ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- שביעי של פסח
- ספריה
- מועדים
- דרשות לימי הפסח
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
"א"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן: מאי דכתיב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה". באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?" (סנהדרין ל"ט:).
והתמיה גדולה, והיאך ניתן להם לישראל לומר שירה? הרי לכאורה, הטענה 'מעשי ידי טובעים בים' קיימת גם כלפיהם? יש גם להבין את האמור בכתובים במה שקדם לשירתם של ישראל. "וירא ישראל את היד הגדולה, אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לאמור - הראיה של היד הגדולה הולידה את היראה , וכתוצאה מזה הגיעו לאמונה, ומכאן לשירה . משמע שהיראה , היא שהביאה את השירה , מהו הקשר שבין הדברים? לכאורה, יראה יש בה ליצור הרגשת דכאון , ואילו שירה זוהי תוצאה של התרוממות הנפש. ועוד הן ראיית הנקמה במצרים, על כל הסבל אשר גרמו להם מוכיח על חסד ה' אשר נתגלה על עמו, והיה מקום איפוא שיתבטא הדבר דוקא בשמחה . אבל במקום זה מציין הכתוב את הרגשת היראה שאפפה אותם באותו מעמד נשגב, והיא היא שהביאתם לידי שירה. הכיצד ?
יצירה מיוחדת במינה הוא האדם בעולמו של הקב"ה, בעוד שכל העולם כולו נברא במאמרו וברוח פיו, האדם מוגדר כיציר כפיו , שעליו נאמר "ותחסרהו מעט מאלקים". היתה בריאתו מעין "יוצא דופן" ועל בריאתו נאמר "נעשה אדם", שהתיעץ, כביכול, עם מלאכי השרת אם אכן ראוי הוא שיברא. ומסופר גם בחז"ל שלא ניתנה הסכמתם על בריאת האדם אלא בדלית ברירה, וכך שנינו בענין: "אמר רב יודא א"ר בשעה שביקש הקב"ה לברוא את האדם ברא כת אחת של מלאה"ש. אמר להם: רצונכם, נעשה אדם בצלמנו. אמרו לפניו: רבש"ע, מה מעשיו? אמר להם: כך וכך מעשיו. אמרו לפניו: רבש"ע, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". הושיט אצבעו קטנה ביניהם ושרפם. וכן כת שניה. כת שלישית, אמרו לפניו: רבש"ע, ראשונים שאמרו לפניך, מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך, עשה. כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור ההפלגה שמעשיהם מקולקלים, אמרו לפניו: רבש"ע, לא יפה אמרו ראשונים לפניך? אמר להם: "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול". (סנהדרין ל"ח, ב').
דומה, שגם במעמד ה"יד הגדולה אשר עשה ה' במצרים" באה שוב לידי ביטוי הביקורת של מלאה"ש, כביכול, על בריאת האדם. הן שוב נתגלה כאן המין האנושי בירידתו. העם המתורבת ביותר באותה תקופה - מצרים, הארץ העשירה והשבעה, אשר לא חסר כל בה "כגן אלקים בארץ מצרים", נתגלתה כמנצלת השפלה ביותר. "בית עבדים"! ודימו מלאה"ש שהנה נראה בעליל שצדקו הם בבקרתם הראשונית - "מה אנוש כי תזכרנו", - כי אין אימון באדם, ורק מלאה"ש הם הראויים לשמש את בוראם בשפה ברורה ובנעימה - "ביקשו מלאה"ש לומר שירה"...
מה המיוחד באדם, שמראשית ברייתו נתלותה אליו ביקורת כל כך חריפה מטעם מלאה"ש? ומאיזו בחינה הוא מוגדר בתור של "ותחסרהו מעט מאלקים"? המיוחד שבו הרי זה, הרכבו , שהוא משני הפכים - "עפר מן האדמה" - מחד גיסא, "צלם אלקים" - מאידך. בפשטות, הרי העפר מן האדמה שבאדם הוא הוא יצר הרע , הכח החמרי, החמרני, שבזה הרי הוא ככל יצורי מטה, כחיה, כבהמה, כשור אוכל עשב; ומצד שני - "ויפח באפיו", נשמה אלקית עליונה, חצובה מתחת כסא הכבוד. וזו אין לה נחת רוח מהחיים הגשמיים ושואפת אל על, אל מקורה - והרי זהו יצר הטוב שבאדם. על יצה"ר נאמר: הקב"ה קראו רע, שנאמר "כי יצר לב האדם רע" (סוכה נ"ב א'). ואם זהו "רע", והרי הקב"ה הוא כולו טוב, אם כן למה ראה לנכון לברא אותו, כלום היתה הבריאה חסרה מאומה אלמלא היה רע בעולם?
התשובה היא בעצם השאלה! כי המובן העיקרי של "ותחסרהו מעט מאלקים" הוא היותו בן-חורין , אדון לגורלו, משוחרר מכל כוח כופה, בריאה שאף מישהו אינו יכול להכתיב לו את מהלך חייו, שרק הוא, הוא עצמו, ולא אף אחד. אף לא, כביכול, בכבודו ובעצמו. הן כך אמרו: "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג, ב'). זוהי דרגת החסד שהקב"ה העניק לאדם, החסד המקסימלי שיתכן במציאות של נברא! ובכדי שיהיה האדם בן-חורין, בכדי שיהא הוא, והוא לבדו השליט על עצמו, היה מוכרח שיברא עם יצר הרע לעומת היצר הטוב. שאם לא כן, שאם חסר היה כח הבחירה, כי אז היו כל מעשיו מאולצים, כי אז לא היה לו עורף, כמלאכי השרת, ואז לא היה בדרגת בן-חורין, כי גם עבודתו לקונו היתה מוכתבת לו, מוכרחה מעצם טבעו, ואז לא היתה בו הבחינה של "ותחסרהו מעט מאלקים".
ולא שעה, כביכול, בורא העולם לעצת המלאכים, וגם בשעה הנוראה הזאת "שמעשי ידי טובעים בים" - לא ראה ששעתם של מלאה"ש היא לומר שירה... כי אכן תפקיד זה נועד לישראל. ודוקא באותה שעה!
כי "ויראו העם את ה' - אז ישיר משה ובני ישראל". אז, כאשר ראו בני ישראל את מה שמוגדר "כי בדבר אשר זדו עליהם" את המדה כנגד מדה שבאה על האדם במעשיו הוא, את כוח ההרס שישנו באדם עד כדי הורדת עצמו לבאר שחת. וזה בצדק ומשפט.
מכאן יש לעמוד על גודל האחריות של האדם על מעשיו; וממה שהוא נתבע, מעומק העונש, שהוא לפי מדת הדין של הצדק והמדוקדק, אתה עומד על האפשרויות החבויות באדם להתעלות עצמית , שאם לא תאמר כן, שאם היה מוכרח במעשיו מהיותו עפר מן האדמה, לא היה מקום לעונש הכבד הזה. "וייראו העם את ה'". נחרדו מהרגשת שגב הכוחות השתולים בהם עצמם. והם לא ידעו זאת עד היום! והם לא האמינו עד כה, כי כה גדול הוא כוח האדם, עד כדי אפשרות של שעבוד עצמי, עד כדי כך גודל החירות שבאדם, שיוכל לשעבד עצמו לבורא ית' ללא כל שיור שהוא - "משה עבדו"!
כי אם כה רב כוח האדם, האדם באשר הוא אדם, באשר "בצלם אלקים" נברא, הרי גדול שבעתים האדם מישראל שעליו נאמר "בנים למקום".
כי בני נח מצווים על שבע מצוות, שבע מצוות ותו לא. משמע שיותר מזה לא נדרש מהם, משמע שאין בכוחם להגיע ליותר מזה, כי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (ע"ז ג' א). ולא נדרש מאדם מה שהוא למעלה מיכולתו ואפשרויותיו. וישראל, בעמדם על הים, הרי ידעו את המחכה להם, את אוזן שתשמע את ה"חרות" - על תקרי חרות אלא חירות! את אוזן שתשמע - "לא עבדים לעבדים". שמכאן אתה למד, שיש באדם מישראל כוחות נפשיים עילאיים מסוג שכזה המסוגלים לשעבד עצמם מכוחם הם, מרצונם הם, מיזמתם הם, למלך מלכי המלכים הקב"ה, לבטל רצונם מפני רצונו, ללא שיור כלל - החירות המוחלטה הזאת, שאין דוגמתה ביצירה כולה. נתמלאו יראה מגודל האחריות שעליהם, משגב הכוחות שהטביע היוצר בנפשם הם עד אשר "כל שתה תחת רגליו", שאין שום כוח בעולם שיוכל להשתלט עליהם, להכתיב להם את דרכם ואת גורלם. וזהו שמילא אותם בהתלהבות קדושה להודות לבורא עולם על גודל החסד שנתגלה ומתגלה על ידם בעולם, שהם שנבחרו להיות נושאי דברו, המגשימים בעולם הזה, העולם הגשמי, העולם החמרי, החמרני, את דבר ה', את י"ג מדות שבהן העולם מתנהג, שיהיו הם הפותחים והסוגרים את צינורות השפע האלקי לבריותיו...
"אז ישיר משה ובני ישראל", הגיעו להכרת עצמם, להכרת תפקידם, שהוא בעצם נקודת השיא של תפקיד היצירה כולה - דרי מעלה עם דרי מטה. "אז ישיר" - שירם של ישראל, שירו של המין האנושי, שירת היקום כולו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
