ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- ספריה
- חושן משפט
- קניה ומכירה
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- קניה ומכירה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אסתרר בת רחל
הרבה פעמים יוצא שאחרי קניה אני מגיעה הביתה ורואה שחישבו לי לא נכון. בדרך כלל אני מקפידה על בדיקה לפני היציאה מהחנות אבל לפעמים קורה שממהרים.
א. האם עלי לשוב אל החנות ולהחזיר את ההפרש? מדובר במקום שלעיתים רחוקות אני מזדמנת אליו, מה עוד שעלות הנסיעה הלוך ושוב עולה לי כפול מן ההפרש שהייתי צריכה להחזיר. מה עלי לעשות?
ב. השבוע בטעות הוכנס לי לשקית דברים שאינם שלי (כמובן התקשרתי לבעל המקום להודיע) אלו דברים שממש אין לי שימוש בהם, מה דינם?
תשובה:
א. ברשותך ישנם מוצרים שלא שילמת עבורם והגורם לכך אינו באשמתך אלא טעות בחשבון של החנות, דבר זה מוגדר בהלכה כ"טעות מוכר" וצריך להשיב לו את המוצרים או את שווים. אינך ח"ו גזלנית, אך להשתמש במוצרים ולא לשלם עליהם מחיר מלא זהו גזל, אלא אם כן ישנה מחילה מצד החנות.
לכן, עלייך להתקשר לחנות ולספר על הטעות שנפלה להם בחשבון, ואם יאמרו שהם מוחלים מה טוב, ואם יאמרו לך שתשלמי בפעם הבאה שתבואי לחנות, הרי שכך תעשי ועד שתזדמני לשם הרי יש מצידם מחילה על הזמן שיחלוף עד שתבואי לחנות. ואם יאמרו לך שרוצים את התשלום מיד, הרי שלפי הדין אינך חייבת להגיע אליהם, אלא עלייך להודיע להם שהכסף ברשותך בכתובת שתמסרי להם, והם יכולים לבוא אלייך לקחת מתי שירצו, משום שאינך חייבת להוציא הוצאות לצורך ההשבה.
ב. הכניסו בחנות לשקית שלך דברים שאינם שלך, והוספת שהתקשרת לבעל המקום להודיע. הדברים הללו הם בבחינת אבידה שיש לדון האם יש חובה להשיבה. בדבר זה ישנה חשיבות לדבריו של בעל המקום.
אם בעל המקום טוען שהדברים הם שלו ולא שולם עבורם, צריך להחזיר את הדברים לחנות. אם אמר שאיננו יודע או שכנראה הדברים שייכים ללקוח אחר (מה שהכי סביר להניח) יש לנסות לאתר את הבעלים.
אם לא ניתן לאתר את הבעלים ואינך יודעת למי להשיב את הדברים, יש לנהוג כך:
קחי דף ורשמי: "אני פלונית בת פלונית צריכה להשיב אבידה שהיא סכום כסף כך וכך ואינני יודעת למי עלי להשיב, כשיבוא אליהו יאמר לי למי עלי להשיב". את הפתק יש להניח במקום המשתמר.
אם לא השתמשת בדברים אלא מכרת או שקיבלת עליהם זיכוי כספי את יכולה להשתמש בכסף כמובן 1 .
ביאורים ומקורות:
א. טעות מוכר נידונה בשו"ע חו"מ הלכות אונאה ומקח טעות סימן רל"ב סעיף א', וזו לשונו "המוכר לחבירו במדה ובמשקל או במנין, וטעה בכל שהוא, חוזר לעולם, שאין אונאה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר. כיצד, מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצאו ק"א או צ"ט, נקנה המקח ומחזיר הטעות ואפילו אחר כמה שנים. וכן אם נמצאו המעות חסר או יתר מהמנין שפסקו, חוזר". מכיון שהמוכר הוא זה שטעה אין הקונה צריך להוציא הוצאות לצורך ההחזרה של ההפרש וכן הדין בנידון שלנו. אך לגבי גזילה יש מקום לדון האם צריך להוציא הוצאות כדי לקיים את מצות ההשבה.
מקור הדברים הוא בשו"ע (חו"מ סימן שס"ז סע' א') שפסק שאין הגזלן חייב לרדוף אחר הבעלים להחזיר להם, אלא יהא בידו עד שיבואו, והוסיף הרמ"א שמכל מקום עליו ליידע אותם על-כך שגזל מהם.
דעת הש"ך (ס"ק ב') היא שהגזלן פטור מלהוליך הגזילה למקום הנגזל, משום שדווקא מי שגזל ונשבע צריך להוליך למדי 2 שהרי צריך קרבן לכפרה ואין מתכפר לו עד שתשוב הגזילה ליד הנגזל, אולם גזלן שלא נשבע ואין צריך כפרה, צריך רק להודיע לנגזל שיבוא לקחת ממנו את הגזילה. אמנם לכאורה נראה שהש"ך סותר את עצמו למה שכתב במקום אחר: בסימן שפ"ו (ס"ק ח') על דברי השו"ע (סע' א') שכתב "הדוחף מטבע של חבירו עד שירד לים, חייב, אף על פי שלא הגביהו", כתב הש"ך "דאלו הגביהו מיגזל גזליה השבה בעי מיעבד. וכתב מהרש"ל (בבא קמא ט', ט"ז) וז"ל ונראה לי אף היכא דשקליה דצריך למעבד השבה, מכל מקום יצא במה שמשלם לו שכר בר אמוראי ואינו צריך להטפל ביה יותר, עכ"ל. ואין דבריו נראין לי דכיון דבעי למעבד השבה אינו יוצא עד שמחזירה למקום שנטלה ", עד כאן דברי הש"ך.
מלשון השו"ע "אף על פי שלא הגביהו" נראה שבא לומר שאין הבדל אם הגביה או לא והרבותא היא שאפילו לא הגביה רק דחף המטבע למים ברגלו אינו שונה מאילו הגביה שהדין בשניהם שחייב, וההבדל הוא רק מאיזה דין חייב שאם הגביה חייב מדין גזלן ואם לא הגביה חייב מדין מזיק. המהרש"ל והש"ך הבינו שיש חילוק לדינא בין הגביה ללא הגביה, שאם הגביה ונעשה גזלן צריך לעשות גם השבה ונחלקו כיצד מקיים אותה. כלומר, כל עוד אנו מגדירים אותו כמזיק הרי שחייב רק את השווי של הנזק, אך אם נגדירו כגזלן עליו לקיים השבה של החפץ הגזול דהיינו את המטבע עצמו, ולכך המהרש"ל כתב שצריך לשלם לו דמי צוללן, והש"ך כתב שלא סגי בכך אלא מצות ההשבה כוללת החזרה למקום שנטלה. בכל אופן מה שנראה מדברי שניהם הוא שהגזלן צריך להוציא הוצאות כדי לקיים מצות ההשבה ולא סגי במה שאומר לו הרי שלך לפניך.
דבר זה נראה כסתירה, שהש"ך כאן מצריך את הגזלן להשיב את הגזילה למקום הנגזל, ולא כמו שפסק השו"ע שהובא לעיל. אך נראה ליישב בפשטות את כוונת דברי הש"ך, שוודאי מסכים שא"צ להוליך גזילה למקום הנגזל וסגי בהודעה שמודיע לו שגזל ממנו, והסיבה לדבר הוא שברגע בו מחליט הגזלן בדעתו להשיב את הגזילה הרי היא כפיקדון המוכן בידו לנותנו לבעלים, פיקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא 3 , ולכן נחשב שעשה השבה ואין צריך להוליכו לבעלים.
אולם, בהגביה מטבע של חברו וזרקו לים שעל ידי ההגבהה נעשה גזלן ומתחייב בהשבה, ודאי שאינו יכול לומר לנגזל הרי שלך לפניך ולהיפטר מן ההשבה, משום שכל שהמטבע אינו מוכן בידו להחזירו לא מועילה מחשבתו שהחליט להשיב את הגזילה לבעליה להפוך את המטבע לפיקדון. לכן אומר הש"ך שצריך להשיבו למקומו שנטלה כלומר צריך הגזלן לדאוג לכך שמלוא סכום הגניבה או החפץ הגזול בעינו יהיה מוכן לעמוד לרשות הנגזל, ואינו יוצא בהשבה ע"י שישלם שכר צוללן אלא רק בתשלום מלוא הסכום של שווי הגזילה. ואין ללמוד מדברים אלו של הש"ך לגבי חובת ההולכה עצמה, משום שלדעתו אין צריך להוליך כלל מן הדין, ולפרטים בנושא זה לא נחית הכא הש"ך כלל, שהרי נושא זה של חובת ההולכה נידון בסימן שס"ז בחילוק בין נשבע ללא נשבע.
אולם בספר ערוך השולחן (חו"מ סי' שס"ז סע' א') סיכם את ההלכה כך: "הגוזל את חברו ורוצה להשיב את הגזילה ואין הנגזל כאן אינו מחויב להוליך אחריו הגזילה למקומו, אלא מודיעו למקומו שרצונו להחזיר לו גזילתו ויבא ויטלנה...ונראה דזהו דוקא כשגזלו כאן והנגזל הלך למקום אחר אבל אם גזלו במקום האחר שהנגזל גם עתה שם, מחוייב להוליך לו למקום שגזלו דכל הגזלנים צריכין להשיב לאותו מקום שגזלו [וכ"מ בש"ך סי' שפ"ו סק"ח]".
כלומר ערוך השולחן יישב את הסתירה בדברי הש"ך ע"י החילוק, שאם מקומו של הנגזל לא השתנה והוא נותר על מקומו כפי שהיה בשעת הגזילה, ישנה חובה על הגזלן ללכת לשם בעצמו ולהשיב את הגזילה 4 , ואם הלך הנגזל ממקומו אין חובה להוליך וצריך רק להודיעו. ואיני יודע מה הכריחו לזה, כי ניתן להסביר את הש"ך בפשטות כמש"כ.
לעומת הש"ך הסובר שמן הדין אין צריך להוליך כלל אלא די ביידוע הנגזל, דעת הסמ"ע היא שמן הדין היה צריך להשיב למקום הנגזל, אלא חכמים פטרוהו מתקנת השבים בכל מקרה בין אם הנגזל הלך ממקומו ובין אם נשאר במקומו, ועל כן אם רוצה לצאת ידי שמים צריך להוליך הגזילה או שוויה למקום הנגזל אך אינו חייב מן הדין 5 .
ב. מקור הדברים הוא בשו"ע (חו"מ סימן רסז סע' ט"ו) "הכריז ולא באו הבעלים, תהא המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו". הש"ך (ס"ק י"ג) מקשה מסימן ר"ס סע' ט' שם פסקו הרמב"ם והשו"ע "ואם היה דבר שאין בו סימן, זכה בו ואינו חייב להחזירו", מדוע כאן פסק השו"ע שיהא מונח אצלו ולא פסק שזוכה בו? מתרץ הש"ך שבסי' ר"ס מיירי באבידה שאין בה סימן לכן המוצא זכה ואילו כאן מיירי באבידה שיש בה סימן ולכן "איכא למיחש כל שעה שמא יבא בעליו לכך יהא מונח עד שיבא אליהו".
^ 1.מה מותר לעשות עם האבידה למוכרה או להשאירה בידו כמות שהיא, עיין בתשובה מ"ח "אבידה עם סימן ללא דורש".
^ 2.מדי הוא שם של מקום רחוק, והביטוי להוליך למדי פירושו שעל מנת לקיים את מצות השבת הגזילה מחויב הגזלן להשיב הגזילה לידי הנגזל, ואפילו אם לשם כך צריך לטרוח להגיע למקום מרוחק כל כך כמו מדי.
^ 3.עיין בעל המאור (ב"ק י"ח ע"א בדפי הרי"ף) שכתב שגזילה המוכנה בידו לתת לבעלים, נחשבת ברשותו של הבעלים ולכן יכול להקדישו, וז"ל "דלא אמרינן אינו ברשותו בדבר שהלה אינו מסרב ליתנו לו, שאם אתה אומר כן אפילו מעמד שלושתן לא היה מועיל בהקדש וק"ו להדיוט" (ובדבריו אלו מצדיק בעל המאור את רבנו חננאל ורב האי החולקים על הרי"ף, עי"ש עוד במלחמות שמיישב שיטת הרי"ף). נמצא, שלשיטה זו גזילה שנמצאת ביד הגזלן שמוכן להשיבה היא פיקדון בידו ונחשבת שנמצאת ברשות הנגזל, ולכן נראה שגם יוצא ידי חובת ההשבה בזה. (למרות שיש מקום לחלק ולומר שאמנם נחשב פיקדון בידו אך כדי לעשות השבה צריך יותר מזה דהיינו לתת ממש ליד הנגזל, אולם לא מצאנו מפורש שחילקו בזה ורק בגזל ונשבע צריך להוליך הגזילה לנגזל עד מדי). יש לעיין האם דווקא הגזילה בעין נחשבת פיקדון או אף שאין הגזילה בעין ובא לשלם מעות נחשב פיקדון לעניין זה.
^ 4.ונראה מדבריו שחייב להוליך הגזילה למקום הנגזל אפילו יצטרך להוציא הוצאות, ויש לדון עד כמה צריך להוציא, והאם שווה לכל מצות עשה שצריך לבזבז עד חומש מנכסיו.
^ 5.גם אם נקבל את הבנתו של ערוה"ש בדעת הש"ך שיש חובה להשיב למקום הנגזל, הרי שדעת הסמ"ע והנתיבות שפטור מתקנת השבין, ובמח' בדיני ממונות יכול הגזלן לומר קים לי כדעה הפוטרת אותי מלהשיב ולהוציא הוצאות לשם כך.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.









