וידוע לו שאינם שותפים; התורה לא חייבתו להחזיר. הרי"ף והרמב"ם נקטו, שרבא סבר לבסוף - כסוגיית הירושלמי בב"מ פ"ב ה"ג - " מכיון דלא ידע למאן מחזרה אין חייב להכריז".
ובסוגית הלוקח מן התגר, התגר אינו שותף עם בעה"ב שמהם הוא קונה את הפירות. ומכיוון שהמוצא יודע שהמאבדים אינם שותפים, והמוצא אינו יודע ממי נפל; אינו חייב להחזיר. (ולשיטת הרמב"ם רב נחמן חזר שם להודות לרבא).
חזקת יאוש
רבא הכריע לבסוף, שהתורה גילתה לנו כיצד יש לפשוט ספק יאוש. אם המוצא יודע למי להחזיר, הרי שכל ספק-יאוש נידון לחומרא למוצא. אך אם המוצא אינו יודע למי להחזיר הרי שכל ספק-יאוש נידון לקולא למוצא; וחזקה שהתייאשו כבר .
יתכן שהסבר הדבר הוא, מפני ש"חזקה" שהבעלים מתייאשים מראש , מדבר שיאבד - ואי אפשר יהיה להוכיח שהוא שלהם. אולם דעתם היא, שאם מישהו יראה, שהדבר ללא סימן - נפל מהם; אינם מתייאשים מראש, שהרי אפשר להשיבו להם.
נראה שיש להסיק כך - מהאופן שבו פסק הרמב"ם את המשנה בב"מ דף כ"ז ע"א; וזו לשונה:
" משנה . אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת - להקיש אליה, לומר לך: מה שמלה מיוחדת - שיש בה סימנין ויש לה תובעין , אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים - חייב להכריז."
וזו לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י"ד הלכה א':
"השמלה בכלל כל אבידת אחיך היתה ... ולמה פרט השמלה ללמוד ממנה; מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין, וחזקתה - שיש לה תובעין, וחייב להחזיר; אף כל דבר שיש לו סימנים, הרי הוא בחזקת - שיש לו תובעין וחייב להחזיר. אבל דבר שאין לו תובעין אלא נתיאשו ממנו הבעלים הרי הוא של מוצאו אף על פי שיש בו סימנים."
הרמב"ם הוסיף על לשון המשנה את המילה "חזקה", כדי לבאר לנו - שאין לנו אלא "חזקות". וממילא בדבר שאין בו סימן, גילתה לנו התורה שאנו רשאים להניח - ש"חזקה" שבעליו התייאשו ממנו; ומכיוון שהתייאשו - יכולים לזכות בו.
ומכלל הדברים נשמע, שאם ראה המוצא ממי נפל, אינו יכול לסמוך על ה"חזקה" דלעיל. אלא אדרבה - "חזקה" שלא התייאשו.
^ 1.כמבואר בסוגיה לקמן בב"מ דף ס"ג ע"ב, וכן נפסק ברמב"ם בהלכות מלוה פרק ד' הלכה י', ובשו"ע חו"מ סי' רל"ב סע' ב'.
^ 2.וגם לפי דעת הש"ך בסימן רס"ח ס"ק ב'. מכיוון ששהה בכדי למשמש, יודע שנפלו; ואם לא בא, הרי שרוצה לתת לו במתנה.
^ 3.ולשיטתם בסוגיה בדף כ"ז ע"א חזר רב נחמן להודות לדברי רבא - במחלקת שהיתה בינם לעיל מיניה בסוגיה בדף כ"ו ע"ב.
^ 4.נראה, שאחרי שנכנס לחיוב מצוות השבת המטבע; גם אם יתברר שאינם שותפים, אם אחד מודה שלא נפל ממנו; יתן לחבירו.
^ 2.וגם לפי דעת הש"ך בסימן רס"ח ס"ק ב'. מכיוון ששהה בכדי למשמש, יודע שנפלו; ואם לא בא, הרי שרוצה לתת לו במתנה.
^ 3.ולשיטתם בסוגיה בדף כ"ז ע"א חזר רב נחמן להודות לדברי רבא - במחלקת שהיתה בינם לעיל מיניה בסוגיה בדף כ"ו ע"ב.
^ 4.נראה, שאחרי שנכנס לחיוב מצוות השבת המטבע; גם אם יתברר שאינם שותפים, אם אחד מודה שלא נפל ממנו; יתן לחבירו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
