ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- פרשת שבוע
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- האזינו
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
בתחילת שירת האזינו אנו קוראים:
"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: הֲלַיְקֹוָק תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" (דברים ל"ב ה-ו).
גדולי ישראל בכל הדורות התלבטו כיצד להסביר את הביטויים "שִׁחֵת לוֹ לֹא".
המדרש דורש כך: "שחת לו לא בניו מומם, אף על פי שהם מליאים מומים, קרויים בנים, דברי רבי מאיר שנאמר: בניו מומם. רבי יהודה אומר אין בהם מומים שנאמר: לא בניו מומם" (ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שח, ה).
רבי מאיר וגם רבי יהודה מסכימים שהשירה מסנגרת על עם ישראל.
רבי מאיר מדגיש את היות בני ישראל בניו של הקב"ה, גם אם חוטאים ומשחיתים את דרכיהם.
רבי יהודה מחדש עוד, שגם אם הם שיחתו את דרכם ונראה כלפי חוץ שהם הפכו לבעלי מום רוחניים, האמת היא שאין הם כאלה.
באותו כיוון של סנגוריה, אבל בדרך אחרת לגמרי, מסביר רבי חיים פלטיאל. לדעתו הביטוי "שִׁחֵת" קושר את פסוקנו לחטא העגל, שם נאמר: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות ל"ב ז), שם לדעתו מי שחטא היה ה"ערב רב" שעלו אתם ממצרים. וז"ל: "לא היו ישראל שהם בניו אלא ערב רב לכך אמר אהרן אתה ידעת את העם כי ברע הוא, ערב רב להפך (בקריאה מהסוף להתחלה)".
לעומת זאת, התרגום ובעקבותיו (באופן שיטתי) רש"י, מבארים את הפסוק כביקורת על עם ישראל. "שִׁחֵת לוֹ, לֹא (כתרגומו חבילו להון ולא ליה) בָּנָיו מוּמָם" (בניו היו, והשחתה שהשחיתו היא מומם). ההדגשה לשיטתם היא שהחוטא איננו פוגע ח"ו כלפי מעלה אלא פוגע בעצמו.
בעלי התוס' מסכימים עם כיוון הביקורת אבל מקשים: "וקשיא לרב ר' משה מפונטריס"א דלפי זה היה לו לכתוב שחת לא לו הראשון בא' והשני בוי"ו". לכן הם פירשו את הפסוק בדרך הבאה: "שִׁחֵת לוֹ" עם ישראל שיחת את דרכו, לכן עונשו הוא שאין הם נחשבים כבניו של הקב"ה, הם נקראים עתה "לֹא בָּנָיו".
הגדיל לבקר רש"ר הירש ובלשונו הנוקבת הוא מסביר: "שחת לו לא בניו מומם" איננו אלא משפט אחד ש"מומם" משמש בו כנושא, "שחת לו" כנשוא, ואילו "לא בניו" הוא תיאור הפועל. "שחת", לשון עבר ...; "מומם": פגם האופי הדבק בהם מימים ראשונים - "עם קשה עורף... ובכן: מומם הקדמון שיחת אותם לו עד שנעשו לא - בניו, והמום הטבוע בהם מאז ומתמיד הוא".
אנחנו נציע בשולי הדברים ובהמשך לדברינו בשבוע שעבר, בפרשת ניצבים וילך, שפירוש הפסוקים הוא כך: "שִׁחֵת לוֹ לֹא" - ההשחתה היא בכך ששכחתם את ה"לא לו". שכחתם את "הוא עשנו ולא אנחנו, הוא עשנו ולו אנחנו". זוהי השחתה ומום מוסרי של אי הכרת הטוב. "בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל". לכן חוזר ומפרט הכתוב: "הֲלַיְקֹוָק תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".
הבה נתפלל כי ימי הרחמים והסליחות, יהיו עת רצון מלפני אבינו שבשמים, לראות אותנו תמיד כבנים ויהיו עת רצון לכל בניו, שיזכרו תמיד ש"הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
