^ 1.גזל הגוי
^ 2.) נחלקו התנאים (ב"מ קיא ע"ב) האם גזל הגוי אסור או מותר, לת"ק גזלו מותר ואילו לרבי יהודה ברבי יוסי גזלו אסור.
במסכת בבא קמא (לח ע"א) מבארת הגמרא מדוע שור של ישראל שנגח שור של כנעני – פטור, ואומרת כך: "אמר רבי אבהו, אמר קרא: (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל. רבי יוחנן אמר, מהכא: (דברים ל"ג) הופיע מהר פארן, מפארן הופיע ממונם לישראל". מקור זה מלמד שמאחר ובני נח אינם מקיימים ז' מצוות שלהם, הותר ממונם לישראל.
בתלמוד ירושלמי (בבא קמא ד, ג) מובא מקרה לפיו נראה שגזל הגוי מותר מן התורה ואסור רק מדרבנן:
מעשה ששילח המלכות שני איסרטיוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות ובסוף אמרו לו כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים... כל גזלות של ישראל אסור ושל נכרי מותר. באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזלות נכרי שיהא אסורות מפני חילול השם".
הגר"א (אה"ע כח ס"ק ה) מביא מקור זה ואומר שהוא רק אליבא דמ"ד שגזל הגוי מותר, אך לא למ"ד שגזל הגוי אסור ולכן אין להביא מכאן ראיה להלכה. להלכה גזל הגוי אסור, כפי שפסקה הגמרא בסוגיה בפרק הגוזל (ב"ק קיג ע"ב).
גזל הגוי: איסור תורה או איסור דרבנן?
דעת הרמב"ם: גניבת גוי אסורה מן התורה
^ 3.) הרמב"ם (הל' גניבה א, א) כתב כך: "כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנאמר (ויקרא י"ט י"א) לא תגנבו, ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין שהגנב חייבה אותו תורה לשלם, ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה".
והניף ידו שנית בהל' גזלה ואבידה (א, ב) וכתב כך:
"ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר".
מפשטות לשון הרמב"ם משמע שגזלת הגוי היא איסור תורה, כך הבינו הלחם משנה, הש"ך, המהרש"ל, חלקת מחוקק, הגר"א, שו"ע הרב, ועוד.
דעת רש"י: גזל הגוי מותר מן התורה.
אמנם דעת רש"י (סנהדרין נז ע"א) היא שגזל הגוי מדרבנן, ואסור רק משום חילול ה'. וכך הבין את הדעה בגמרא (ב"ק קיג) שאמרה שגזל הגוי אסור. וזו לשון רש"י שם:
"ישראל בנכרי מותר - דלא תעשוק את רעך כתיב (ויקרא יט) ולא נכרי, ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם בהגוזל בתרא (בבא קמא קיג, א)".
המהרש"ל (יש"ש ב"ק א, מא) תמה על הרמב"ם שכתב שיש איסור תורה בגזל גוי משום שהתורה בכללה ובפרטה לישראל ניתנה, ולכן הכריע כדעת רש"י גזל הגוי אינו אלא מדרבנן והפסוק הוא אסמכתא בעלמא. המחנה אפרים (הל' גזלה סי' ג) דוחה את דבריו, ומוכיח מהגמרא במסכת בכורות (יג ע"ב) שלמ"ד גזל הגוי אסור יש איסור תורה.
דעת השו"ע
בעוד רוב הפוסקים הבינו בדעת הרמב"ם שיש איסור תורה בגזל הגוי, הכסף משנה (לר"י קארו) בהל' גזלה דייק בלשון הרמב"ם והגיע למסקנה אחרת. הוא מדייק בלשון הרמב"ם שני דיוקים: א. לגבי גוי כתב רק "אסור לגזלו" ולא הזכיר שהוא דין תורה כמו שהזכיר בישראל. ב. הרמב"ם השווה דין גזל לדין עושק וכתב "אסור לגוזלו או לעושקו", למרות שבעושק כתיב "רעך" ושייך מן התורה רק בישראל. מכח שני הדיוקים הללו הבין הכסף משנה שלדעת הרמב"ם גזל הגוי אינו אסור מן התורה, למרות שלגבי גניבה כתב הרמב"ם במפורש שגניבת הגוי אסורה מן התורה. לכן השו"ע שהביא את הרמב"ם להלכה, בהל' גניבה (שמח, ב) כתב שגניבת הגוי אסורה מן התורה, ובהל' גזלה (שנט, א) סתם לשונו וכתב שאסור ולא הוסיף 'מן התורה', ונראה שבשולחנו הערוך סובר כפי מה שכתב בעצמו בכסף משנה. עם זאת, מכיוון שמרן השו"ע סתם לשונו מקובל לומר שדעתו שיש איסור תורה בין בגניבה מגוי ובין בגזל הגוי (פתחי חושן הל' גזלה א, ב).
ספר מחנה אפרים (הל' גזלה סי' ג) דוחה את דברי הכסף משנה, ומוכיח מהרמב"ם עצמו שגזל הגוי אסור מן התורה. ראשית, הוא מפנה לרמב"ם הנ"ל בפרק א' בהל' גניבה, ואח"כ מוסיף את הרמב"ם בתחילת פרק ב', וכן בפרק ז' שכתב "אחד הנושא והנותן עם ישראל או עם גוי אם מדד או שקל בחסר עובר על לא תעשה". והמגיד משנה כותב על זה "דין הכותי כבר בארתיו בפרק ראשון", ומזה מתבאר שהדין הוא כגניבה שאסורה מן התורה (אך באמת לא כל כך מובנת ההוכחה, שהרי כל המקומות שהביא ברמב"ם הן מהל' גניבה, ובהל' גניבה השו"ע עצמו פסק שיש איסור תורה בגניבת הגוי, ולכן על כורחך שמחלק השו"ע בין גניבה ולגזלה. ואולי טעם החילוק, שבגניבה שנוטל ללא ידיעת הבעלים לעולם אסור, ואילו בגזלה שנוטל בחוזקה בידיעת הבעלים באפשרותו של הבעלים לתובעו בדין ומשאינו עושה כן הרי שהתייאש או שמחל. והגם שבישראל אף אופן זה אסור מן התורה, בגוי לא אסרה התורה. ומכל מקום כל זה עדיין דוחק).
החכם צבי (סי' כו) סולל דרך חדשה ובכך מתרץ את כל הקושיות של הכסף משנה והמהרש"ל על הרמב"ם. הרמב"ם סובר שגזל הגוי אסור מן התורה, אך לא משום איסור הלאו של "לא תגזול" אלא משום מצות עשה "וחישב עם קונהו" או "ואכלת את כל העמים" (וכן דעת הלבוש והרדב"ז ד, רה). איסור העושק בגוי, אף הוא נאסר מן התורה מפסוקים אלה ולא משום הלאו של "לא תעשוק רעך". ואם דבר הגזלה או העושק נודע לגוי עובר על לאו של "לא תחללו את שם קדשי".
דעת הרמ"א
הרמ"א לא הגיה דבר על השו"ע בחו"מ והסכים שיש איסור תורה, אך מדבריו באבן העזר (כח, א) שכתב שהמקדש בגזל הגוי מקודשת, נראה שפסק כרש"י :
"קדשה בגזל או גניבת עובדי כוכבים, הוי מקודשת, דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם".
וכבר תמהו עליו הח"מ (שם ס"ק ג) והש"ך (חו"מ שמ"ח ס"ק ב') שדבריו באבן העזר סותרים לדבריו בסימן שנ"ט בחושן המשפט, ושגם מקור דבריו אינו נכון. הב"ש (שם ס"ק ה) מיישב שכוונת הרמ"א לומר שהמקדש הוא הקונה מן הגזלן ולא הגזלן עצמו, ומאחר ובא לידו בהיתר אפילו שהגוי לא התייאש אין בכך איסור תורה.
אם כן ישנן ג' גישות להלכה באיסור גזלת הגוי:
רש"י, רמב"ם (ע"פ הכס"מ), מהרש"ל: אסור מדרבנן.
חכם צבי (בדעת הרמב"ם): אסור מן התורה בעשה.
רמב"ם (ע"פ יש"ש ושאר הפוס'): איסור לאו.
סוף דבר, על פי רוב הראשונים והאחרונים וכן הבנת האח' בדעת השו"ע והרמ"א, להלכה גזל הגוי אסור מן התורה.
^ 4.) כן כתב הרמב"ם בפירוש בהלכות גניבה (א, א), ועיין כעין זה במנחת חינוך מצוה רכ"ד שאף למ"ד גזל הגוי אסור מדרבנן, אפשר שגניבת הגוי אסורה מן התורה, כיון שמצינו שאסרה התורה לגנוב את שלו ועל מנת למיקט, הרי שלא מדין ממונות הוא אלא מדה גרועה, ולכן אסור כדי שלא יתרגל לכך, ואם כן אף בגוי אסור מטעם זה (פתחי חושן גזלה א, ב).
^ 5. הפקעת הלוואתו של הגוי
^ 6.) הגמרא במסכת בבא קמא (דף קיג) עוסקת בסוגיית גזל הגוי, ומסקנת הגמרא היא לחלק בין גזל הגוי שהוא אסור לבין הפקעת הלוואתו שהיא מותרת:
"וגזל כנעני מי שרי? והתניא: אמר ר' שמעון, דבר זה דרש ר"ע כשבא מזפירין: מנין לגזל כנעני שהוא אסור? ת"ל: (ויקרא כ"ה) אחרי נמכר גאולה תהיה לו, שלא ימשכנו ויצא, יכול יגלום עליו? ת"ל: (ויקרא כ"ה) וחשב עם קונהו, ידקדק עם קונהו... אלא אמר רבא, לא קשיא: כאן בגזלו, וכאן בהפקעת הלוואתו".
מה פירוש הפקעת הלוואתו? הפקעת הלוואתו היא חוב שנוצר בין ישראל לגוי, כגון שהגוי הילווה לישראל. אך לאו דווקא חוב בדרך הלוואה, אלא למשל, אף להבריח את המכס נחשב כהפקעת הלוואתו. וכל שהגוי אינו מודע לחוב, מותר לישראל להימנע ולא לשלם את החוב, וזה נקרא "הפקעת הלוואתו".
הדברים הובאו להלכה ע"י הרמ"א (חו"מ שמח, ב):
"טעות עובד כוכבים, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלוואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו, דליכא חילול השם".
אנו עוסקים בשאלה האם מותר להעתיק יצירה רוחנית של גוי, ועל כן צריך לברר האם העתקת תוכנה נכללת בגדר "גזל הגוי" שאסור, או בכלל גדר "הלוואתו" המותרת.
מהו ההבדל בין גזל להפקעת הלוואה?
1. גזל – הגדרה כללית לכלל איסורי הממון
כינויי גזל שייכים לכל העניינים בהם איש נמנע מלתת לחברו ממון המגיע לו, בין בא לידו באיסור ובין בא לידו בהיתר. לכן, המהרי"ק אומר שמי שלא פורע הלוואתו הוא גזלן, למרות שהלוואה אינה מעשה גזל בהגדרה שהרי הילווה לו מרצון והכסף בא לידי הלווה בהיתר. אמנם בבואנו להגדיר את האיסורים הנכללים בגזל הגוי ברור שההגדרה היא מצומצמת יותר שהרי להפקיע הלוואת הגוי לכו"ע מותר.
2. גזל – ההגדרה ההלכתית של דיני גזלה בפרטות
בפשטות, הגדרת גזל לעניין הגוי היא ההגדרה המצומצמת של דיני גזלה הנלמדים מלשון הפסוק "ויגזול את החנית מיד המצרי", וכן מלשון המשנה "דיני גזלות בשלושה", וכדוגמאות שמביא הרמב"ם בהלכות גזלה. כלומר, כל ממון או חפץ הגוי שבא ליד היהודי באיסור הנו - "גזל", אך מה שבא בתחילה לידו על ידי רשות או בדרך היתר, אינו בבחינת גזל, אלא שישנה עליו חובה להשיבו או את שוויו, כלומר יש לו חוב ממוני כלפי הגוי והוי בכלל הפקעת הלוואתו.
לגבי העתקת תוכנות וכדו': אמנם ברור שאסור לתכנן מראש להעתיק תוכנה שלא על מנת לשלם כי אסור לרמות את הגוי או לגנוב את דעתו, אך אם לא התכוון לכך מתחילה, וכעת נשאר חייב לו תשלום על התוכנה, כיון שאין בידו חפץ מבורר אלא רק חובת תשלום ממון שצריך להוציא משלו, חשיב הפקעת הלוואתו.
נראה בפשטות שבדרך זו הולך הרמ"א שהבאנו קודם, שלשונו היא כללית "טעות עובד כוכבים, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלוואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו, דליכא חילול השם", ומכך שלא חילק ולא פירט במהות החוב, אלא סתם שמותר להטעותו או להפקיע הלוואתו ובלבד שלא יוודע לו, משמע שכל סוג של הפקעת חוב מותרת.
הרמב"ם לא הזכיר כלל דין הפקעת הלוואת הגוי, והמהרש"ל (יש"ש ב"ק י, יח) למד מכך שלדעת הרמב"ם אין הלכה כרב אשי (ב"ק קיג) ולכן הפקעת הלוואת הגוי אסורה מדרבנן. מרן הר"י קארו בשולחנו הערוך העתיק דברי הרמב"ם להלכה כפי שהם ואף הוא לא הזכיר כלל מדין הפקעת הלוואתו. אולם, בפירושו על הרמב"ם 'הכסף משנה' (גזלה ואבידה ה, יא) כתב שאף לרמב"ם הפקעת הלוואתו מותרת, וכן כתב שם המשנה למלך. (ודבריהם מוכרחים, שהרי הרמב"ם שם פסק במפורש כרב אשי וזו לשונו "במה דברים אמורים... או במוכס גוי"). גם הרי"ף והרא"ש פסקו כרב אשי, ולכן להלכה נראה ברור שאף לדעת המחבר הפקעת הלוואה מותרת, כפי שהוסיף הרמ"א על דבריו.
^ 7.) ראה מקורות בהערה הבאה. ישנם מפוסקי זמננו המדמים יצירה שהועלתה לרשת האינטרנט לאבידה, והנפ"מ היא יצירה בבעלות גויית.
^ 8.הטעיית הגוי
^ 9.) הגמרא ממשיכה לפרט עוד שני נושאים שבהם אין איסור לגבי הגוי: אבידתו, וטעותו:
"אבידתו מותרת, דאמר רב חמא בר גוריה אמר רב: מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת? שנאמר: (דברים כ"ב) לכל אבדת אחיך, לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני... תניא, ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם, אפילו אבידתו אסור. אמר שמואל: טעותו מותרת; כי הא דשמואל זבן מכותי לקנא דדהבא במר דפרזלא בד' זוזי, ואבלע ליה חד זוזא".
הדברים הובאו להלכה ע"י הרמ"א (חו"מ שמח, ב), ונזכרו בדבריו שתי שיטות בעניין הטעיה מכוונת, וזו לשונו:
"טעות עובד כוכבים, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו, דליכא חילול השם. ויש אומרים דאסור להטעותו, אלא אם טעה מעצמו, שרי".
המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא פרק י' סימן כ') מבאר את המחלוקת בראשונים בעניין היתר הטעיית הגוי בכך שהם חולקים בהבנת הסיפור בגמרא שם: שמואל קנה מגוי מזרק של זהב בחילוף של נחושת, וסך המקח היה ארבע זוזי, ואיבלע ליה חד זוז בחושבנא. פירש רש"י שהיו שם שתי טעויות של הגוי, א' שהחליף זהב תמורת נחושת, ב' שקבל ד' זוז במקום ה' זוז. וזו לשונו "ועוד טעות אחרת, שעיכב זוז מדמיו, והטעהו בחשבון", כלומר רש"י סובר שמותר ליהודי ליזום אופן בו יבוא הגוי לידי טעות, וכותב המהרש"ל כך: "לפירוש רש"י, שפירש שהישראל הטעה הגוי בחשבון. היינו משום דס"ל הפקעת הלואה שרי. ורש"י מדמה זה להפקעת הלואה. מאחר שקנה ישראל המזרק במשיכה, נעשה עליו הד' זוז בחוב והלואה, ומשום הכי שרי. ולא גזרינן שמא יכוון הגוי לבודקו, כך הוא סברת רש"י".
כלומר, לרש"י וסיעתו כל דבר שבא ליד הישראל בהיתר, נחשב מה שצריך להשיב כחוב והוי הפקעת הלוואתו, ומותר אף ליזום אופן כזה. כמובן, כל זה בתנאי שלא יוודע ולא ידע הגוי שרומה. המהרש"ל מונה את התוס' (ב"ק קיג: ד"ה יכול) ואת הטור (שמ"ח) שאף הם סוברים כדעת רש"י.
אך המהרש"ל חולק עליהם וכותב: "ולא נראה לי כלל דמותר להטעותו בחשבון, דלא שרי טעות הגוי, אלא בטעה מעצמו. ואף דהפקעת הלואה שרי, היינו מה שאתה חייב לשלם לו או דרך מכס או דרך חוב. אבל מה שהוא בעת המקח, דומה לגוזל. כאלו אתה לוקח את שלו בעל כרחו, והיינו אתה גוזל זהב משלו".
ולכן המהרש"ל נוקט את פירוש הערוך, שהייתה לגוי רק טעות אחת שהחליף זהב בנחושת, ורבא נתן לו זוז נוסף כדי שישמח הגוי במקחו וילך מהרה ולא ישים לב לטעותו. וכתב שכן דעת הרמב"ם והסמ"ג, וגם הגהות מיימונ"י (שם אות ב') כתב שכן דעת ר"ח וראבי"ה. ואחר כך הוסיף המהרש"ל: "אבל היכא שמטעה את הגוי בחשבון, שאינה הפקעת הלואה. כגון שאתה קונה ממנו כלים, או דבר אחר, ואתה מטעהו, שמוסיף לך במנין, או שאתה מטעהו, שמוסיף לך דמים. כגון שהוא קנה ממך, או חייב לך, אזי רש"י נמי מודה שהוא אסור. דהוי גזל הגוי ממש, ואסור. אפילו היכא דליכא חילול השם". כלומר, לדעת המהרש"ל אף דעת המתירים להטעות את הגוי ההיתר הוא רק בטעות שהיא כהפקעת הלוואה ולא בעת המקח עצמו. טעות הגוי בעת המקח היא בכלל גזל, וגזל הגוי אסור.
^ 10.) ואין לומר שמותר מטעם הפקעת הלוואתו, שאמנם נכון שנחשב כהפקעת הלוואתו, ואין כאן חיוב ממוני. אולם, יש כאן איסור שאינו ממוני שהרי מתכנן מראש שלא לשלם ולא על דעת כן מכר לו הגוי, ונמצא שמרמה את הגוי ואסור. וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ רכח, ו):
"אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח. אף אם הוא עובד כוכבים, לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה...".
ואם יש חשש שמא יוודע לגוי ויהיה חילול ה', אף חייב לשלם ואין היתר מטעם הפקעת הלוואתו.
^ 11.דינם של גויים בימינו
^ 12.) שיטה מקובצת (ב"ק קיג ע"א) בשם המאירי כותב כך:
ולעניין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו: היה המוכס מעובדי האלילים הקדומים שאינם גדורים בדרכי הדתות והבריח ממנו את המכס הואיל ואין כאן גזל גמור ולא חילול השם אין מקפידין על כך... ומכל מקום באותן הגדורים בדרכי הדתות לא נאמר כן אלא אם באו לפנינו לדין אין מעבירין להם את הדרך במלא מחט אלא יקוב הדין את ההר אם לו אם לשכנגדו... הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדתות ועובדי האלהות על איזה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הן כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חילוק".
לא ברור האם דעת המאירי הייתה כן להלכה, או שכתב זאת מפחד הצנזורה. גם בספר ערוך השולחן (שמח, ב) כתב "ובזמן הזה בכל מדינות אלו אסור מן התורה שום הטעאה והערמה ואין שום חילוק בין ישראל לאינו ישראל". וגם לגביו לא ברור מהי דעתו האמיתית להלכה ללא פחד הצנזורה.
מכל מקום, השו"ע והרמ"א הביאו להלכה את דין הגמרא שהפקעת הגוי, טעותו ואבידתו מותרת למרות שבימיהם הגויים כבר היו גדורים בדרכי הדתות. וכן מקובל וידוע שדין זה לא השתנה, ומעיקר הדין במקום שאין חילול ה' אין איסור.
^ 13. האם יש מצות השבה לגזלת גוי
^ 14.) למרות שלהלכה העלינו שגזל הגוי הוא איסור תורה (ונחלקו האם בלאו או בעשה), יש לדון האם ישנה מצוות השבה. בישראל הלאו של גזלה הוא לאו הניתק לעשה דאין לוקין עליו שהרי ניתן לתקנו על ידי "והשיב את הגזלה". אך זה נאמר רק לגבי ישראל שהוא "רעך", ואילו בגוי הלימוד לאיסור הגזלה הוא מפסוקים אחרים כגון "וחישב עם קונהו".
הנתיבות (חו"מ שמ"ח, ס"ק א) סובר שמאחר וגזל הגוי נלמד מ"וחישב עם קונהו" ולא מ"לא תגזול" אין בו מן התורה מצות השבה של גוף החפץ, אלא של השווי, ואז זה נחשב כבר חוב עליו, והפקעתו מותרת. כלומר, רואים מכאן שהגוזל מגוי עובר על גזל מן התורה, אך לאחר שעשה את האיסור אין על הישראל חובה ממונית לשלם לגוי אלא אולי כחוב. ועיין בשו"ת הר צבי אורח חיים ב' סימן ע"ד שכתב "... והיינו משום שדוקא בגזל ישראל יש מצות השבה והעבירה נמשכת גם בשעת המצוה, אבל בגזל עכו"ם דליכא חיוב השבה כבר נגמרה העבירה (וחמור יותר מגזל ישראל דהוי לאו הניתן לתקנו ע"י עשה דהשבה). וכן כתב שער המלך (פ"א מהלכות גזלה) בשם מהר"ם חביב, וכן יעויין בספר יום תרועה (ר"ה דף כח).
אמנם בערוה"ש (חו"מ שמח, ב) וכן המשנה הלכות (ח"ו סימן שה) חולקים על הנתיבות וסיעתו וסוברים שבגוי יש מצות השבה עיין שם. בביאור המחלוקת נ"ל שנחלקו במקור האיסור של גזל הגוי: האם נלמד מפסוק מיוחד "וחישב עם קונהו" או מלאו של "לא תגזול" שניתק למצות עשה "והשיב את הגזלה". (בפשטות נראה שאף הרמב"ם סובר שיש מצות השבה בגזל הגוי שהרי לאחר שכתב שיש איסור לגזול את הגוי, הוסיף "ואם גזלו או עשקו יחזיר").
^ 15.מתי חוב הופך להיות הלוואה, שמותר להפקיעה?
^ 16. ) חוב הופך להיות הלוואה מיד שמתחייב לשלם. יעויין בגיטין דף י"ח בעניין שמיטת הכתובה, ובחילוק של הפוסקים מתי שכר שכיר נשמט בשמיטה, ובהסברים מתי הקפת החנות משמטת בשביעית (רא"ש גיטין ד, יז). בספר שבת הארץ (הל' שביעית ט, ה) מתבאר ע"י הראי"ה קוק זצ"ל חילוק ברור שכל עוד לא נעשה סיכום סופי של מרכיבי החיוב ואין סך הכל של סכום החוב אינו נחשב חוב הלוואה ואינו נשמט, אולם לאחר שנעשה סיכום בע"פ או בכתב או כגון בקניה חד פעמית הרי שמיד נחשב החוב כהלוואה ונשמט בשביעית. ומשם נלמד לנידון שלנו, שתשלום קצוב על יצירה רוחנית נחשב חוב של הלוואה ונכלל בגדר הפקעת הלוואתו.
^ 17.) כמדומה שידוע ומפורסם שבמדינת היהודים פשה נגע ההעתקות והצריבות, ואף הייתה פנייה רשמית של ממשלת ארה"ב (בשם חברת מיקרוסופט) למדינת ישראל בעניין זה.
^ 18.אין סימן ברכה מטעות הגוי
^ 19.) כתב באר הגולה (שם שמח ס"ק ה): "ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו הגוי, ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה, וכמו שכתוב בספר חסידים סימן תתרע"ד. ורבים אשר קידשו ה' והחזירו טעויות הגויים בדבר חשוב, גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם".
ובספר פתחי חושן הביא מספר 'פלא יועץ' ערך גזל כתב בשם המקובלים שהגוזל עכו"ם גורם שהשר של הגוי יגזול שפע מהקדושה אל הקלי'.