ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- יום כיפור
- ענינו של יום
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אברהם בן רוחמה
"צום קל", מאחלים אנשים איש לרעהו לפני י' תשרי(יום כיפור). "איך עבר עליך הצום?", חוזרים ושואלים בשיחת רעים כשמשוחחים למחרת.
מצוי מאוד בגישתם של בני אדם, שרואים את הצום כעינוי מכביד. זה נתפס בתודעתם כחוויה קשה שאומנם צריך לקיימה ולעבור אותה, כי כך אנו מצווים ו"אין ברירה", אבל אנו מצידנו נשתדל לפחות שנעבור את הצום במיעוט של עינוי וקושי, ובכך "הצלחנו" להתמודד עם האתגר הקשה והמכביד הזה.
כמה חבל!
יום הכיפורים לא נועד להיות יום צער, אלא יום של התעלות!
אין כוונת המצוה ליצור קושי ועינוי לגוף כדי שאדם ירגיש מעונה - זו גישה של דיכאון ושיפלות והיא רחוקה מאוד מהכוונה האמיתית של הצום. אלא, המטרה היא ליצור לאדם מסגרת של התנזרות מאכילה ושתייה כדי להתרומם מעליהם. האוכל הוא אומנם נצרך לאדם במשך חייו, ובלי זה אינו יכול להתקיים. אבל הוא גם מקשר לחומריות וגשמיות, ואינו מאפשר לאדם להגיע למלוא העוצמה של טהרת הרוחניות.
ועניינו של יום הכיפורים הוא להשתחרר - לפחות במשך יום אחד - מכבלי הגשמיות הללו, ולאפשר לאדם חוויה רוחנית של רוממות וקירבה ודביקות. טיבם של הרגשות הממלאים את הלב ביום הכיפורים אינם של צער (מלבד בזמן הוידוי), ובודאי לא של דיכאון. אלא, רגשות של רוממות הקדושה, של שאיפת התעלות, של חוויה אינטנסיבית. יש ביום זה קירבת א-לוהים שאינה מושגת בשאר ימות השנה.
וכן לימדונו רבותינו, שעל-ידי עינוי הגוף מאכילה, זוכה אדם למזון נעלה יותר. באותו יום ניזון האדם משפע עולם הבא, שעליו אמרו חז"ל (ברכות יז.): "עולם הבא - אין בו לא אכילה ולא שתייה ... אלא, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה".
וזו לשון השל"ה (מסכת יומא דף סט.): "יום הכיפורים עצמו אין בו אכילה, מפני שצריך לענות הגוף - ולהחזיק הרוחני שהוא הנפש והרוח והנשמה. ומזון יום הכיפורים הוא מזון העולם הבא.
לכן צריך לענות הנפש הבהמית הזאת ולהגביר הנפש הרוחני משפע עולם הבא.
ומטעם זה מזון יום הכיפורים הוא להיות נהנין מזיו השכינה". עכ"ל.
וזו לשון הספר "תולעת יעקב" (הובא בשל"ה שם סט:): "יום הכיפורים הוא יום הִתגלות המאור העליון ששאר המאורות זורחים משם.
הוא סוד העולם הבא שאין בו אכילה ושתייה לפיכך נצטווינו להתענות בו לרמוז אל המאור המתגלה ביום ההוא אשר בהתגלותו יופיע כל מיני צהלה ושמחה וכפרה כי היום גורם ". עכ"ל.
אם כן, אין עניינו של יום לדכא את האדם. אלא הענין, לדכא את הקשר אל הגשמיות; על-ידי זה, אדם יכול לשייך את עצמו למדרגות גבוהות ומרוממות יותר.
אף במשנתו של המהר"ל מפראג שנינו הבחנה זו. התענית, כלשונו, אינה כדי להביא צער, אלא כדי לקדש את עצמו להיות בלי אכילה ושתייה כמו העליונים (בעולם הבא). עצם הקדושה שאדם זוכה לה, מטהרת מן החטא.
וזו לשון המהר"ל ("נתיבות עולם" - "נתיב התשובה", פ"ז): "התענית הוא קדושה לאדם, ולכך כאשר מתענה הוא מקדש עצמו ומטהר עצמו מן החטא. ואין התענית שיהיה מצער עצמו ... שזה אינו.
רק כי התענית בעצמו הוא קדושה לאדם להיות בלא אכילה ושתייה כמו העליונים, ובזה מתקדש מן החטא". עכ"ל.
וראה עוד את דברי המהר"ל ב"נתיב הענווה" (סוף פ"ב) וזו לשונו שם: "סוד התענית ביום הכיפורים שהוא התמעטות הגוף ומפני כך יש כאן כפרה וסליחה שהוא מסולק מן החטא.
וכל התמעטות בכלל הוא כפרה באדם, שאפילו הקורבן שהוא מכפר יש כאן התמעטות הממון אשר הביא אל ה' יתברך ומפני זה כפרה אל נפשו". עכ"ל.
כמה חבל, איפוא, שימלאו את הלב מחשבות שונות אודות אוכל ביום הכיפורים, או שאר נושאים שכאלה. אין מקום למחשבות של שיפלות ביום של דביקות ורוממות! מחטיאים את המטרה אם חושבים על החסר, כשכל הסיבה של החסר הוא בכדי להביא מציאות נעלית יותר. או, בלשון פשוטה יותר: המצוה של שלילה, היא כדי להביא חיוב נעלה יותר. השם את ליבו רק אל השלילה, ולא החדיר לאותו לב את חווית החיוב... לא לכך הייתה הכוונה.
הבה ניגש ליום הכיפורים במטרה לחוש את רוממותו של יום, את התענוג של הנאה מזיו השכינה. הבה נראה את הצום כהזדמנות להתרומם טפח מעל לשיפלות של שאר ימות השנה. בדביקות מיוחדת של "אחת בשנה" (שמות ל', י'; ויקרא ט"ז, ל"ד).
הבה נחוש במלוא העוצמה את החוויה הרוחנית של יום הכיפורים, וכפשוטה של משנה (תענית כו:): "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים".
* * *
בעל "יסוד ושורש העבודה" כתב דברים מעוררים על כוונת הצום (ח"ב, שי"א - שער האיתון, פ"י), שמחוייבים לחזור ולשנן תמיד לפני וביום הכיפורים, וזו לשונו: "להורות את בני-ישראל אנשים כערכי עבודה גדולה ונפלאה ליוצרנו ובוראנו יתברך שמו ויתעלה זִכרו לעד בכוונת עינוי הצום והתענית ביום הקדוש והנורא הזה. הלוא ידעת שעינוי זה מאכילה ושתייה הם מצות עשה ולא-תעשה עלינו עם קדוש, בספר תורת א-לוהים מפורש (ויקרא כ"ג, כ"ז): "ועיניתם את נפשותיכם וגו', כי כל הנפש אשר לא תעונה וגו'", כמבואר ברמב"ם (הלכות שביתת עשור - פ"א, ה"ד), ומבואר עוד שם (ה"ה) שאף רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש-המיטה כולם הם מדאורייתא (מן התורה), וזה לשונו: "וכן למדנו מפי השמועה (רוצה לומר: הלכה למשה מסיני), שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר (שם ט"ז, ל"א): 'שבת שבתון' - 'שבת' לענין אכילה, ו'שבתון' לעינויים אלו; ואין חייבים כרת או קורבן אלא על אכילה ושתייה ...", עכ"ל הרמב"ם (והוא מגמרא יומא עג - עד, עיין שם).
ופשוט הוא, שמצות עשה של העינויים האלו ציוה יוצרנו ובוראנו, יתברך שמו יתעלה, עלינו עם קדוש בחסדו וברחמיו הגדולים, שעל-ידי עינויים אלו ירחם עלינו ויכפר לנו את כל חטאתינו ועוונותינו ביום הנורא הזה, וזה מפורש בפרשת אחרי ובפרשת אמור. בפרשת אחרי (ויקרא ט"ז, כ"ט - ל') כתיב: "והייתה לכם לחוקת עולם, בחודש השביעי בעשׂור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשׂו האזרח והגר הגר בתוככם. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תִטהרו", וכן פסוק כזה בפרש אמור (שם כ"ג, כ"ז); הרי מפורש, שעיקר כפרת העוונות ביום הזה הוא בשביל העינוי. אך זה מבואר בגמרא הקדושה (תענית טז.), שהעינוי לבד בלא תשובה וחרטה גמורה, אינו נחשב לכלום, והרי הוא כטובל ושרץ בידו; ועל-כל-פנים עיקר כפרת עוונותיו הוא בשביל העינוי כמפורש בפסוק הנ"ל.
ופשוט הוא, אף אם יקבל האדם בליבו ביום זה על עצמו תשובה שלימה ואמיתית בחרטה גמורה על העבר וקבלה אמיתית על להבא, שלא ישוב לכיסלה עוד לעולם; ואף אם יקבל על עצמו שיתענה אחר יום-כיפור, על העבירות שעבר עד הנה, משבת לשבת כל ימיו ויסגף את עצמו בכל הסיגופים, אך לא יתענה ביום הנורא הזה - בוודאי כל קבלת תשובתו הנ"ל, כלא נחשב, ולא יועיל לו קבלתו לכפר עוונותיו ביום צום הקדוש והנורא הזה, ועונשו כרת, כי לא עינה את נפשו. וכל עיקר כפרת עוונותינו, בשביל העינוי ביום הנורא הזה כנ"ל. ולא די שבעינוי זה אנו נעשים חופשיים מעבירות שבידינו ומנוקים מכל עוון, אלא אף גם זאת, בהיות נחשב לנו עינוי זה בקיום מצות עשה מן התורה כשאר מצוות עשה כגון תפילין וציצית ומזוזה וכיוצא. ופשוט הוא, ששכר קיום מצות עשה זו, שכרה מרובה יותר ויותר משכר קיום שאר מצוות עשה, כי צערא דגופא (צער הגוף) עדיף כידוע.
הנה, אחר כל ההצעות האמיתיים וכנים האלו, אחי ורעי, יתבונן כל אדם בשִׂכלו, שמהראוי וטוב לו לשמוח שמחה עצומה עד מאוד בכל רגע שסובל צער העינוי מאכילה ושתייה וחליצת הסנדל על קיום מצות עשה מן התורה שמקיים בכל רגע שסובל העינוי. ובוודאי מי שתקוע בליבו אהבת הבורא, יתברך שמו ויתעלה, לעבודתו - חשקו ורצונו שיתארך היום הצום הקדוש הזה כפלי כפלים, בכדי שיקיים בכל רגע מצער העינוי מצות עשה מן התורה שציוה לו יוצרו ובוראו יתברך שמו ויתעלה. כי זה ברור לכל משכיל שאינו דומה מי שמקיים איזה מצות עשה שעה מועטת למי שמקיים לאותה מצות עשה כמה שעות. ודמיון לזה בקיום מצות עשה של תפילין - אינו דומה מי שנושא תפילין עליו רק שעה מועטת למי שנושא אותם עליו כמה שעות. ואיתו בדומה לו קיום מצות עשה של "בסוכות תשבו שבעת ימים" וכדומה לו. נמצא לפי זה, אדם שהוא ערום בעבודת הבורא יתברך שמו, ואהבת הבורא תקוע[ה] בליבו לעבודתו יתברך שמו, איך לא ישמח ויגל בליבו שמחה רבה ועצומה בכל רגע מהעינוי והתענית על קיום מצות הבורא יתברך שמו כנ"ל. לכן מעת שאדם נעשה חלש מעינוי הצום ועמידת רגלים יחף, יכניס שמחה עצומה בליבו על קיום מצות עשה מן התורה שמקיים בעינוי זה. ובכל שעה שיתגדל ויתוסף אצלו העינוי, דהיינו בעת תפילת-המנחה ותפילת-הנעילה - תתגדל ותיתוסף שמחה עצומה יותר בליבו, ולפי גודל העינוי, כן גודל השכר מבוראנו יתברך שמו. והעיקר, שבכל רגע שיעלה על דעת האדם צער העינוי, יכוון במחשבתו בשמחה עצומה מאוד: "הריני מקבל עלי מצות עשה של יוצרי ובוראי ברוך הוא וברוך שמו בעינוי זה", עד כאן. ויכניס תשוקה עצומה בליבו: הלוואי שיתארך הצום יותר ויותר!
והגות ליבך תבונות מבן חביב, התקוע בליבו גודל אהבתו של אביו - בכל עת אשר הוא עושה באיזה שימוש קורת-רוח גדול לאביו, הוא שמח וטוב לב מאוד על גודל הנחת שעושה לאביו; וכל הקרוב הקרוב אל השלמת השימוש ההוא, מצטער בליבו כי קרוב הוא להימנע מאיתו עשיית קורת-רוח ונחת גדול כזה לאביו ככלות מעשה השימוש ההוא; וכל היום וכל הלילה תמיד לא יחשה מתשוקה עצומה בליבו שיתארך ויתוסף כהנה וכהנה משך זמן השימוש ההוא בכדי שיגיע לאביו קורת-רוח יותר ויותר. זאת חקרנוה כן היא.
ועתה בנים למקום ברוך הוא, שערו האמת בדעתכם כי כן דרך גבר ירא השם, במצוותיו חפץ מאוד בתשוקה עצומה נכספה וגם כלתה נפשו בכל דבר שבחובה עליו מאיתו יתברך שמו וזמנו קבוע, שיתארך הזמן זמנים טובא (הרבה) בכדי להרבות נחת-רוח לפניו יתברך שמו בעשייתן. וכל עוד שמתקרב לתשלום המשך זמנו - מצטער בליבו על הזמן כי יעבור והנה אינו יכול לעשות עוד בזה נחת רוח לאביו שבשמיים, יתברך שמו ויתעלה זִכרו לנצח. ומה גם בגודל מצוה זו של עינוי יום-הכיפורים, שמאהבתו ה' אותנו ומחמלתו עלינו בניו החביבים והקדושים, ציוה עלינו בעשה ולא-תעשה: "ועיניתים את נפשותיכם בעצם היום הזה לחוקת עולם לכפר על בני-ישראל מכל חטאתם אחת בשנה" ראוי לאדם בכל עת אשר הוא רואה כי חלפה תיירה ועונתה ל"ו יגרע מיום הקדש הזה, כי יינטו צללי ערב והלילה ממשמש ובא, דשלימא עבידתה (שנשלמה העבודה) עבודת הקודש של מצוה זו, להכניס צער בליבו: הן קרבו הימים שימנע מאיתי עשיית נחת-רוח גדול הזה ליוצרי ובוראי יתברך שמו ויתעלה. ובוודאי בכוונה זו יהיה נקרא בן חביב לאביו שבשמיים, וילך בכל גינזי דמלכא (המלך) ולית דימחא בידיה (ואין שימחה בידו). אך אדם המצפה בכל עת ובכל רגע מתי יעבור אותו רגע מהעינוי, ובבוקר יאמר מי יתן ערב יתקרב להיפטר מהעינוי - בוודאי האדם הזה אינו מקיים מצות עשה זו בשמחה ומאהבת הבורא יתברך שמו ויתעלה, ובוודאי אינו מקבל חלק מאלף אלפי אלפים משכר שמקבל האדם המכון כוונה זו בשמחה עצומה. ועם-כל-זה, אף שהיה כוונת שניהם רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק כגבוה שמיים מעל הארץ - יוכל להיות לעת ערב לאחר התענית אפשר שיזדמן אכילת שניהם ברגע אחד, ובוודאי אם היה מתיישב בדעתו על רוע כוונתו ביום ההוא במצוות עשה של הצום הנורא הזה, היה אוכל את בשרו בשיניו על גודל צערו וכאבו על אשר תאבד ממנו שכר גדול של העינוי לאין ערך וקץ ותכלית בעולם שכולו ארוך מחמת גרעון כיסוף כוונתו כנ"ל. ומה בצע שנכספה וגם כלתה נפשו לחסרות היום ויגיע בערב ויפטר מעינויי הצום, הלוא כל-כך היה סובל העינוי ממש כמו זה ששמח בליבו שמחה צומה בעבודת הבורא, יתברך שמו ויתעלה, בקיום מצות עשה זו בכל רגע, רק ההפרש היה ביניהם, שזה היה שמח וטוב לב כל היום באהבת הבורא יתברך שמו ויתעלה בקיום עבודתו במצוות עשה זו בכל רגע, וזה היה בליבו כל היום תוגה ואנחה מצער העינוי. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז.): "לעולם יהא אדם ערום ביראה", ודי בהערה זו". עכל"ק של בעל "יסוד ושורש העבודה" (שם).
דבריו היקרים של בעל ה"יסוד ושורש העבודה" הנ"ל, ראיתים לראשונה לפני שנים רבות, כשיהודי אחד זיכה את הרבים ותלה העתק על דלת בית-המדרש לפני יום הכיפורים. הם פעלו פעולה עמוקה בליבי, ושינו לגמרי את ההרגשה והגישה שלי לעינוי הצום של יום הכיפורים. דבריו יוצאים מליבו הטהור - ונכנסים אל הלב, ומצוה גדולה לפרסמם!
[נלקט ונערך מתוך החוברת ""ברכת מועדיך" - על יום הכיפורים (בסופה)]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
