ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק שני
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצ"ל
"תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: 'מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת, דכתיב - וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה - מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם'.
ההיתר אינו מזכיר את ה"יאוש", ומשמע שמותר ליטול את האבידה למרות שהבעלים עדיין אינם מודעים לאובדנה והם עדין לא התייאשו; וכך ביארו התוספות ומפרשים נוספים.
מאידך, מצאנו שרבי שמעון בן אלעזר מצריך "יאוש" ב"נהר" בסוגיה בדף כ"ד ע"א:
"וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן ".
פשטות לשון רבי שמעון בן אלעזר מראה שמותר ליטול רק מפני שהיה יאוש ; אולם אם ידוע לנו שלא היה יאוש - אסור ליטול.
הרמב"ן נקט שיש הבדל בין מקומות שונים בנהר. יש מקומות שצריך לדעת שהיה יאוש, ויש מקומות שאין צורך בכך; וזו לשונו בחידושיו על דף כ"ב ע"א:
" שטף נהר קורותיו ועציו ואבניו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו . הכי איתא בכלהו נוסחי ... ולא דמיא לשלוליתו של נהר דהתם לא יטיל אותם הנהר ליבשה, לפי שהן באמצעיתו, ואינו חסר והן אבודין ממנו ומכל אדם."
אולם הרא"ש נקט שאין הבדל בינם, וביאר הרא"ש בפסקיו, שנימוקו של רבי שמעון בן אלעזר מתייחס לסיפא - למוצא במקום שהרבים מצויים בו; אך ההיתר ברישא - בשלוליתו של נהר - הוא מטעמו של ר"ש בן יהוצדק בדף כ"ב ע"ב, מפני שהתורה התירתו - וכפי שפירש רש"י שם.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם התעלם מההיתר של ר"ש בן יהוצדק ליטול מהנהר בלא ידיעה על "יאוש"; וזו לשונו (הלכות גזילה ואבידה פרק ו' הלכות א'-ב'):
"קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר אם נתיאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן; ואם אינו יודע אם נתיאשו או לא נתיאשו חייב להחזיר , ואין צריך לומר אם היו הבעלים מרדפין אחריהן.
לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר".
לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר".
הרמב"ם הצריך ידיעה על היאוש, והוא השמיט את ההיתר של רבי ישמעאל בן יהוצדק. הראב"ד הקשה על הרמב"ם, וצריך לברר את שיטת הרמב"ם.
הירושלמי והצורך ב"יאוש" ב"נהר"
לעיל בפרק "יאוש שלא מדעת הלכה כרבא" התבאר, שלדעת הרי"ף והרמב"ם קיימת מחלוקת סוגיות, בין הסוגיה שבתחילת הפרק שפסקה הלכה כאביי, לבין שיטת רבא בסוגיה בדף כ"ו. לשיטתם, רבא היה סבור בסוגיה שבתחילת המסכת שגם כשהמוצא היה נוכח בזמן התרחשות האובדן, והוא ראה שהמטבע נפל מאדם אחד, מותר לו ליטול; ובענין זה - "הילכתא כאביי".
אולם רבא בו חזר אח"כ, ונקט שיש לחלק בין נפל מאחד לבין נפל משנים שאינם שותפים. אם הוא מכיר את האנשים שמהם נפל המטבע, וידוע לו שאינם שותפים; התורה לא חייבתו להחזיר. הרי"ף והרמב"ם נקטו, שרבא סבר לבסוף - כסוגיית הירושלמי בב"מ פ"ב ה"ג - " מכיון דלא ידע למאן מחזרה אין חייב להכריז". לפי הבנתם, התורה לימדה שבמצב זה - המוצא רשאי להניח ש"חזקה" שנודע לבעלים מחסרון האבידה והם התייאשו; ולכן מותר ליטול אפילו קודם ששמע יאוש מפורש. 1
לפי שיטת הירושלמי, גם ההיתר ליטול אבידה מן הנהר הוא רק מפני ש"חזקה" שהבעלים התייאשו. לפיכך, כאשר הירושלמי מביא את ההיתר של ר"ש בן יהוצדק, הוא מסביר שההיתר הוא מטעם "יאוש"; וזו לשון הירושלמי (דף ו, א):
"מניין לייאוש בעלין מן התורה רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק כן תעשה לחמורו וגו', את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז, ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריז; - יצא ייאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם."
הירושלמי מסביר, שההיתר שבאבידה שנמצאת ב"נהר" - במקום שאבודה ממנו ומכל אדם - הוא מפני שהתורה גילתה לנו ש"חזקה" שהבעלים התייאשו.
הרי"ף והרמב"ם הכריעו כדברי רבא האחרונים, ולכן הם השמיטו את רוב האוקימתות שנאמרו לשיטת אביי בסוגית "יאוש שלא מדעת". לשיטת הרמב"ם, לפי הסוגיות שבהמשך "פרק אלו מציאות" גם ההיתר של ר"ש בן יהוצדק הוא כהבנת הירושלמי - מטעם חזקת יאוש. לפיכך הרמב"ם הצמיד בהלכותיו את הדין של ר"ש בן יהוצדק ואת הדין של ר"ש בן אלעזר, והסביר שלפי שניהם ההיתר ליטול ב"נהר" הוא רק מטעם "חזקת יאוש". לפיכך, כאשר אי אפשר לתלות ב"חזקה" הזו, צריך להשיב את ה"אבידה" למרות שהיא בנהר. ההבדל בין המקרים הוא כדלהלן.
מתי אפשר לסמוך על החזקה
זו לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י"א הלכה י':
"המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אע"פ שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנאמר 'אשר תאבד ממנו ומצאתה', מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה."
לכאורה, דברי הרמב"ם סותרים את דבריו בהלכות שהובאו לעיל; שמותר ליטול רק אם המוצא יודע בוודאות על היאוש. אולם גם כאן, הרמב"ם מביא את הדין של אבידה שבנהר שהיא מותרת, אך הוא מדגיש שהסיבה היא מפני שהתורה גילתה שיש כאן "חזקת יאוש" - "שזה ודאי נתיאש ממנה"; ומכאן של"חזקה" הזו ייתכנו גם יוצאים מהכלל.
הרמב"ם מתאר כאן את המציאה לאחר התרחשות האובדן; ויש לדייק מדבריו, שאם אדם נוכח ברגע האובדן והוא רואה מהיכן נשטפו החפצים, הרי שהוא לא יכול להניח שהיתה "חזקת יאוש". באופן כזה הוא חייב להחזיר כפי שביאר הרמב"ם בהלכות שהובאו לעיל. 2
המצב דומה להבדל שבין "מעות מפוזרות" לבין "ראה מטבע שנפל מחברו". כאשר המוצא רואה "מעות מפוזרות" הוא רשאי להניח שיש כאן "חזקת יאוש". כלומר,שהבעלים כבר מודעים לאובדן והם כבר התייאשו. אולם כאשר הוא רואה את "התרחשות האובדן", כאשר הוא רואה את המטבע שנופל מחבירו, הוא חייב להחזיר לו; אלא אם שמע לפני כן שהוא כבר התייאש.
וכן, באבידה ששטפה נהר. אם המוצא מגיע לאבידה לאחר שהיא כבר נשטפה; הוא רשאי להניח שהיתה חזקת יאוש - וליטול לעצמו. אולם אם הוא מגיע בשעת "התרחשות האובדן", הוא חייב להחזיר למאבד, אלא אם הוא ישמע ממנו "יאוש מפורש".
בבא מציעא - פרק שני שיטת הרמב"ם ב'אדם עשוי למשמש בכיסו'
בבא מציעא כא, ב; בבא מציעא כו, ב; בבא קמא קיח, ב
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
