ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בהעלותך
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
"עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות וגו', וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ותקעתם בחצוצרת וגו' והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם".
ויש להבין מדוע בעת צרה, ובמקדש, ציותה תורה להריע בחצוצרות, ואילו בראש השנה וביום הכיפורים של יובל נאמר בתורה לתקוע בשופר, (אמנם לא נאמר מפורש בתורה לתקוע בשופר בראש השנה, אלא קראה תורה ליום זה יום תרועה, ולמדו חז"ל שהכוונה תרועת שופר כמו ביום הכיפורים שנאמר בו, תעבירו שופר בכל ארצכם (ויקרא, כה)). ועוד מהו ההבדל בין תקיעה בשופר לתקיעה בחצוצרות. עוד יש להעיר שהרמב"ם בתחילת הלכות תעניות כתב, מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור שנאמר, על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצצרות, כלומר, כל צר שייצר לכם, כגון, בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. ובהלכה ד, שם, הוסיף, ואם היו במקדש, מריעין בחצוצרות ובשופר וכו' ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנאמר, בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. ע"כ. (פסק דלא כהראב"ד הסובר שתוקעים בחצוצרות בתפילת שמונה עשרה. ותוקעים בשופר בשאר התפילה אפילו בגבולין. ולא כהרשב"א הסובר שאפשר לתקוע בשופר במקום בחצוצרות, ולא אסרה תורה בגבולין אלא שניהם ביחד. עיין מ"מ שם) וכדברי הרמב"ם נראה מפשטות הפסוק שנאמר להריע בחצוצרות על צרה ולא נזכר כאן כלל שופר. ואם כן יש לשאול מדוע הקפידה תורה על חצוצרות בגבולין ובמקדש שופר וחצוצרות יחד?
אלא, קיים חילוק יסודי בין חצוצרה לשופר. הראשונה היא מעשי אדם. מעולם לא נמצא ברזל או כל חומר אחר במעבה האדמה כדוגמת חצוצרה. ברם שופר הוא מעשה הקדוש ברוך הוא. אין האדם יוצר את השופר כך הוא נברא. גם גדר המצוה של תקיעת שופר שונה מהרעת החצוצרה. שבעוד המצוה בראש השנה היא לשמוע קול שופר, (כלומר, קבלת התקיעה ולא עצם המעשה רמב"ם ריש הלכות שופר), הרי בתעניות המצוה היא להריע, (כלומר, להשמיע קול, עצם התקיעה). על תעניות כתב הרמב"ם (בהלכה ב), ודבר זה (הזעקה והתרועה) מדרכי התשובה שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם, ע"כ. כי האדם שנפשו מרה עליו צועק ומריע מתוך המרירות ואין כוונתו להשמיע לאוזנו את בכיו, ולפיכך תרועת החצוצרה בעת צרה שהיא מעין צעקת עצמו אינה מצות שמיעה, אלא מצות השמעה. ובזה הוא מכיר שדרכו היא רעה ובעטיה באו עליו הצרות, נמצא שעליו לבנות את עצמו מהריסותיו. דומה הדבר לחצוצרה שהיא מעשה האדם, הוא מעצבה מחומר והופכה לכלי מועיל.
אולם התרועה בראש השנה מטרתה להקיץ נרדמים מטרדות הזמן. אין כאן חטא שהאדם צריך לעזוב באופן מיוחד, אלא התקרבות כללית לה' כדי שנבוא לפניו לזכרון ונכתב ונחתם בספר עובדי ה' לחיים טובים וארוכים. את הכלי, שהוא האדם, שהקדוש ברוך הוא יצר יש למלא תוכן חיובי, עשיית מצות ומעשים טובים. דבר זה דומה יותר לשופר שהוא מעשה הקדוש ברוך הוא והאדם משפרו ומתקנו. אף תקיעת היובל כתב הרמב"ם בספר המצות (עשה קלז), שהיא לפרסם החרות ושהוא מין הכרזה והוא אומרו וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. (כלומר, התורה עצמה מפרשת מהות התקיעה, דהיינו לקרוא דרור בארץ) ואין ענינה כענין תקיעת ראש השנה כי היא זכרון לפני ה' וזהו להוציא העבדים. עכ"ל. העבד ששכח שהוא עבד ליוצרו והלך וקנה אדון לעצמו יוצא לחירות בתקיעת שופר. השופר מרמז לו שהוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא ועליו למלא חייו תוכן בצורה יותר חיובית מעבד לעבדים, מובן שגם האדון וכל אחד מישראל ששומע תקיעת שופר זו צריך להתרשם וללמוד מכך מהו תפקידו בעולם, למרות שאינו עבד עברי. (והואיל ואינה באה על תיקון חטא אינה בחצוצרה). ובזה יש להבין דברי המדרש רבה (טו, יב) שזה לשונו:
עֲשֵׂה לְךָ לך אתה עושה ולא אחר. אתה משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן תדע לך שהרי יהושע תלמידו של משה לא נשתמש בהן אלא בשופרות. כשבא להלחם ביריחו נתכנסו ליריחו שבע אומות שנאמר (יהושע, כד, יא), וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי הַחִתִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וכי שבע אומות היו בעלי יריחו? אמר ר' שמואל בר נחמני, יריחו נגרא (בריח וחוזק) של ארץ ישראל אם נכבשה יריחו מיד כל הארץ נכבשת, לפיכך נתכנסו לתוכה שבע אומות. מה כתיב שם (שם ו, כ), וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת מלמד שאפילו יהושע תלמידו לא נשתמש בהם. ולא תאמר ליהושע אלא אפילו משה רבינו שעד שהוא חי בעצמו נגנזו. אמר ר' יצחק, הרי שמשה אומר כשהוא בא ליפטר מן העולם (דברים, לא, כח) הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם והיכן היו החצוצרות לתקוע בהן ולכנסן? אלא עד שהוא בחיים נגנזו.
שהנה יש לשאול מדוע דוקא משה רבינו השתמש בחצוצרות ויהושע תלמידו נזקק דוקא לשופרות, והרי גם אם נגנזו חצוצרות של משה אפשר היה להכין אחרות במקומן. ועוד, מדוע עוד בחיי משה ביומו האחרון נגנזו? אלא, תקופתו של משה רבינו היא תקופת התגבשות העם והתהוותו, ארבעים השנים ששהו ישראל במדבר בהנהגתו של משה באו להפוך את העבדים שיצאו ממצרים לעם הדבק באלהים חיים - עבדי ה', מצב זה דומה לחצוצרה שצריך לבנותה ולעשותה מעיקרה. ועוד, כל זמן שישראל אינם שלמים ויש בהם את חסרון חטא העגל וחטא המרגלים שנבע מחוסר השלמות שבא בעטיו של השעבוד במצרים, הרי ישראל נתונים בצרה שצריך להריע עליה בחצוצרות. דור באי הארץ שמבחינה לאומית היה שלם ונקי מהחסרון שדבק באבותיו יוצאי מצרים, בכניסתו לארץ בא להוסיף קדושה ומעלה על שלמותו כעם. מצב זה דומה לשופר שהוא בעיקרו מעשה הבורא והאדם רק מכשירו לתפקידו. ולכך אמרו במסכת ברכות (ה, א), אמר ר' שמעון בן יוחאי שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן, תורה וארץ ישראל והעולם הבא, ע"כ. מצד אחד הקדוש ברוך הוא נותן, אולם האדם צריך לעמול כדי לזכות בהן והם היסורין הכרוכין בקנייתם. לפיכך לדורו של יהושע דור הכובשים את הארץ מתאים השופר, ובעיקר בכיבוש יריחו שהיתה התחלת הכיבוש והמפתח לכל הארץ. על ידי התקיעה בשופרות נפלה חומת העיר (שזהו מעשה הקדוש ברוך הוא) ונפתחה הדרך לפניהם לנהל מלחמה עם יושבי העיר ממש כעין השופר שהקדוש ברוך הוא ברא את עיקרו אולם גמרו נתון לאדם העמל בו. ביומו האחרון של משה רבינו שאף יהושע שימש אתו, כמו שאמרו חכמים, שבת של דיוזגי היתה, (משה ויהושע, שניהם היו דורשים באותה שבת, (רש"י דברים, לב, מד)) ולפי שעברה מקצת ההנהגה ליהושע התחילה תקופה חדשה שהחצוצרות כבר אינן מתאימות לה.
במקדש במקום שבו האדם זוכה להתעלות רוחנית שמצד אחד הוא מסלק את חסרונותיו בבחינת סור מרע ומאידך הוא מעלה את עצמו בבחינת עשה טוב, שם מריעים בחצוצרות ותוקעים בשופרות כאחת, שכאמור החצוצרה היא בגדר סור מרע והשופר בגדר עשה טוב.
אמנם, יש בזה דבר נוסף. למדנו במסכת נדרים (נה, א) על הפסוק ממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות וגו' במדבר (כא, יט):
כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנית לו במתנה. וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל. וכיון שנחלו אל עולה לגדולה וכו'. פרש"י, נחליאל, נעשית לו התורה כמו נחלה.
ויש להבין מהו ההבדל בין שהתורה ניתנת במתנה או בנחלה שהיא ירושה. וביאר אדוני אבי ז"ל, (דבמסכת גיטין תחילת הנזיקין) נאמר, לולי שעשה לו טובה לא היה נותן לו מתנה. כלומר, כדי לקבל מתנה על המקבל להשקיע דבר מה. אולם ירושה אדם זוכה בה בלא שום השקעה. כאשר האדם מפקיר עצמו לתורה הוא זוכה בה במתנה, לפי המאמץ שהושקע בה. וכאשר הוסיף להגות בה ביתר עוז הריהו זוכה בה ללא שום יחס להשקעה כעין ירושה הבאה לאדם בלא כל פעולה מצידו, מתגלים לו סודות התורה, וכדומה, שאין באפשרות אדם להשיגם בכל עבודה שהיא, עכ"ד הנפלאים. אף חצוצרות מסמלות את פעולת האדם, אשר בעבורה הוא זוכה להתעלות לפי מעשיו. אולם שופר עיקרו שמיעה, דהיינו מצד האדם צריכה להיות הקבלה בלבד, והקדוש ברוך הוא משפיע עליו לפי אפשרויותיו של המקבל, (ומדוייק הדבר ששופר מִצְוָּתוֹ שמיעה ואילו בחצוצרות המצוה להריע כנ"ל). כאשר האדם חוטא עליו לצאת מהבוץ אליו נכנס, ואם כי הקדוש ברוך הוא מסייע בידו עיקר המלאכה מוטלת עליו, הבא לטהר מסייעין אותו, (וכבר אמרו חכמים, מסייע אין בו ממש). ראש השנה ויום הכיפורים של יובל זהו זמן שהקדוש ברוך הוא מתגלה לאדם ואם רק יפתח פתח כחודה של מחט פותחין לו כפתחו של אולם. אין זה רק סיוע בעיקר מלאכת העושה, אלא תוספת שונה לגמרי. הפותח פועל כנקב מחט ומשמים משפיעים עליו פתח אולם, כעין ירושה הבאה בלא מאמץ.
בגבולין יש הבדל בין שופר לחצוצרות. כי אין האדם יכול לזכות לשני השולחנות כאחד, אולם במקדש ששם עיקר גילוי השראת שכינה בישראל, הבא בשעריו יכול בבת אחת להנות משני עולמות. הוא שאמר הנביא ישעיהו (כה, ט), ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. ישועה פירושה החלצות מצרה, נגילה ונשמחה בו, פירושו, יותר מהמצב הרגיל שבו האדם אינו בצרה אבל גם אינו מלא בטובה. והכוונה היא שבתחילה הקדוש ברוך הוא גואל אותנו מצרותינו (כעין החצוצרה, שהאדם מגיע למצב טוב בלא חסרון) ואחר כך הוא ישפיע עלינו שפע רב בבנין המקדש (כעין השופר, שהוא תוספת טובה) וזהו קול שופרו של משיח. אמן במהרה בימינו.
ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בחנויות הספרים או בטלפונים: 9972675 02. 7507159 050. או באימייל [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
