ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת הדף היומי
- שבת ומועדים
- יום העצמאות
- חיוב ההודאה על נס
הגמרא אומרת שגם בלי שנאמר שחייבים לברך שהחיינו, ברור היה שמותר לברך שהחיינו, כמו שמברכים שהחיינו על דלעת חדשה (קרא חדתא), שמתחדשת משנה לשנה. וביאר ר' יהונתן (על הרי"ף דף י ע"ב) שכמו שמברך על דלעת, כש"כ שבשמחת יו"ט של ר"ה ויוהכ"פ מברך.
הריב"ש (תקה) דן אם ביום השני של ר"ה מברכים ברכת שהחיינו, ומסיק שגם אם אין חובה לאומרו, מ"מ מותר לאומרו, וכמו שכתבה הגמרא לגבי דלעת חדשה, ולמרות שמברכים ביום הראשון, גם ביום השני יש קדושה דרבנן, וכיון שהיום מגיע מזמן לזמן ניתן לברך עליו, כמו שמברכים שהחיינו על מצוות דרבנן, כנר חנוכה ומגילה. (ועי' שו"ע סימן תר).
בגמרא מובא שאין צריך לומר את ברכת הזמן על הכוס, ולכן היה מקום לומר שלמרות שאין מצווה מיוחדת ביום העצמאות, ניתן לומר שהחיינו, כיון שהוא בא מזמן לזמן. אמנם הפר"ח (תרעו, א וכן פמ"ג משב"ז סק"ב וכן משמע מגר"א סק"ב) כתב שרק ביום שיש בו קדושה ניתן לומר בכל זמן מהיום ולא צריך כוס, אבל ביום כמו חנוכה שאין בו קדושה, ומותר במלאכה, אין לומר ברכת שהחיינו אלא צמוד להדלקת נרות, או ראיית נרות החנוכה. לעומתם השער הציון (סק"ג) מביא את המאירי (שבת כג)שמביא י"א שמי שלא ראה והדליק נר חנוכה מברך שהחיינו בלי להדליק ולראות. ומסתפק אולי ביום השמיני ניתן לברך גם בלי הדלקה, כי אם לא יברך תתבטל הברכה, ונשאר בצ"ע. (ולגבי פורים כתב בסימן תרצב סק"א שיש לברך על היום, ועי' בביאור הלכה שם) הקול מבשר (א, כא וכן הרב גורן תורת המועדים עמ' 634 והלאה) כתב שמסתבר כדברי המאירי, וזאת מדברי הפני משה שמבאר את הירושלמי (לעיל) שכמו שמברכים על תאנה חדשה כך מברכים על יום מיוחד שבא מזמן לזמן, למרות שלא נקרא רגל. ולכן אומר שה"ה לחנוכה, צריך לברך על היום בלי קשר למצווה. וכן הוכיח מדברי ר' יונתן שהובאו לעיל, שעל שמחת יו"ט מברך ואומר הקול מבשר שה"ה לשמחת חנוכה שמברך, והסיק שה"ה גם ליום העצמאות יש לברך לשיטת המאירי.
אמנם, לכאורה יש לדחות את ראיותיהם, כי גם ר' יונתן וגם הפני משה, דיברו על ר"ה שאסור בעשיית מלאכה, ונחשב מקרא קודש, לכן אם מגיע מזמן לזמן יש מקום לברך שהחיינו. ור' יונתן שכתב על מצוות השמחה שיש בר"ה, כוונתו רק לתת סימן לכך שהוא מקרא קודש, ולא שהשמחה ביום היא הסיבה לברכת שהחיינו. וכ"כ אגרות משה (או"ח ה, מג) שגם אם נהגו בפורים לא לעשות מלאכה "אין בהמנהג אלא מה שנהגו, דהוא רק איסור המלאכה ולא הקדושה. ולכן אף רב יוסף לא תני מלמד שצריך קידוש היום (בפורים), אלא שאסור במלאכה. משום שאף לרב יוסף ליכא קדושה בעצם היום דפורים, אלא הוא יום חול ככל ימי החול דהשנה, אלא שדריש אותו לאיסור המלאכה. וכ"ש למסקנא דלא קיבלו עלייהו איסור מלאכה... וכל שכן שלא שייך בחנוכה שלא נקראו כלל בלשון יום טוב". ולכן מסיק שלא כדברי המשנ"ב גם בחנוכה ופורים, למרות שהוא כדברי המאירי. והרב נריה (הל' יום העצמאות ויי"ר עמ' רסו) כתב שהמאירי במגילה (ד ע"א) חלק על המאירי בשבת, ודחה את הסברא שכתב בשבת, כי בחנוכה ברכת הזמן היא על ההדלקה ולא על היום.
עוד נראה שמדברי המאירי לגבי חנוכה, אין ללמוד ליום העצמאות, כי הוא דיבר על חיוב שהחיינו שתיקנו צמוד למצוות נר חנוכה, ואחרי שתיקנו שהחיינו בצמוד למצווה שהיא מזמן לזמן, יש מקום לומר שתיקנו גם על היום (ועי' בפנ"י במגילה ד ע"א מש"כ לגבי יום הפורים באופן דומה). אבל לומר שתיקנו על יום שאין בו קדושה ואין בו מצווה זה חידוש שלא נזכר בפוסקים הנ"ל.
ה'קול מבשר'כותב סברא נוספת לומר שיהיה מותר לברך שהחיינו, שהב"ח (או"ח כט ועוד פוסקים) כותב שבברכת שהחיינו לא שייך ברכה לבטלה, כי אם הוא שמח מברך. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ו, מב) כותב שרוב האחרונים לא פסקו שמברכים שהחיינו באופן של ספק. והרב הדאיה (ישכיל עבדי א, י) כותב שגם כשרוצה לברך שהחיינו וודאי שאין הכוונה שאם רוצה לברך על כל דבר מברך, אלא שכשמרגיש הנאה ממשהו יכול לברך שהחיינו, ואין בזה משום ברכה לבטלה, ואינו עניין לברכה שמברכים על היום, בלי הנאה גופנית.
הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח, כג) כתב שברכת שהחיינו ביום העצמאות, אינה על עצם היום, אלא שהיא צריכה לבוא כהודאה על הנס שנעשה ביום זה לכל ישראל, ויש לנו להודות בכל שנה ושנה על הנס, כמו ברכת הגשמים, וברכות נוספות שנתקנו על שמחות שקורות. ולמרות ששם רק בזמן שהשמחה קרתה מברכים, כאן כיון שהגאולה הוא דבר שמועיל לדורות, ומתמשך, מצווה לברך בכל דור ודור, כדי להודות בשם ובמלכות על גאולת ישראל (לדעתו, אין ברכה על ההלל, ואם לא יברכו שהחיינו לא נברך כלל את השם בשם ומלכות, על גאולתנו). גם לפי דבריו עדיין לא ברור מדוע צריך לברך בשנים שאחרי קום המדינה, אף שבקום המדינה וודאי היה צריך לברך.
לדעת הרב ארנברג (הל' יום העצמאות עמ' רנב) חל איסור לברך שהחיינו מכיון שבכך הופכים את היום לחג מדאורייתא, שרק עליו יש לברך (בלי מצווה כמו נר חנוכה), ובזה עוברים על בל תוסיף. אמנם כפי שהבאנו לעיל מהריב"ש גם על חג דרבנן כמו יו"ט שני של ר"ה אם בא מזמן לזמן מברכים שהחיינו וכך גם נוהגים למעשה, וגם ביו"ט שני של גלויות פסק שו"ע (תרסא) שמברכים שהחיינו בשם ובמלכות, למרות שהיום מדרבנן. (אף שיש מקום לומר שדווקא שם תקנת חכמים היתה לעשות יום טוב שני כראשון לכל עניין) אמנם אין ללמוד מהריב"ש שיהיה חיוב לברך ביום העצמאות, כי הרי יום שני של ר"ה הוא יום טוב שאסור בעשיית מלאכה מדרבנן, משא"כ ביום העצמאות.
סיכום: יש ב' סיבות שבגללם יש מקום לברך שהחיינו: א.בגלל עצם קדושת יום העצמאות (קול מבשר והרב גורן) וכמו חנוכה ופורים לפי דעת המאירי. וגם אם אין חיוב, אולי מותר לברך, כי אין בזה ברכה לבטלה. ב.כהודאה על הנס (הרב עוזיאל) ובגלל שהנס מתמשך יש מקום לומר בכל שנה. אמנם, כפי שביארנו יש מקום לדחות את שני המקורות לחיוב.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
