ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- והגדת לבנך
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר?
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
במשך הדורות זיהו גדולי ישראל בשאלה ותשובה זו כמה סוגי חכמים, שלכל אחד מהם יש להשיב תשובה אחרת לפי תכונותיו. נתבונן בפירושיהם.
בהגדה מופיע ששאלת הבן החכם היא: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם". ועל זה עונים לוֹ "כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". המהר"ל שואל (גבורות ד', פרק נג) מדוע התשובה שבהגדה שונה מהתשובה שמוזכרת בתורה: "כי ישאלך בנך לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלוקינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה" (דברים ו, כ-כא)?
מתרץ המהר"ל שיש להתבונן בהמשך פסוקי התורה: "ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה" (שם כד). כלומר שאלת החכם היא לא שאלה נקודתית על מצוות או טעם זכירת יציאת מצרים, אלא כוונת החכם הייתה ללמוד את כל המצוות הקשורות בפסח. לכן נאמר בהגדה שיש ללמד אותו הלכות הפסח מתחילה עד ההלכה האחרונה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
הגר"א: השאלה הלכתית של הבן החכם
הבן החכם שבפירוש הגר"א (פירוש להגדה) שואל שאלה אחרת. כדי להסביר את שאלתו, הגר"א מתרץ את הקושיה המפורסמת: מדוע הבן החכם אף על פי שמזכיר שם שמים, שואל בלשון שמוציאה אותו מן הכלל ואומר "אתכם" ולא: 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אותנו' ?
מסביר הגר"א שהחכם רואה שהחבורה שלו אוכלת קרבן פסח, והחבורה השנייה אוכלת גם קרבן שלמי חגיגה. לכן הוא שואל את החבורה השנייה: 'מדוע אתם עושים אחרת מאתנו'? ולכן משתמש בביטוי 'אתכם'. התשובה לשאלתו היא שהפסח צריך להיאכל על השובע ואין לאכול אחריו דבר, שהרי "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", וכיוון שהחבורה השנייה גדולה ויש הרבה סועדים, הם יכולים לאכול שלמי חגיגה ורק אחר-כך אוכלים קרבן פסח כדי שהפסח יאכל על השובע, מה שאין כן בחבורה הקטנה של הבן החכם שגם קרבן פסח נאכל על השובע ולא אוכלים חגיגה עמו.
יש להתבונן בדברי הגר"א: חכם זה שואל שאלות עיוניות פלפוליות, אך התשובה בתורה לשאלתו היא: "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה" (דברים ו, כא). ומאי נפקא מינה לדינא בתשובה זו? אלא כיוון שהחכם אוהב להעמיק, לחדש ולפלפל, מדגישה התורה שצריך לזכור שהיסוד לכל הוא עומק האמונה. "עבדים היינו לפרעה במצרים" והקדוש ברוך הוא הוציא אותנו משם ובחר בנו לעם ונתן לנו את המצוות. על יסוד זה של עומק האמונה אפשר להרחיב, לעיין ולפלפל בכל פרטי המצוות. עלינו לזכור ולא לשכוח ברוב העיון בפרטים את היסוד הראשוני שהוא האמונה שיסודה ביציאת מצרים.
ויש אומרים פירוש נוסף בשם הגר"א למילים: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", שהפסח מרמז לחכמת התורה ואין מוסיפים לימוד שאר החכמות לאחר לימוד התורה אף שיש בהם מתיקות, כדי לא לפגום מתיקות טעם התורה שנשאר בפיו. ומוסיפים בשם הגר"א שדרש את דברי רב חסדא (שבת קמ ע"ב): "אנא לא בעניותי אכלי ירקא, ולא בעתירותי אכלי ירקא. בעניותי - משום דגריר" (לא אכלתי ירק לא בעניותי ולא בעשירותי, בעניותי לא אכלתי ירק כי הוא גורם תיאבון ולא היה לי הרבה אוכל), פירוש: לפני שלמד תורה לא למד שאר החכמות משום שחשש שימשכו את לבו, ו"בעתירותי - דאמינא: היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי" (ובעשירותי אמרתי: במקום ירק אוכל בשר ודגים), גם כשנעשיתי גדול לא למדתי שאר החכמות כי עדיף לעסוק בתורה (מובא בהגדת הגר"א בשם ר' פנחס מפאלאצק, ב'כתר תורה').
עבודת ד' של הבן החכם שבפירוש ה'שם משמואל'
הבן החכם של ה'שם משמואל' שואל שאלה אחרת. ה'שם משמואל' (פירוש להגדה) מתייחס למילה 'ציוה' בשאלת החכם. לפי דבריו שאלת החכם היא: מדוע יש צורך בציווי על קיום רצון ה', מדוע שלא נקיים את המצוות מרצוננו הפנימי, כשם שקיימו האבות את כל התורה כולה אף בלי שהצטוו?
מסביר ה'שם משמואל' שהתשובה לשאלת החכם בתורה מתחילה בפסוק: "ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה" (דברים ו, כא). ראשית יש להבין, לשם מה היה צורך "ביד חזקה"? מדוע הקב"ה לא הוציא את ישראל בדרכי שלום?
ועונה ה'שם משמואל' שאכן אם העם היה יוצא לאחר ארבע מאות שנה לא היה צורך באותות ומופתים. גם בלא הניסים היו ישראל מגיעים לדרגה שבה היו מרוממים את כל העולם להכרה שד' הוא האלוקים, כמו שלעתיד לבוא יבואו כל העמים ויעלו אל הר ה', כך העולם כולו היה מבין שעם ישראל הוא בניו של הקב"ה ולא שייך שיישארו משועבדים במצרים, ולא היה צורך "בכוח גדול וביד חזקה" (שמות לב, יא). אולם, כיוון שישראל שקעו במ"ט שערי טומאה היה צורך להוציאם לפני הזמן ביד חזקה, כדי להשלים את המירוק של ישראל. דומה הדבר לפרי, שכאשר הוא בשל הריהו נופל מעצמו, ללא כל קשיים, אבל אם רוצים להוציאו לפני בישולו צריך לנתקו בכוח. זו הקדמה לתשובה לשאלת החכם, מדוע נצטווינו בקיום המצוות.
עכשיו מובן שכיוון שלא זכינו ביציאת מצרים למירוק השלם, איננו בדרגה בה נוכל לעבוד את ה' בשלמות ללא מצוות. כיוון שכך, בזמן הזה "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא ע"א), כוון שמי שעושה מצווה מרצונו הפרטי יש למעשהו ערך של מעשה אנושי, ואילו כאשר הדבר נעשה מתוך ציווי – המעשה מקבל מימד של מעשה אלוקי. עם זאת, לעתיד לבוא, תהיה התבטלות מוחלטת לקב"ה, רצונו הפרטי של האדם יהיה מכוון לרצון ריבונו של עולם ללא נגיעות אישיות, ואז יהיה גדול מי שאינו מצווה ועושה. אז נחזור למצב בו מעצמנו נרצה להניח תפילין, לשמור שבת, לאכול מצה, ונזכה לרוממות עבודת ה' שהייתה בזמן האבות. זהו עומק מה שאמרו חז"ל: כי מצוות בטלות לעתיד לבוא (נדה סא ע"ב), כי הציווי יהיה בטל, ואת המעשה נעשה מרצוננו. כל זה רמוז בתשובה לחכם: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". כלומר, אין לאכול לאחר אכילת המצה, כדי להשאיר את טעם הציווי האלוקי בתוכנו. אדם שיאכל אחרי אכילת המצה של המצווה דומה לאדם שסועד בבית המלך, ואחר כך אוכל בביתו עוד חטיפים, כאילו מה שהיה בשולחנו של המלך לא הספיק לו! וזאת משום שכיום יש לעיתים סתירה בין קיום צו אלוקי לבין עשיית מעשה מרצוננו. לעתיד לבוא, כאשר נעשה את המצוות מעצמנו, ניתן יהיה לאכול גם אחרי אכילת המצה, והדבר לא יפגום בעבודת ה', כי כל מעשה שנעשה יהיה מכוון אל הרצון האלוקי (ראה נצח ישראל למהר"ל, פרק מז).
כיום ניתן לומר שאורו של העתיד כבר מנצנץ. הרצון לעבוד את ה' שלא מתוך כפייה בולט בדורנו במיוחד בקרב בני הנוער, המבקשים 'להתחבר' אל קיום המצוות, ולא לעשותן מתוך עול חיצוני. אכן, שאיפה מבורכת היא זו ויש בה הרבה מניצוץ של גאולה, אך יש לזכור שעדיין אין כל נטיותינו פונות באופן טבעי אל הטוב, ולכן יחד עם החתירה לתיקון - יש בינתיים צורך בציווי. הציווי ישמור שנמשיך לעשות את המעשים הטובים גם כאשר אין בתוכנו אש קודש המעוררת אותנו לעשות זאת, והוא זה שירומם אותנו אל הדרגה האידיאלית, להתקדם אל המגמה העליונה אל הטבע הפנימי שיתפשט אל כל הכוחות הפרטיים והכל יהיה נוטה אל ד' ואל טובו.
הבן החכם שבפירוש 'קדושת לוי'
בעל ה"קדושת לוי" (דרוש לפסח) מדייק מהתשובה לחכם "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", שכונת שאלתו: "מה העדות והחוקים והמשפטים" היא מדוע צריך את כל המצוות? הרי לכאורה היה די לנו במצוות המצה המורה על חידוש העולם ועל הבחירה של הקב"ה בישראל, ומתוך כך ממילא אדם מתמלא ביראה ואהבת ד' שזו מטרת קיום כל המצוות. אם כן מדוע יש צורך בשאר המצוות שבמשך כל השנה?
התשובה לחכם היא על פי שאלת הזוהר (בא, מ ע"א): למה לא אוכלים מצה כל השנה ותשובתו: אכילת המצה בפסח נותנת תוספת רוחניות לכל השנה. על פי זה אומר ה'קדושת לוי' שהתשובה לחכם היא שבאמת המצה מספיקה ליצירת תחילת התודעה ועל ידי מצוות החג נזכור במשך כל השנה את השגחת ה' ויציאת מצרים. כל זה בכוח, אך בפועל כיוון שאין אנו במדרגה עליונה, יש חשש שמא התודעה הנשגבה הזו תיפסק ולכן מחויבים אנו בשאר המצוות. וזו כוונת בעל ההגדה בתשובה: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". כלומר בו ביום אין אוכלים דבר כדי שטעם המצה יישאר וישאיר בנו את הידיעה הזו, אך לאחר חג הפסח יש צורך בשאר העדות החוקים והמשפטים.
למה לא חוגגים את כיבוש ארץ-ישראל?
סוג אחר של חכם נמצא בביאורו של האלשיך הקדוש (פירוש להגדה; שמות יג, א). שהרי על שאלת החכם יש לשאול כמה שאלות: למה בשאלתו מוציא עצמו מהכלל ואומר: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלוקינו אתכם "? וכן מדוע בפסוקי התורה מוזכר בשאלתו: "כי ישאלך בנך מחר לאמור" (דברים ו, כ), מדוע מחר ולא היום? ועוד צריך להבין מה התשובה הכתובה בתורה: "עבדים היינו לפרעה במצרים" (שם כא), והרי תשובה זו בוודאי ידועה לחכם, ומה החידוש בכך?!
משיב האלשיך, שהבן החכם שואל מדוע עושים זכר ליציאת מצרים ולא לכיבוש הארץ, והרי כיבוש הארץ גדול מיציאת מצרים, שביציאת מצרים נשארו המצרים בארצם ואילו בארץ הושמדו ל"א מלכים ולא נשאר כל נשמה, חוץ ממה שלקחנו מהם ערים גדולות וטובות ובתים מלאים כל טוב. ואם אנו זוכרים את יציאת מצרים מדוע לא מזכירים דבר גדול כמו כיבוש הארץ?! לכן התורה מציינת את שאלתו של החכם בביטוי "כי ישאלך בנך מחר ", היינו אחרי כיבוש הארץ. על שאלתו באה התשובה: "עבדים היינו לפרעה במצרים" והכוונה שהיה הבדל בין בואנו לארץ ישראל לבין יציאת מצרים. שכן כשבאנו לארץ לאחר ארבעים שנות לימוד תורה במדבר, לאחר שצברנו זכויות, אפשר יותר להבין שהטיב ה' לנו. אך החידוש והפלא הוא ביציאת מצרים שאף על פי שישראל עבדו עבודה זרה במצרים והיו עבדים לפרעה בגוף ובנפש ולא לד', עם זאת הוציאנו ה' אלוקינו משם.
בנוסף לכך, ביציאת מצרים הושרשו בנו יסודות האמונה: א. הניסים הגדולים למדונו שריבונו של עולם ברא את העולם ושולט בטבע ובעליונים. וזה מה שאנו אומרים "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה" (שם). היינו, שראינו את פעולתו של ה' אלוקינו שהוציאנו ממצרים, שהרי על פי השפעת המזל, שֹרו של מצרים, לא הייתה אפשרות לצאת משם. ומה שכתוב "ביד חזקה" (שם) שכיוון שלא היה לישראל זכויות היה צריך כביכול להתגבר על המקטרגים שאמרו: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" (ע"פ שמות רבה כא, ז; זהר תרומה קע ע"ב). ב. סוד הייחוד שממנו הקב"ה מצמיח ישועה לישראל וגם מכה למצרים. ג. השגחה: הקב"ה משגיח בעצמו "אני ולא מלאך". ד. הגמול: שכר ועונש.
ואם תשאל: לא היה ראוי שאנחנו בעצמנו בלי ציווי אלוקי נודה לו על כל הטוב, ומדוע הקב"ה ציוונו להודות? אלא גם זה חסד אלוקי שההודאה שלנו היא מצווה ועליה אנו מקבלים שכר ואילו עשינו מעצמנו לא היה לנו שכר. וזה שנאמר: "ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ד' אלוקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת" (שם כד-כה). כיוון שכך מובן מדוע ציווה ד' לעשות את החוקים העדות והמשפטים במצוות הפסח, כדי לבסס את האמונה שממנה תוצאות ליראת שמים, ובזכות זה נזכה לטוב לנו ולחיותינו כהיום הזה.
מכל הפרשנים שראינו אנו לומדים כי אין סוג אחד של חכם אלא יש את הבן החכם של המהר"ל שצריך לתת לו את כל מבוקשו יש את הבן החכם של הגר"א ויש את של ה'שם משמואל' ועוד שיש לכל אחד מהם שאלות אחרות וצרכים אחרים. אין דרך אחת של חינוך לבן חכם, אלא יש גם כמה סוגים של בן חכם ולכל אחד אנו צריכים לתת תשומת לב מיוחדת ואת מבוקשו השונה מבן חכם אחר.
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
