ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- רפואה ושמירת הנפש
- שיעורים נוספים ברפואה
- ספריה
- ליקוטים ב
- רפואה ושמירת הנפש
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
מצווה גדולה לשמור על החיים ולקיימם. וכל-כך גדולה מצווה זו, עד שאמרו חכמים שהיא דוחה את כל המצוות שבתורה, שנאמר (ויקרא יח, ה): "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'", ולמדו חכמים מכאן שכל המצוות נתנו כדי שיחיו בהם, ולא כדי שימותו על ידן, ולכן פיקוח נפש דוחה את כל המצוות (יומא פה, ב). עניינן של כל המצוות להרבות חיים וברכה בעולם, שכן על-ידי המצוות האדם מתקשר אל בורא העולם, מקור החיים כולם. ולכן כאשר החיים עצמם נמצאים בסכנה, המטרה הראשונה היא לשמור עליהם. למשל, חולה מסוכן שכדי להציל את חייו נחוץ להאכילו מאכלים אסורים, עליו לאוכלם כדי להינצל. וכן חולה שצום יום הכיפורים מסוכן עבורו, מצווה שיאכל וישתה ביום הכיפורים (שו"ע או"ח תריח, א). וכן לעניין ברית מילה, במצב שהתינוק חולה ויש חשש שהברית תסכן את חייו, למרות שמן הדין צריך למול דווקא ביום השמיני, אסור למולו כל זמן שהוא חולה, משום שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות (שו"ע יו"ד רסג, א).
המצווה המפורסמת ביותר שנדחית פעמים רבות מפני פיקוח נפש היא מצוות השבת. ואף שערכה של השבת ידוע, ואמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, מכל מקום בכל עת שנמצא לפנינו חולה שנשקפת סכנה לחייו, מצווה לחלל עליו את השבת כדי להצילו. ואפילו כאשר אדם נמצא במצב של ספק סכנת נפשות, מצווה להזדרז ולחלל את השבת כדי להצילו. וזאת בתנאי שברור שחשש הסכנה אכן מבוסס. וכל השואל באותו זמן שאלת חכם, האם מותר להציל אדם שנמצא בספק סכנת נפשות, הרי הוא כשופך דמים, שעד שישאל עלול החולה למות (שו"ע או"ח שכח, ב). ואף לרב שנשאל על כך זהו גנאי, משום שהיה צריך להסביר בשיעוריו את היסוד הזה שפיקוח נפש דוחה שבת. ולא לגרום למצב שבו אדם מוטל בסכנה, ובמקום להצילו יבואו וישאלוהו האם מותר לחלל שבת עבורו (מ"ב שכח, ו, בשם הירושלמי).
לכן אמרו חכמים, שבמקום שצריך לחלל שבת כדי להציל חולה, משתדלים לחלל את השבת על ידי הגדול ביותר שנמצא באותו מקום, ולא על ידי קטנים או פחותי עם. כדי שיבינו הכל שאין כאן שום זלזול ח"ו בקדושת השבת, אלא שכך היא ההלכה שפיקוח נפש דוחה שבת, ולכן אפילו גדולי ישראל מזדרזים לחלל את השבת, כדי להציל את החולה (שו"ע או"ח שכח, יב; מ"ב לד) 1 .
מצוות שדוחות פיקוח נפש
כלל נקוט בידינו: פיקוח נפש דוחה את המצוות שבתורה. ואם יבואו רשעים ויכפו אדם לחלל שבת עבורם ואם לא כן יהרגוהו, עליו לחלל את השבת כדי להציל את חייו. אולם שלוש מצוות יוצאות מכלל זה, שבהם בשום פנים ואופן אין לשמוע בקול הרשעים, ועליהם אמרו "יהרג ובל יעבור", ואלו הן: עבודה-זרה, שפיכות-דמים וגילוי-עריות. משום שאלו עבירות חמורות כל כך, עד שאין שום ערך לחיים שבהם נאלצים לעבור כאלו עבירות נוראות.
ועוד צריך לדעת: מה שאמרנו שבכל שאר המצוות אדם צריך לעבור על המצוות ולשמור על חייו, כל זה הוא בתנאי שאותם רשעים כופים אותו לעבור עבירות למען הנאתם, כגון שרוצים שיעבוד למענם בשבת. אבל אם כל כפייתם מכוונת כדי לבזות את התורה, ולהראות שהנה יהודי זה עובר על מצוות תורתו, אזי אם כפו אותו לעבור עליהן ביחידות, יעבור ואל יהרג. אבל אם כפו אותו לעבור עליהם בפרהסיא, היינו שעשרה יהודים יודעים על כך, עליו ליהרג ולא לעבור. משום שבמצב כזה, כבר לא מדובר רק על המצוות הפרטיות הללו, אלא על כבודה של התורה כולה. ועל עקרון כזה הננו מצווים ליהרג ולא לעבור (שו"ע יו"ד קנז, א). למרות חשיבותם העצומה של החיים בעולם-הזה, יש עקרונות וערכים ששורשם בעולם האמת והנצח, והם דוחים את כל חיי העולם הזה. צריך לדעת, שבזכות הקשר של עם ישראל אל אותם ערכים מוחלטים, עם ישראל חי וקיים, וכל רשעי העולם לא הצליחו ולא יצליחו לכלותו. על ידי מסירות הנפש וההתקשרות לערכי הנצח, החיים שלנו מתרוממים למעלה נצחית, ובזכות זה הננו קשורים לעולם האמת, וזוכים לנחול את העולם הבא. ולכן כל יהודי צריך לדעת, שבזמן שהוא נתבע לוותר על עקרונות היסוד שלו, עליו למסור את נפשו ולא להתפשר.
עוד מצווה דוחה פיקוח נפש של יחידים היא מצוות כיבוש הארץ. שהרי מכך שצוותה אותנו התורה לכבוש את הארץ, משמע שעלינו להלחם, וברור שהתורה לא ציוותה אותנו לסמוך על הנס. ולפיכך מצוות כיבוש הארץ וההגנה עליה, מחייבת אותנו להיות מוכנים למסירות נפש (מנחת חינוך תכ"ה; עיין גם בפניני הלכה ח"א ע' 246).
דילמות בהצלת נפשות
בתלמוד מסכת בבא מציעא (סב, א) מבוארת שאלה יסודית בהלכות פיקוח נפש. שניים שהיו הולכים בדרך צחיחה, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שניהם ישתו מהמים, הרי ששניהם ימותו, משום שעדיין דרך רבה לפניהם. ואם אחד ישתה - יוכל להגיע למקום הישוב ולהינצל. מה על בעל המים לעשות, האם חובתו לתת לחברו לשתות מן המים חלק כחלק, או לא? דרש מתחילה בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולימד: נאמר "וחי אחיך עמך" - חייך קודמים לחיי חברך. כלומר על כל אדם מוטלת מצווה להחיות את אחיו עימו, אבל אם חייו הוא בסכנה, עליו להציל תחילה את עצמו, ורק לאחר מכן להציל את חברו. וכדי לחדד את ההלכה, יש לבאר שאפילו אם יטען החבר, תן לי מעט מן המים כדי שלא אמות מיד, ונחיה שנינו עוד זמן מה, ואולי בתוך כך ימצאונו אנשים אחרים ויצילונו. אף-על-פי-כן אם הסבירות לכך נמוכה, ומירב הסיכויים שלבסוף שניהם ימותו, על בעל המים לשתותם בעצמו ולחיות, שחייו קודמים לחיי חברו (העמק שאלה קמ"ז), שכן למדנו, שאין אדם צריך להציל את חברו תוך הסתכנות כזו שעל פי רוב הסיכויים ימות. וכן הלכה במקרים דומים, שניים שטובעים בים, ומצא אחד גלגל הצלה שיכול להציף אותו לבדו, אינו צריך לתת אותו לחברו. וכן שני חולים שנזקקים לתרופה נדירה שאזלה, ואחד מהם עשיר וביכולתו לקנותה לעצמו, אם הכמות מספקת לו לבדו, אינו צריך להתחלק בה עם חברו החולה.
אלא שעדיין ראוי לברר, האם מותר לאדם מרצונו להקריב את חייו למען הצלת חברו, היינו שיוותר על המים שבידו ויתנם לחברו. לדעת כמה פוסקים אסור, שהואיל והמים בידיו ויש בכוחו להמשיך לחיות - חובתו לשמור על חייו תחילה. ויתר על כן, מכך שהמים בידו, סימן הוא שמשמיים רוצים שיחייה, ואם יתן לחברו את המים הרי זה כהתאבדות (הרב אונטרמן עיין "בצומת התורה והמדינה" ח"ג ע' 315; הרב פיינשטיין אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד). אולם לדעת כמה וכמה פוסקים, מאחר שמבחינה עקרונית חייו וחיי חברו שווים, מותר לו למסור את עצמו למען חברו. ואין זה נחשב כהתאבדות, משום שאין כאן פגיעה בחיים, שאין הבדל בין אם לבסוף הוא יחיה או חברו (הנצי"ב שאילתות קמז; בעל אור החיים בספרו ראשון לציון יו"ד רמז, א; הראי"ה במשפט כהן קמ"ג). ואם מדובר בהצלת תלמיד חכם, כתב בעל ספר חסידים (סי' תרח"ץ), שהיה מן הראשונים, שראוי למסור את הנפש למען הצלת תלמיד חכם שהציבור נצרך לו. (עוד עייין במאמרו של הרב בר אילן אסיא ח"ז ע' 181).
פדיון שבויים
במשך הדורות הרבה פעמים נלקחו יהודים בשבי או נחטפו, ותבעו עבור פדיונם ממון רב. חכמי ישראל נדרשו לסוגיה כאובה זו, וקבעו כללים עקרוניים לגבי עצם מעמדה של מצוות פדיון שבויים, ולגבי המחיר שמותר לשלם עבור פדיונם.
אמרו חכמים שמצווה גדולה לפדות שבויים, ויש לתרום כספים למענה, והיא קודמת בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, מפני שהשבוי סובל מרעב, צמא וחוסר בגדים, ובנוסף לכך חייו בסכנה (ב"ב ח, ב). ולכן אין לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים (רמב"ם ושו"ע יו"ד רנב, א). אולם קבעו חז"ל הלכה, שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע, כמבואר במשנה במסכת גיטין (מה, א): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". והנימוק העיקרי לתקנה זו, כפי שמבואר בתלמוד וכפי שפסק הרמב"ם הוא, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שידעו שהננו מוכנים לשלם בעבורם כל מחיר. אמנם יש אפשרות לפרש תקנה זו בעוד נימוק, כדי שלא לדחוק את הציבור בממון יותר מדי. אולם דעת רוב הראשונים, הלא הם הרי"ף, הרא"ש והטור, שהטעם העיקרי לתקנה הוא כדי שלא לעודד את השודדים לתפוס יהודים, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנב, ד).
וכן מסופר על אחד מגדולי ישראל, רבי מאיר מרוטנבורג, (ד"א,תתקע"ה - ה"א,נ"ג; 1215-1293), שנתפס בשבי, והושם בכלא אנזיסהים שבאלזס. הקיסר הרשע רודולף תבע עבור פדיונו סכום עצום. תלמידיו הרבים רצו לאסוף את הכסף עבור פדיונו, משום שגם לפי ההלכה, אם מדובר בתלמיד חכם וגדול הדור, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. אולם המהר"ם הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין בדעתו, שאם ישלמו עבור פדות נפשו ממון עצום כל-כך, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. על כן הורה לתלמידיו שלא לפדותו. וכך שהה המהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.
אולם כל זה הוא דווקא כאשר הציבור צריך לשלם עבור פדיון השבויים, שאז אין לשלם עבור הפדיון סכום מופקע. אבל אדם עשיר שנחטף, ומעוניין לפדות את עצמו ברכושו, מותר לו לשלם עבור פדיונו כל סכום שירצה. משום שאין נשקפת מזה סכנה לכלל הציבור, אלא כל החשש הוא שמא ישובו השודדים לתפוס עוד חטופים מבני משפחתו, לאחר שיראו שמשפחה זו מוכנה לשלם סכומי עתק. וחשבון זה הוא מעניינו הפרטי של אותו עשיר (שו"ע יו"ד רנב, ד).
שבויים שנמצאים בסכנת נפשות
מה הדין במצב בו החוטפים מאיימים על חיי החטוף ואומרים: אם לא תשלמו את הסכום הנדרש, נרצח את החטוף? יש מן הפוסקים שסוברים, שכל התקנה שאין משלמים כופר מופרז היא דווקא במקרה רגיל של שבי, שבו סכנת הנפשות אינה ממשית ומיידית, אלא ישנם סיכויים רבים שהשובים ימכרוהו לעבד או יחזיקוהו אצלם. אולם במצב שבו הם מאיימים להורגו, אזי מדובר בפיקוח נפש ממש, שדוחה את כל המצוות שבתורה, וברור שגם תקנת חכמים בטלה, ויש לעשות הכל כדי לפדותו. אולם לעומתם, הרבה פוסקים, וביניהם הרמב"ן, סוברים, שאפילו במקרה שהחוטפים מאיימים על חיי השבוי אין להיכנע, ואסור לשלם תשלום מופרז. משום שאם ייכנעו, ייצרו תמריץ לתפוס שבויים נוספים משלנו ואף לאיים על חייהם. ועל כן מצד הדאגה הכללית לשלום הציבור, ולסכנת הנפשות הצפויה לשבויים שבעתיד, אסור להיכנע להם.
למעשה שאלה זו לא הוכרעה, וגם גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בה (פתחי תשובה יו"ד רנב, ד).
כניעה לסחיטת מחבלים
במשך קיומה של המדינה, אירעו מקרים שבהם מחבלים חטפו אזרחים או חיילים, ואיימו, שאם לא נשחרר מחבלים רבים מבתי-הסוהר שלנו, ירצחו את החטופים שבידם. השאלה היא, האם על פי ההלכה צריך להיענות לתביעתם ולשחרר מחבלים רבים כדי להציל חיי יהודי, או שאין להיענות לסחטנותם?
בהלכות הקודמות למדנו, שככלל אסור להיכנע לסחיטת חוטפים, מכל מקום כאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות מוחשית, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שמותר לפדותו ביותר מכדי דמיו, משום סכנת נפשות, ויש אומרים שאסור, משום הדאגה הכללית לשלום הציבור. אבל, כל זה אמור דווקא בפושעים רגילים, שכל חפצם להרוויח ממון. אך כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת בינינו לבין המחבלים, אסור להיכנע לשום סחטנות מצידם. משום שברור שאם נכנע, יראו אויבינו זאת כסימן של חולשה, המוראל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל "הצלחה" כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורותיהם. בנוסף לכך, אלו שיוצאים לפגוע בנו, לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך, שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו מן הכלא יחזרו ויפגעו ביהודים. לכן, למרות הכאב שבדבר, אין להיכנע לסחטנות ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל בעסקות כאלו, היינו אדם תמורת אדם.
הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו. שכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי", ואמרו חז"ל שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן דוד המלך בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימם משא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד, יוצאים כנגדם למלחמה, משום שאם נכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א).
כל זה אמור לגבי מחבלים ואויבים שממשיכים במלחמתם. אבל כאשר מדובר במלחמה שנסתיימה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. משום שזהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם, ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה. מן הסתם השיקולים לפתיחת מלחמה חדשה יהיו מבוססים על שיקולים אחרים (עפ"י מאמרו של הרב כלאב שליט"א תחומין ד' 108, וכן דעת רבני ההתיישבות ביש"ע. ועיין בחוות בנימין סי' ט"ז, ובאסיא ח"ז ע' 8, ובתחומין יג ע' 262) 2 .
^ 1 . הרופאים נוהגים כיום לחלל שבת במלאכות האסורות מהתורה כדי להציל גוי. וזאת על פי דעת שו"ת דברי חיים ח"ב כ"ה, וטעמו שאם לא יטפלו בגויים, יש חשש סכנה ליהודים רבים, שיתפרסם הדבר ותתרבה שנאה ויש סכנה שגויים לא יצילו יהודים ואולי אף יפגעו בהם. וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק מ' הערה מ"א בשם הגרש"ז אויערבאך.
^ 2. אמנם בחוות בנימין כתב הרב ישראלי שיש היתר להחליף שבוי שלנו תמורת הרבה שבויים, על פי הסברה שמותר לאדם לפדות את עצמו גם במחיר מופקע. ולדעתו כל חייל שמתגייס לצבא, כאילו ביטח את עצמו נגד שבי, שיפדוהו בכל מחיר. ולכן התיר לצה"ל להחליט, האם לפדותו ובאיזה מחיר. אולם בפועל כבר נוכחנו שלא תמיד ניתן לסמוך על שיקול דעתם של מפקדי צה"ל. וברור שהחלפות השבויים שנעשו עד כה הרימו את מוראל המחבלים, ואף מבין המחבלים ששוחררו, רבים המשיכו לעסוק בטרור, עד שמספר הנהרגים על ידם היה רב ממספר השבויים שלנו ששוחררו. ולפיכך דעת הרבנים כיום, שכל החלפת שבויים במחיר מופקע אסורה. וכן דברי הרב אורטנר בתחומין, שאין ודאות שהמחבלים המשוחררים ימשיכו בטרור, הוכחו כלא נכונים. ולכן כל עוד המאבק נמשך, אין היתר להחליף שבויים במחיר מופקע.
^ 2. אמנם בחוות בנימין כתב הרב ישראלי שיש היתר להחליף שבוי שלנו תמורת הרבה שבויים, על פי הסברה שמותר לאדם לפדות את עצמו גם במחיר מופקע. ולדעתו כל חייל שמתגייס לצבא, כאילו ביטח את עצמו נגד שבי, שיפדוהו בכל מחיר. ולכן התיר לצה"ל להחליט, האם לפדותו ובאיזה מחיר. אולם בפועל כבר נוכחנו שלא תמיד ניתן לסמוך על שיקול דעתם של מפקדי צה"ל. וברור שהחלפות השבויים שנעשו עד כה הרימו את מוראל המחבלים, ואף מבין המחבלים ששוחררו, רבים המשיכו לעסוק בטרור, עד שמספר הנהרגים על ידם היה רב ממספר השבויים שלנו ששוחררו. ולפיכך דעת הרבנים כיום, שכל החלפת שבויים במחיר מופקע אסורה. וכן דברי הרב אורטנר בתחומין, שאין ודאות שהמחבלים המשוחררים ימשיכו בטרור, הוכחו כלא נכונים. ולכן כל עוד המאבק נמשך, אין היתר להחליף שבויים במחיר מופקע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
שם משמואל על הפרשה שורשי היראה והחסד במצוות המילה
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק ב'
מצוות המילה גורמת לקבלת השפע הרוחני. בהתחלת שנות האדם בימי הנעורים האדם צריך ללכת ב'חסד' כמו אברהם, ואחר כך ילך במידתו של יצחק. על ידי שאברהם מל את עצמו הוא עשה מעשה דין, ועל ידי כך הוא הוליד את יצחק שהוא מידת הדין.
