ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- גיטין
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
המשנה מחלקת בין גט הנשלח ממדינת הים בו תיקנו חכמים שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם לבין גט הנשלח בתוך ארץ ישראל שלא צריכים לומר כן. שיטת רבא היא שטעם תקנת בפני נכתב ובפני נחתם הוא שאין עדים מצויים לקיימו, ולפיכך הצריכו את העד לומר כן כתחליף לקיום, ובגמרא (ג ע"א) מבואר שהשליח נאמן למרות שהוא רק עד אחד משום שמעיקר הדין לא צריך קיום וחכמים הצריכו וכאן הקלו משום עיגונא.
מכך שבארץ ישראל אין צורך בקיום משמע שגט שאינו מקויים נחשב כגט טוב ואפשר להינשא בו, ואין חוששים שהוא מזוייף, וכן נאמר במשנה שאם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו (הגמרא בדף ט ע"א מבארת שהכוונה שהבעל יערער), משמע שכל שלא היה ערעור על הגט סומכים עליו. וכן בדברי רבא שתיקנו אמירת בנו"נ לפי שאין עדים מצויים לקיימו, ביארו רש"י והרמב"ן שהחשש הוא שמא בעתיד יבוא הבעל ויערער ואז יהיה צורך בקיום השטר. משמע שכל עוד לא יבוא הבעל ויערער אין צורך כלל בקיום.
החילוק בין גט לשטר חוב
על כך מקשים הראשונים מדוע שונה משטר היוצא כנגד אדם שיכול לטעון מזוייף, וכשאינו נמצא אנו חוששים לזיוף וטוענים במקומו?
הרמב"ן והר"ן (על דף ט ע"א) עונים שהאשה אינה ממונו של הבעל אלא היא ברשות עצמה להינשא ולפיכך לא טוענים עבורו. ביאור דבריהם הוא שסתם שטר וגט בחזקת כשרים משום שחזקה היא שאנשים אינם מזייפים אלא שיש זכות לבעל הדין שכנגדו השטר לערער עליו ולדרוש קיום, וכן במקרה שהנתבע לא בפנינו בית דין מייצגים אותו וטוענים עבורו את הטענות שיכול לטעון, אך בענייני איסורים הואיל ואין כאן בעל דין חזר עיקר הדין שאיננו חוששים לזיוף. הגמרא בדף ג ע"א המבארת שהשליח נאמן רק משום עיגונא, באה להסביר כיצד מועילה אמירת השליח כנגד ערעורו של הבעל, אך כל עוד לא ערער הבעל, סומכים על הגט מעיקר הדין.
יש לעיין בעומק העניין מהי הזכות לערער. היה אפשר לומר שכאשר הבעל דין מערער יש בכח טענותיו ליצור ספק ולכן אנו שבים ומצריכים את התובע להביא ראיה כנגדו, אך לפי זה אין מקום לחלק בין אם האשה מוגדרת כממון הבעל וממילא הבעל מוגדר כבעל דין ממוני או שלא. ואם לא נוצר כאן ספק ממש לא מובן מדוע ערעור מחייב את הצד השני להביא ראיה. ונראה שהרמב"ן הבין שיכולת בעל הדין לערער אינה משום שהיא יוצרת ספק אלא זו זכות ממונית העומדת לבעל הדין ולכן היא זכות העומדת רק למי שמוגדר כבעל דין ממוני, אך לכאורה הדברים סתומים ולא ברור מניין נולדה זכות ממונית זו, כי אם באמת אין לפנינו ספק המחליש את הראיות באופן שלא יהיה בכוחן להוציא מהמוחזק מדוע נתחשב בערעורו. ונראה לבאר את העניין שבמקום שיש הוכחות חזקות לתובע ההלכה היא שהולכים אחריהן גם אם הן לא מוחלטות, כגון בענייננו בשטר שאינו מקויים אנו מאפשרים לתובע לגבות למרות שיש סיכוי קטן שהשטר מזוייף. הטעם לכך הוא שאם לא נסתפק בהוכחות חזקות אלא נצריך תמיד הוכחות גמורות לחלוטין תיפגע מידת הצדק כי כמעט תמיד יצאו הנתבעים זכאים. אך משום צורך זה תיקנו כחלק מסדרי הדין לתת לנתבע את הזכות לערער ולדרוש הוכחות מוחלטות.
על דרך זו יש לשאול, אם הבעל לא נחשב כבעל דין, מדוע כאשר הבעל בא ומערער אנו כן חוששים לזיוף והשטר בטל כל עוד אינו מקויים. הגרי"ז (תחילת הלכות גירושין) מבאר שבשטרות יש דין מיוחד שבעל השטר נאמן לערער עליו אף אם אינו בעל דין. הברכת אברהם (בענין קיום הגט ס"ק ב) מנמק דבריו על פי דעת הרמב"ן בכתובות עב ע"א, שאשה האומרת שחכם טיהר לה והחכם מכחיש הריהו נאמן משום שהיא חיה על פיו, ואם כן גם כאן כל השטר נסמך על כותבו והריהו נאמן להכחישו ולטעון שהוא מזוייף.
אולם אפשר לבאר את דברי הרמב"ן והר"ן באופן אחר 1 ולומר שאין זו זכות ממונית, אלא שבאיסורים הולכים אחר הרוב ובממונות לא, ולכן הואיל והאשה אינה ממונו של הבעל הרי שאיננו דנים כאן בדיני ממונות אלא באיסורים. לפי זה מיושב גם קושי נוסף, שלכאורה גם אם אינה מוגדרת כממונו מכל מקום ודאי שיש לכך גם השלכות ממוניות כלפי הבעל וקשה מדוע מכח השלכות אלו לא תהיה זכות טענה לבעל, אלא שהואיל ועיקר הדין מוגדר כדיני איסורים יש לדונו לפי כללי איסור והיתר אפילו אם נגרמים ממנו השלכות ממוניות.
הרמב"ן מוסיף וכותב: "ועוד, מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה". בפשטות יש כאן שני תירוצים נפרדים ולפי התירוץ השני באמת גם כאן שייך לטעון עבור הבעל, אלא שבגט חזקה שהאשה מדייקת, כי חוששת לשקר שמא לאחר שתינשא לאחר יוכח שהשטר מזוייף, ותצא מזה ומזה ויהיו בניה ממזרים. גם היסוד לכך הוא משום עיגונא, כמבואר ביבמות פח ע"א שמשום עיגונא החמירו בסופה כדי שיוכלו להקל בתחילתה, ושם נחלקו הראשונים אם לאחר שהחמירו בסופה כבר מספקת הראיה לגמרי ומעיקר הדין נאמן או שעדיין רק חז"ל הקלו להאמין משום עיגונא. לפי הדרך השנייה (כך סוברים רש"י והתוס' שם) תירוץ זה הולך עקרונית בדרכם של התוס' בסוגייתנו, שיובא לקמן, שבאמת מן הדין יש לחשוש לזיוף ורק משום עיגונא תיקנו לא לחשוש, אלא שבשונה מהתוס' לולא החמירו בסופה לא היו מקלים כאן משום עיגונא.
אולם בשו"ת הרמב"ן (סי' ח) משמע שאין כאן שני תירוצים נפרדים אלא זקוקים לשניהם יחד. כלומר, מעיקר הדין לא היה לנו להאמינה אפילו שאין הדבר נוגע לבעלה משום שהשטר ספק מזוייף, ומאידך לא היינו מתקנים אילו היה מדובר בהוצאת ממון מבעלה, אולם הואיל ואינה ממון בעלה תיקנו להאמינה. לפי זה גם הרמב"ן סבור ששטר שאינו מקויים אינו בחזקת כשרות אלא הוא ספק מזוייף. ואכן כך מפורש בדבריו שם בתשובה, שהיה מעשה ביתומים שהוציאו שטר חוב על אחרים והלה הוציא שובר ופסקו שצריך לקיים את השובר, ומסביר הרמב"ן שאין זה משום דין טענינן ליתומים שהרי כאן לא מדובר בהחזקת ממון אלא בהוצאה ולא טענינן להוציא, אלא הטעם הוא שכל שטר שאינו מקויים הוא "בחזקת מזוייף" ו"לאו כלום הוא". מדברי הרמב"ן משמע שאפילו אין להתייחס אליו כספק מזוייף, כי אם כן סוף סוף מספק לא היינו מוציאים ממון כי היינו חוששים שמא השובר כן כשר, אלא הרי הוא חספא בעלמא לגמרי ובחזקת מזוייף (לאחר שתיקנו חז"ל להצריך קיום שטרות).
התוס' (ב ע"ב ד"ה ואם) עונים על השאלה שמשום עיגונא הקלו חכמים, אך בממון טוענים שמא השטר מזוייף לנפרע שלא בפניו.
בדברי התוס' ניתן לפרש שסתם שטר וגט עומדים בחשש זיוף ואין להם תוקף ללא קיום, אלא שבגט משום עיגונא תיקנו שאף ללא קיום הוא טוב, ובגט הבא מחו"ל על ידי שליח תיקנו שיאמר השליח בנו"נ שמא יערער הבעל בעתיד. וכן ביאר הגרז"ן גולדברג שליט"א, שהקשה מדוע לא קיבלו התוס' את דברי הר"ן הרי פשוט כדבריהם שהאשה אינה ממונו של הבעל, ולכן הסביר שלדעת התוס' סתם שטר וגט לא מקויימים אינם כשרים וחוששים לזיוף ולכן גם במקום שלא טענינן אין לסמוך עליהם. וכן משמע מבבא מציעא ז ע"א לגבי מלווה ולווה האוחזין בשטר, שהגמרא אומרת שלדעת רבי אם הלווה טוען פרוע פטור משום שהשטר "חספא בעלמא הוא, מאן קא משוי ליה להאי שטרא - לווה, הא קאמר דפריע", ואם יצליח המלווה לקיימו יחלוקו. משמע מהלשון ששטר שאינו מקויים הוא חספא בעלמא. ועוד, שקשה שזהו מיגו גרוע, שהרי אם יטען הלווה מזוייף ויצליח המלווה לקיימו ייאלץ לשלם הכל, ואם כן עדיף לו לטעון פרוע, וכך גם אם יתקיים ישלם רק חצי. ומיישב בית הלוי (חלק ג סי' מב אות ג) שהואיל והשטר חספא בעלמא אין זה רק מיגו אלא הפה שאסר ולכן מועיל. לפי הבנה זו בתוס', קשים דברי הגמרא בדף ג ע"א, שהרי מקשה שם על רבא מדוע נאמן השליח ומתרצת שקיום שטרות מדרבנן ומשום עיגונא הקלו, משמע שסברת העיגון נאמרה רק כדי להאמין את השליח הבא ממד"ה כנגד ערעור עתידי של הבעל, והרי לדברינו גם בארץ ישראל כל ההסתמכות על השטר היא רק משום עיגונא, אף אם לא יערער הבעל לעולם.
אמנם ניתן לפרש את התוס' באופן אחר, וכפי שמשמע מפשט לשונם, שהשטר מצד עצמו הוא טוב ואיננו חוששים לזיוף, וכדעת הרמב"ן והר"ן, אלא שיש זכות לבעל דין לטעון שהוא מזוייף, ולכן שואלים התוס' מדוע לא טענינן מזוייף ועונים שלא טענינן משום עיגונא. מעבר לכך, התוס' כותבים שבדיני ממונות טענינן מזוייף לפי שאם לא כן "לא שבקת חיי לכל בריה". משמע שמעיקר הדין אפילו לא היה צריך לטעון 2 .
לגבי הערת הרמב"ן שהאשה אינה ממונו של הבעל, ראשית, יש אחרונים הסוברים שיש לבעל זכות ממונית באשתו, וכן שיטת הנצי"ב (משיב דבר ח"ד סי' לה) הסובר שיש בקידושין קניין ממוני, ואמנם אין גופה קנוי לו אך היא קנויה לו לעניין אישות, כלומר היא משועבדת לו לכך שהוא זכאי ליחסי אישות עמה, וזו כוונת התורה שהיא קניין כספו 3 . ועוד, גם אם נאמר שאין בקידושין צד ממוני, מכל מקום הקידושין יוצרים גם זכויות ממוניות של הדברים שהם משועבדים זה לזה כגון מעשה ידיה 4 . אך מעבר לכל זה נראה להשיב בפשטות שגם אם אין שום זכות ממונית סוף סוף אם יפסקו שהיא מגורשת הבעל יפסיד את אשת בריתו, וזה משמעותי עבורו הרבה יותר מממון, ואם כן פשוט שהבעל נחשב לבעל דבר בדיון זה 5 .
ראינו עד כה את תשובות הרמב"ן ואת תשובת התוס'. הרשב"א מתרץ כדברי התוס' שהדין בגט הוא משום עיגונא, אך מוסיף תירוץ נוסף, שלמרות שבהוצאת ממון חוששים למזוייף, כאן לא מדובר בהוצאה גמורה של ממון מבעליו אלא רק בהפקעת שיעבוד, ובכך לא חוששים ומצריכים לקיים את השטר.
הרמב"ם (גירושין ז, כד; יב, ב; עבדים ו, ז) כותב שאשה שיוצא גט שאינו מקויים מתחת ידה נאמנת ותינשא בו, ומנמק "שאין דיני האיסורין כדיני הממונות" 6 . משמע כתירוצו הראשון של הרמב"ן (אם אכן התירוצים חלוקים כפשט דבריו בחידושים) שיש חילוק מהותי בין ממונות לאיסורים, וגם בדבריו נוכל להסביר כאחד משני האופנים שהסברנו ברמב"ן.
מעמד שטרות שאינם מקויימים
ראינו שהתירוצים השונים נחלקו בשאלה עקרונית אם השטר בחזקת כשרות אלא שיש זכות לטעון או שהשטר מצד עצמו מסופק. אם נתפרט יותר נוכל להבחין בארבע רמות שונות (ביחס אל השטר) אפשריות העולות מבין התירוצים: א. חספא בעלמא; ב. ספק מזוייף; ג. בחזקת כשרות אך יש מקום לחשש משמעותי ולכן טענינן; ד. החשש למזוייף נדיר ולכן מעיקר הדין אפילו לא היה לנו לטעון אלא שאי אפשר להשאיר "פירצה" כי אם כן לא שבקת חיי לכל בריה.
לפי הדרך השנייה בתוס' וכפי העולה מפשט לשונו משמע כאפשרות הרביעית שמעיקר הדין אפילו לא היה לנו לטעון. אם לשון התוס' אינה בדווקא הרי שהאפשרות השלישית היא הנכונה. לפי הדרך הראשונה בתוס' ולפי בית הלוי בפשטות השטר נחשב לספק מזוייף, והרמב"ן בתשובה חידש כאפשרות הראשונה שאפילו אינו נחשב לספק מזוייף ויש להבין את לשון הגמרא בבבא מציעא ממש כפשוטה שהשטר הוא "חספא בעלמא". גם מלשון הרמב"ן בחידושיו משמע שלא צעד כאחת משתי האפשרויות האחרונות שהשטר בחזקת כשרות, שהרי בשונה מן התוס' הוא לא כתב שבשטר שאינו מקויים טענינן מזוייף אלא "שבודאי כל הנפרע שלא בפניו... צריך הוא לקיים שטרו, דאפוקי ממונא לא מפקינן בלא שטרא דמקויים".
נפקא-מינות
נפקא מינה אחת כבר ראינו בדברי בית הלוי, האם טענה מסויימת במיגו דמזוייף נחשבת למיגו או להפה שאסר, ונפקא מינה למעשה במקרים שהמיגו גרוע ואין בו את סברת "מה לי שקר" כמו במקרה בבבא מציעא ז ע"א.
הרב זלמן מלמד שליט"א (בשיעור הכללי) הביא נפקא מינה אפשרית נוספת, והיא כאשר הנתבע טוען שהוא חותם על שטרות רבים ולכן איננו זוכר אם אכן חתם על שטר זה או שמא הוא מזוייף ולכן דורש מהתובע לקיימו. אם נאמר שהשטר חספא בעלמא, התובע יהיה חייב לקיימו, אך אם השטר טוב אלא שכאשר הנתבע טוען שהוא מזוייף אנו מצריכים לקיימו, כאן שאינו טוען בברי לא נצריך את התובע לקיים. אולם יש מקום לומר שגם אם השטר חספא בעלמא לא נקבל טענת שמא של הנתבע כי זה שמא גרוע שהרי היה לו לדעת 7 , ומכך שטוען שמא נסיק שהוא משקר וודאי חייב.
נפקא מינה אפשרית נוספת היא אם ניתן לגבות מלקוחות בשטר שאינו מקויים כאשר הלווה מודה שהשטר אינו מזוייף. בפשטות, אם השטר ספק מזוייף וניתן לגבות רק מכח צירוף הודאתו של הלווה הרי שכאן שהגבייה אינה מהלווה עצמו אלא מהלקוחות אין לקבל את הודאתו כי הודאת בעל דין אינה מועילה במקום שחב לאחרים, אולם אם נאמר שהשטר בחזקת כשרות אלא שיש ללווה זכות לטעון מזוייף ניתן יהיה לגבות מלקוחות כי הסיבה שאנו מקבלים את השטר אינה מוגדרת כהסתמכות על הודאת בעל דין – אין כאן צורך בהודאה אלא רק בהימנעות מלטעון.
התייחסות לדין זה מצאנו בבבא מציעא עב ע"ב. רבי אסי אומר שם שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים. מפשט הסוגיא משמע שתמיד גובים ולכאורה מוכח מכך כצד שהשטר בחזקת כשרות אלא שיש ללווה זכות לטעון מזוייף. אולם הרמב"ן ו הריטב"א שם אכן מסייגים שכל הנאמנות היא רק מנכסים שמכר לאחר הודאתו אך על מה שנמכר לפני כן לא משום שחבים לאחריני, ומכך מוכח לכאורה שסברו כצד שהשטר חספא בעלמא, ונמצא הרמב"ן מתאים לשיטתו לעיל. להלכה נחלקו בכך המבי"ט והש"ך. המבי"ט סובר שגובים מהלקוחות ואילו הש"ך (קו ס"ק ו) חולק וסובר שהלווה אינו נאמן ולכן טוענים ללקוחות ולא גובים מהם. עיין עוד ב שיעורי רבי שמואל (ס"ק יט) שתלה מחלוקתם באופנים נוספים.
שיטת הראב"ד
על דברי הרמב"ם המובאים לעיל, שאשה שיוצא גט שאינו מקויים מתחת ידה נאמנת ותינשא בו, משיג הראב"ד (גירושין יב, ב; עבדים ו, ז) וכותב שהשכל מורה שאין להתיר אשת איש ואיסור עבד בגט לא מקויים אפילו אם אין הבעל מערער. ובדעת הרמב"ם נוטה לדייק שמתיר אף כשהבעל מערער.
נראה שהראב"ד סבור כדרך הראשונה שהעלנו בתוס', שסתם גט ושטר שאינו מקויים הוא חספא בעלמא, אלא שבשונה מהתוס', לדעתו לא הקלו בגיטין משום עיגונא, ולכן גם להלכה אי אפשר להינשא בו ללא קיום. אפשר גם לומר שסבר שהשטר בחזקת כשרות אלא שטענינן, ולדעתו גם בגט יש לטעון כי הבעל נחשב לבעל דבר.
גם הריב"ש (סי' שפה) חולק על הרמב"ם והתקשה מאוד בסברתו, שהרי אם בדיני ממונות צריך קיום אפילו כשאין בעל דין לפנינו הטוען מזוייף, כל שכן באיסורא. ואין לחלק שהאשה ברשות עצמה להינשא ולכן שונה מממון ששם מוציאים ממון מחזקתו, שהרי גם כאן יש חזקה דאיסורא, ובב"מ כ ע"ב משמע שאיסורים חמורים יותר מממונות, כדברי רב עמרם שם "היכי פשיט מר אסורא מממונא?". מכל מקום הריב"ש הסכים עם טעמו השני של הרמב"ן שיש להקל מצד סברת "מתוך חומרא שהחמירו עליה בסופה הקלו בתחילתה". וכתב שזהו הטעם העיקרי ברמב"ן, ונפק"מ שביבמה שלא שייך טעם זה אין להקל. כאמור לעיל, מלשון הרמב"ם עצמו משמע כתירוצו הראשון של הרמב"ן, שיש חילוק עקרוני בין דיני ממונות לדיני איסורים.
צריך ליישב את הראב"ד מהדין במשנה 8 , מדוע בארץ ישראל לא צריך לומר בנו"נ. הנודע ביהודה (תניינא אה"ע קלו) מיישב שיש לחלק בין גט שמסר הבעל ישירות לאשה, שאינו כשר ללא קיום, לבין גט הנמסר ע"י שליח שעקרונית אינו זקוק לקיום ורק בחו"ל הצריכו לומר בנו"נ שמא הבעל יערער בעתיד. טעם החילוק הוא שכשהגט נשלח על ידי שליח למקום אחר בד"כ קשה יותר לקיימו ולכן חכמים הקלו משום עיגונא שתוכל להינשא ללא קיום, אך כשהבעל נותנו ישירות לאשה בד"כ היא מצויה במקום בו נחתם הגט וקל לקיימו, ולכן לא נזקקו להקל.
הרב אשר אריאלי שליט"א (שיעור מוקלט) ביאר באופן אחר, ויישב שניתן לבצע גירושין בגט ללא קיום, משום שסומכים על החזקות וחזקה שהגט כשר, אך בתורת ראיה שהאשה התגרשה בעבר הגט לא מועיל, משום שכאן זקוקים לגט בתורת עדות ובכך לא מספיק חזקות. לכן במקרה שבמשנה, שהדיון הוא אם ניתן לגרש בגט זה הדין הוא שמותר ורק בחו"ל הצריכו לומר בנו"נ שמא הבעל יערער.
^ 1.ר' עובדיה דרורי
^ 2.נראה שהתוס' לשיטתם שלא טענינן טענות שאינן שכיחות כגון אונס, שלא כמלחמות (על ב"ב ע ע"ב) הסוברים שטענינן.
^ 3.ראה דיון זה בסוגיית 'מהות הקידושין' בקידושין.
^ 4.דבר זה תלוי בפשטות במחלוקת אם רשאית לומר איני ניזונת ואיני עושה.
^ 5.וראה אבני נזר (אה"ע סי' א) המתקשה מדוע מי שנשוי עשר שנים ולא זכה לפרי בטן צריך לגרש את אשתו על מנת שיוכל לקיים מצוות פרייה ורבייה, והרי אין אדם מחוייב להוציא הון רב על מצוות עשה "ולגרש את אשתו הוא יותר מהון רב".
^ 6.המגיד משנה כותב שמקורו מדף כד ע"א. שם כותבת המשנה שאשה המביאה גיטה ממד"ה צריכה לומר בנו"נ, ומקשה הגמרא שהרי משעה שבא הגט לידה כבר התגרשה. משמע שיכולה להינשא בגט אף שאינו מקויים ולא נאמר בנו"נ. לכאורה אפשר להוכיח זאת כבר ממשנתנו, כפי שנתבאר, שהרי בארץ ישראל לא צריך לומר בנו"נ ונמצא שהאשה נישאת על ידי גט שאינו מקויים ולא חוששים לזיוף, ואף במד"ה לא הצרכנו אלא מחשש שיערער הבעל בעתיד, אך כל עוד לא ערער השטר עצמו טוב.
^ 7.ראה תוס' כתובות יב ע"ב ד"ה רב הונא; ב"מ צז ע"ב ד"ה רב הונא; ב"ב קלה ע"א ד"ה אביי
^ 8.למעלה הבאנו את ההוכחה שהביא המגיד משנה לשיטת הראב"ד מדף כד ע"א. הראב"ד מתייחס לסוגיא זו ומסביר את קושיית הגמרא שם שהואיל וכבר בא הגט לידה לא מועיל לומר כעת בנו"נ, כי האמירה מועילה רק בשעת המסירה, ולכן כעת נצריך אותה לקיים את הגט, אך ודאי לא תוכל להינשא ללא קיום הגט. ואדרבה מסוגיא זו הוא מוכיח את שיטתו, שהרי לדעת הרמב"ם לא יובן מה בכך שכבר התגרשה, הרי סוף סוף יש לחשוש שבעתיד הבעל יערער, וכיצד אנו נותנים לה להינשא ללא קיום, אלא על-כרחך כוונת הגמרא שצריכה לקיים הגט.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
