ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- אמרי במערבא
- מסכת ברכות
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- ברכות
הירושלמי דן בזה בתענית פ"ד ה"ה [כד.], ועיין מה שכתבנו שם.
מקור לברכות אכילה מפסוק בבלי לה. • פ"ו ה"א [מא:]
קודש הילולים - מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו, מיכן היה רבי עקיבה אומר לא יטעום אדם כלום עד שיברך.
זו אחת ההו"א, ולמסקנה היא סברא שאסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה 1 .
המקור לברכת המצוות פ"ו ה"א [מא:]
כל המצות טעונות ברכה. ומניין שכל המצות טעונות ברכה, רבי תנחומא רבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר: ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצוה - הקיש תורה למצוה, מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה.
כא. לא דימה את ברכות התורה לברכות המצוות 2 .
ישראל צריכים לאסוף את הדגן בבלי לה:
הירושלמי דן בזה בתענית פ"ד ה"ב [יט:], ועיין מה שכתבנו שם.
ברכה אחרונה על בריה בבלי לח: • פ"ו ה"א [מא:]
רבי יוחנן נסב זייתא ובירך לפניו ולאחריו, והוה רבי חייא בר ווא (כך שמו, כמו "אבא") מסתכל ביה (ותמה מדוע בירך אחריו). אמר ליה רבי יוחנן: בבליא, למה את מסתכל בי, לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו? אית ליה, ומה צריכה ליה (מדוע תמה)? מפני שגלעינתו ממעטתו (משיעור כזית). ולית ליה לרבי יוחנן שגלעינתו ממעטתו (ומדוע בירך אחריו)? מה עבד ליה רבי יוחנן, משום ברייה (פרי שלם, ואע"פ שאין בו כזית). מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אפילו אכל פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה (משום שהיא בריה).
מובא אותו מעשה בשינוי, ולא הביא את הדין שמברך ברכה אחרונה על בריה (דין בריה לגבי חיוב מלקות הוזכר במשנה מכות יג.). תוס' (לט. ד"ה בצר) הביא את הירושלמי ודן האם הבבלי מודה לדין זה. והשו"ע (או"ח סי' רי סעיף א) הביא שנחלקו הפוסקים בדין זה.
הנוסח של ברכת המוציא לחם בבלי לח. • פ"ו ה"א [מג:]
רבי נחמן אמר "המוציא לחם מן הארץ" ורבנן אמרי "מוציא לחם מן הארץ" וכו'. רבי ירמיה בריך קומי (בירך לפני) רבי זעירא "המוציא לחם מן הארץ" וקלסיה (רבי זעירא שיבח אותו), מה (וכי פסק) כרבי נחמיה? שלא לערב ראשי אותיות (לא לערב את המילים לחם-מן).
טעם זה לא הובא, ותוס' (שם ע"ב ד"ה והלכתא) הביאו את הירושלמי. כמו כן בבבלי הדעות הפוכות - רבי נחמיה אומר מוציא וחכמים אומרים המוציא 3 .
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה לבטלה פ"ו ה"א [מג:]
אהן דנסב עיגולא ומברך עילוי והכא לא אתי בידיה (זה שלקח מאכל ובירך עליו והמאכל נלקח ממנו לפני שאכלו) וכו', אמר רבי תנחום בר יודן: צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להזכיר שם שמים לבטלה.
לא הובא "ברוך שם כבוד מלכותו וכו'" כלל לגבי ברכה לבטלה. ונפסק בשו"ע (או"ח סי' רו סעיף ו).
נתינת אוכל לשוורים היא הפסק לכו"ע בבלי מ. • פ"ו ה"א [מד.]
אהן דמר סב בריך סב בריך (זה שאמר "טול וברך") אין בו משום הפסק ברכה, הב אחוונא לתורייא ("תן אוכל לשוורים") יש בו משום הפסק ברכה.
נחלקו אמוראים האם אכילת שוורים היא הפסק.
הכניס אוכל לפיו ולא בירך פ"ו ה"א [מד:]
רב הונא אמר: הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך - אם היו משקין פולטן, אם היו אוכלין מסלקן לצדדין. רבי יצחק בר מרי קומוי (לפני) רבי יוסי בי רבי אבון בשם רבי יוחנן: אפילו אוכלין פולטן, דכתיב ימלא פי תהילתך כל היום תפארתך.
סובר שמשקים בולען. וכן חילק בין אוכלים שנמאסים, שאותם מסלק לצד, לבין אוכלים שלא נמאסים, שפולטן.
ברכת בורא מיני מעדנים, על הארץ ועל מעדניה בבלי לז. • פ"ו ה"א [מה.]
בורא מיני מעדנים - בההוא דטריף (אורז טרוף). עד כדון בתחילה, בסוף - רבי יונה בשם רבי שמעון חסידא: אשר ברא מיני מעדנים לעדן בהן נפש כל חי ברוך אתה ה' על הארץ ועל מעדניה.
לא הובאה ברכה זו.
נוסח ברכת בורא נפשות עם השם בבלי לז. • פ"ו ה"א [מה.]
אשר ברא נפשות רבות להחיות בהן נפש כל חי ברוך אתה ה' חי העולמים.
לז. ומד: לא הובא הנוסח של סוף הברכה, ולהלכה חותמים בלי שם, ודעת הגר"א לחתום עם שם ע"פ הירושלמי כאן (משנה ברורה סי' רז ס"ק ה).
לא אכל סולת מימיו משום שהסתפק מה לברך פ"ו ה"א [מה.]
והכן לא אכל רבי ירמיה סולת מן יומוי (מימיו, משום שהסתפק מה ברכתה. והפני משה פירש שלא אכלה מחוץ לסעודה).
לא הובא שמספק ברכה לא יאכל.
ברכה על פת טהורה קודמת בבלי לט: • פ"ו ה"א [מה:]
פת טמאה ופת טהורה - רבי חייא בר ווא (כך שמו, כמו "אבא") אמר: אומר (מברך) על הטהורה.
דן על איזה פת לברך - שלם, גדול, חיטים. אך לא הזכיר פת טהורה.
ברכתו של קורא בבלי לו. • פ"ו ה"א [מה:]
קורא - רבי יעקב בר אחא בשם שמואל אומר עליו בורא פרי העץ, תנא רבי חלפתא בן שאול שהכל נהיה בדברו.
נחלקו האם ברכתו אדמה או שהכל.
ברוך שברא את החפץ הזה בבלי מ: • פ"ו ה"ב [מו.]
רבי מאיר אומר: אפילו אמר ברוך שברא החפץ הזה מה נאה הוא זה - יצא.
הלשון "כמה נאה פת זו", "כמה נאה תאנה זו", וכן הדגיש שהאדם הזכיר את המילה "פת".
לא לגזול מהמאכל את ברכתו בבלי לה: • פ"ו ה"ד [מז.]
מברך על תורמוסה, אמר רבי לוי: על שם אל תגזול דל כי דל הוא (לא לגזול מהתורמוס את ברכתו).
לא הובא העניין של לגזול מהמאכל את ברכתו, אלא רק שהנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל.
לא לשנות מנוסח התפילה בבלי מ:
הירושלמי דן בזה בתענית פ"א ה"א [ב:], ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת מה מקור השיעורין בבלי מא:
הירושלמי דן בזה בחגיגה פ"א ה"ב [ד:], ועיין מה שכתבנו שם.
פת הבאה בכיסנין טעונה ברכה גם לאחריה בבלי מא: • פ"ו ה"ה [מז:]
פת הבאה כיסנין אחר המזון - טעונה ברכה לפניה ולאחריה.
לאחריה פשוט שלא מברך, ולפניה היא מחלוקת.
נטילת יד אחת לדבר שטיבולו במשקה פ"ו ה"ו [מח:]
סדר סעודה וכו' הביאו להן לידים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת (מראה הפנים פירש שהוא משום דבר שטיבולו במשקה, והירושלמי סובר שלטיבולו במשקה די בנטילת יד אחת).
פסחים קטו. כתוב שדבר שטיבולו במשקה צריך נטילת שתי ידיים.
הסבה להוציא ידי חובה בברכת המזון בבלי מב. • פ"ו ה"ו [מח:]
היסיבו אחד מברך לכולן וכו'. רבי יהושע בן לוי אמר: בשבוע הבן (סעודת ברית מילה) היא מתניתא (המשנה), הא בעל הבית בתוך ביתו - לא. תני רבי חייא: אפילו בעל הבית בתוך ביתו.
לא חילק בין סעודת ברית מילה לבעל הבית.
תיכף לנטילת ידיים ברכה - במים ראשונים בבלי מב.
הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א [ו.], ועיין מה שכתבנו שם.
ברכת שמן אפרסמון בבלי מג. • פ"ו ה"ו [מט:]
רבי ירמיה בעא מיבדוק לרבי זעורא. אמר ליה כיצד הוא אומר (מה מברך) על שמן ערב? אמר ליה אשר נתן ריח טוב בשמן ערב. אמר ליה אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים. יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתבין, חד אמר ברוך שנתן ריח טוב בעצי בשמים, וחרנה (והאחר) אמר ברוך שנתן ריח טוב בעשב הארץ.
הדעות הן: בורא שמן ארצנו, בורא שמן ערב.
גירסא הפוכה במחלוקת בברכה על יין ושמן בבלי מג:
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"ה [ס.], ועיין מה שכתבנו שם.
אכל במזרח התאנה ובמערבה פ"ו ה"ח [נ.]
אכל במזרחה של תאינה ובא לאכול במערבה צריך לברך.
לא הובא דין זה, ונפסק בשו"ע (או"ח סי' קעח סעיף ב). לגבי שינוי מקום בכלל דן בפסחים קא:
נוסח ברכת מוסף של ראש חודש בבלי מד.
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ב [סה.], ועיין מה שכתבנו שם.
ברכת תפילין בבלי מד:
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ג [יד.], ועיין מה שכתבנו שם.
ברוך שברא מי רפואות פ"ו ה"ח [נ:]
אמר רבי אבון השותה מי דקריס מהו אומר, ברוך שברא מי רפואות.
ברכה זו לא נמצאת, אלא אדרבה, בדף לו. מפורש שעל רפואות לא מברכים 4 . כמו כן בשבת קי. הלשון: מי דקרים.
צא וראה היאך הציבור נוהג בבלי מה.
הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ז ה"ב [מ.], ועיין מה שכתבנו שם.
^ 1.במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
^ 2.שיטת הירושלמי לא לחלק בין ברכות שבח, הודאה ומצוות, ולכן מדמה בין ברכות התורה לברכות המצוות (המפרשים דנו לאיזה סוג שייכות ברכות התורה). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ט.
^ 3.בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
^ 4.שיטת הירושלמי לברך גם על מעשה שאדם עושה מתוך צורך, כמו כאן שלא נהנה מהמאכל. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף י.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
