ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל
- מצוות ישוב וכיבוש הארץ
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
ברית עם הארץ
ארץ ישראל מוזכרת בתורה עשרות פעמים, במיוחד בספר דברים. בפרשת "עקב" לבדה היא מוזכרת בשבע פרשיות שונות. בפרשת "ראה" מוזכר מקום המקדש שש פעמים בהקשרים שונים, כגון בכור, מעשר ועלייה לרגל. גם השבועה והברית שאלוקים כרת עם אבותינו על ארץ ישראל מוזכרת בפרשיות אלו עשרות פעמים.
על חשיבות ברית המילה למדו רבותינו ממספר הפעמים הרב שהברית מוזכרת בתורה. כך במשנה (נדרים לא, ב): "רבי ישמעאל אומר, גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות". המפרשים הסבירו כי כוונת רבי ישמעאל היא על המילה "ברית" שמוזכרת י"ג פעמים בפרשה העוסקת בציווי ברית מילה.
לפי כלל זה, חשיבות ארץ ישראל היא הרבה יותר גדולה. אולי זו הסיבה לכך שחכמינו ז"ל אמרו בספרי שישיבה בארץ ישראל שקולה כמו כל התורה כולה.
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני
אנו מזכירים את ההלכה הזאת בימים אלו שמדברים על משא-ומתן, שבסופו רוצים אומות העולם לקחת מאתנו חלקים מארץ ישראל. האמריקנים מדברים גם על שכונות מהעיר ירושלים, ועיני הערבים נשואות לשלוט בהר הבית, הלוא הוא מקום המקדש. כביכול אומרים: תשכחו מבניין בית המקדש. תשכחו משבועת ה'. תשכחו מגאולה. תשכחו מהשראת שכינה. תשכחו מחזון אחרית הימים.
בסופו של דבר ההכרעה תבוא לפתחם של האזרחים, וכל אחד יצטרך להכריע האם הוא בעד בית המקדש או נגד. האם הוא בעד דבר ה', או שחלילה הוא בעד דברי אומות העולם. והאמת הפשוטה היא שעניין ארץ ישראל והשליטה בה אינו עניין פוליטי, אלא הוא מצווה מהתורה, ומסירתה לשלטונות זרים היא איסור מהתורה, כפי שיתברר לקמן.
הבטחה חוזרת
דברים אלו נאמרו בעבר על-ידי גדולי ישראל כמה וכמה פעמים וגם נכתבו בספרים. גם מו"ר אבא זצ"ל חזר על כך שוב ושוב. מדוע אפוא אנו טורחים לעסוק בהם פעם נוספת? אלא שאלוקים ראה שיש צורך לחזור ולהבטיח לאברהם את הארץ כמה פעמים: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם", מלבד מה שכרת אתו את ברית בין הבתרים. אחרי כל זה חזר אלוקים על שבועתו זו ליצחק, ואחר כך חזר ואמר גם ליעקב: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ". מזה למדנו שצריך לחזור ולהזכיר את ערכה של ארץ ישראל ולא להרפות.
ארץ ישראל – גם הבטחה וגם מצווה
הבטחה לאבות, מצווה לבנים
בפרשיות אלו מוזכרת ארץ ישראל בשלושה אופנים: קיום השבועה והברית שאלוקים כרת עם אבותינו; ציווי לשמור מצוות כדי שנבוא לרשת את הארץ, כשם שאנו קוראים כל יום בקריאת שמע; ציווי לכבוש את הארץ מידי זרים וליישבה בבתים ובנטיעות שלא תהיה חלילה שממה.
במצוות כיבוש וירושה יש כיבוש הארץ ויש כיבוש יושבי הארץ. בספר דברים (א ח): " רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם ". ובספר במדבר (לג נא): " וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם".
על מצווה זו של כיבוש הארץ ויושביה כותב הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ, אשר נשבעתי לאבותיכם" (השמטות לספר המצוות מצווה ד).
הציווי לכבוש את הארץ וההבטחה של הקב"ה משולבות זו בזו בדרך כלל בפסוק אחד. בפרשת "ראה" כתוב: "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ". בתחילתו של הפסוק משה מודיע לעם ישראל כי הם הולכים לרשת את הארץ שה' נותן להם, כשם שהבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב. בהמשכו יש ציווי לרשת את הארץ ולשבת בה, לא להשאירה בידי אומות העולם ולא להשאיר אותה שממה.
יש פרשנויות שונות האם כל אחד מהפסוקים הללו הוא ציווי או הבטחה, אבל ברור הוא שאי-אפשר לחשוב שיישוב הארץ הוא הבטחה בלבד. שאם כן, למה המרגלים, שלא רצו לעלות לארץ, נענשו בכך שילכו ארבעים שנה במדבר? ודאי שיש פה גם הבטחה וגם מצווה.
כל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה
חובת יישוב ארץ ישראל מופיעה כמובן גם בספרי ההלכה. במשנה (כתובות יג, יא): "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין". הרי"ף והרא"ש במקום פסקו משנה זו להלכה. כך פסק גם הרמב"ם (אישות יג, יט-כ). גם בהלכות מלכים (ה יב) כתב הרמב"ם: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה".
כפסק הרמב"ם פסק השו"ע (אבן העזר עה הלכות ג'-ד') על זה כתב ה"פתחי תשובה" (ס"ק ו). "הנה הרמב"ן מנה מצווה זו בכלל מצות, מקרא ד'וירשתם אותה וישבתם בה'. וכי היא שקולה כנגד כל המצוות כדאיתא בספרי, וגם התרומת הדשן בפסקיו סי' פ"ח הפליג בה" וסיים וכתב "כל הזמנים שוים לקיום מצווה זו, וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים".
בכוח הזכות ולא בזכות הכוח
מו"ר הרב זצוק"ל היה מזכיר תמיד כי למרות המאמץ ומסירות הנפש של הלוחמים, צריך לזכור תמיד מה שהתורה מזכירה בפרשת "עקב", שמלחמות ישראל וניצחונם בדור הזה הם כולם נס בתוך הטבע. "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ; וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ". בפסוק אחד יש גם ציווי להילחם וגם אמירה שה' נלחם לכם.
הרב זצ"ל היה חוזר ומזכיר את הפסוקים שממשיכים להגדיר את היחס שבין מעשה אדם למעשה אלוקים: "אַל-תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ, בַּהֲדֹף ה' אֱלֹקֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר, בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' , לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת: וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם: כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".
למרות שירושת הארץ אינה בזכות צדקתנו, מצווה אותנו התורה להיות צדיקים כדי לרשת את הארץ: "כָּל הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת: לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם" (דברים ח). כמו בנושא המלחמה כך בנושא בצדקות – אל תחזיק טובה לעצמך. אבל אינך פטור ממנה.
הרב זצ"ל היה אומר, כי משמעות הדיבור הזה אינה רק בתחום הגאווה והענווה, יש לה ערך גדול בשמירה על הארץ. כשזוכרים שארץ ישראל וניהול מלחמותיה הם מתנת ה', מבינים שאין לנו יכולת ורשות לוותר עליה.
וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם
קומי רוני בלילה
מסכת ברכות היא המסכת הראשונה בכל הש"ס כולו. ממש בתחילתה של המסכת (ברכות ג ע"א) מובא שהקב"ה בוכה ושואג כמו אריה על הגלות. "דתניא, רבי אליעזר אומר: שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו". נווהו של הקב"ה זה בית המקדש. כמו שאנו אומרים בשירת הים, "נחית בחסדך אל נוה קדשך".
למה הגמרא מספרת לנו על שאגתו של הקב"ה? למה זה מופיע ממש בתחילתו של הש"ס כולו? כתב הרא"ש כי כאן באים ללמדנו ללכת בדרכיו של ה': "וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה, ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש, כמו שנאמר: 'קומי רוני בלילה לראש אשמורות'".
בעקבותיו כתב בנו רבי יעקב "בעל הטורים" בספר ההלכה שלו, בסימן הראשון, כי טוב להתפלל יחד עם הקב"ה בזמן שהקב"ה שואג כארי על חורבן הבית ועל גלותם של ישראל ועל פיזורם בין אומות העולם. "שבאלו הזמנים הקב"ה נזכר לחורבן הבית ופיזור ישראל בין אומות העולם, והתפילה שיתפלל אדם באותה שעה על החורבן והפיזור רצויה וקרובה להתקבל". בעקבות שניהם בחר מרן רבי יוסף לפתוח את ספרו הגדול "שולחן ערוך" בתחילה בסימן א' בהלכה זו, ללמדנו מה הוא העיקר הגדול שאנחנו צריכים לאחוז בו כל יום, כל היום.
קרע שאינו מתאחה
לצער הזה על החורבן ועל הגלות יש עוד ביטוי הלכתי. כך כותב ה"שולחן ערוך": "הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: 'ערי קדשך היו מדבר', וקורע" את בגדיו כמו אבל. הפסוק בשלמותו הוא: "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר, צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַבם שְׁמָמָה. בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה. הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק ה' תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ עַד מְאֹד".
יש קרעים שמתאחים, ויש קרעים שאינם מתאחים. הגמרא במועד קטן כותבת כי הקרע הזה על חורבן ערי יהודה הוא קרע שאינו מתאחה: "ואלו קרעין שאין מתאחין הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו תורה ועל נשיא ועל אב ב"ד ועל שמועות הרעות ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים".
כן הוא גם בירושלמי, עם שינוי קטן: "עֲשָׂרָה קְרָעִים אֲסוּרִין בְּאִחוּי: הַקּוֹרֵעַ עַל אָבִיו, וְעַל אִמּוֹ, וְעַל רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חֲכָמָה, וְעַל הַנָּשִׂיא, וְעַל אָב בֵּית דִּין, וְעַל שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת, וְעַל קִלְלַת הַשֵּׁם, וְעַל שְׂרֵפַת תּוֹרָה, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם, וְעַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ". בגמרא שם: "וְעַל יְרוּשָׁלַיִם, וְעַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ", מִנַּיִן? (ירמיה מא, ה) "וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים". "אֶחָד שֶׁשָּׁמַע שֶׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, וְאֶחָד הָרוֹאֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּנָהּ, חַיָּב לִקְרֹעַ. הָרוֹאֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם מִן הַצּוֹפִים, חַיָּב לִקְרֹעַ" (ירושלמי מועד קטן פרק ג). לדברי הירושלמי קרעים על ערי יהודה מתאחים. קרעים על ירושלים ובית המקדש לא מתאחים.
קריעה והשתחוויה
בהמשך הסימן פסק ה"שולחן ערוך": "הרואה ירושלים בחורבנה, אומר: 'ציון היתה מדבר שממה', וקורע. וכשרואה בית המקדש, אומר: 'בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה', וקורע. ומהיכן חייב לקרוע? מן הצופים. ואחר כך כשיראה המקדש, קורע קרע אחר. וכל קריעה טפח וכו'".
כתב על זה המשנה ברורה משם בעל ה"כפתור ופרח", שהיה רב בארץ ישראל: "יש שכתבו, שמסתברא שיום שרואה אדם תחילה ירושלים בחורבנה, שיאסור אותו היום כולו בבשר ויין". והב"ח, כתב שחייב להשתחוות, ולקרוע את בגדיו, ולבכות ולהתאונן ולהתאבל על חורבן בית המקדש, ולקונן ולומר "מזמור לאסף" וכו' עד סוף וכשקורע מברך ואומר "ברוך דיין אמת" (אך בלי שם ומלכות) "כי כל משפטיו צדק ואמת. הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ואתה צדיק על כל הבא עלינו" וכו'.
כל שהן בידי גויים – בחורבנן
מכיוון שכעת מדברים על העברת השלטון בלבד, עלול מאן דהוא לומר שאין זה חורבן. רק חורבן ממש, שמחריבים בו בתים, כמו שהיה בגוש קטיף, נקרא חורבן. אבל אם רק מעבירים שלטון מיהודים לנוכרים אין זה איסור גדול כל כך, ואין זה חורבן. בתשובה לזה כתב מרן רבי יוסף קארו בספרו ה"בית יוסף":
"והאי 'ערי יהודה בחורבנן' דקאמר, דהיינו שהן חרבות ואין בהן ישוב כלל, אבל אם יש בהן ישוב אע"פ שהן בידי גויים היה נראה לכאורה דאין צריך לקרוע. ואפשר דכל שהן בידי גויים אע"פ שיש בהן ישוב – 'בחורבנן' מיקרי. וכן עיקר".
לפי זה אם יש עיר ביהודה שהיא תחת שלטון נוכרים, קורעים עליה אפילו היא מיושבת. ולפי הב"ח גם בוכים וקורעים בגדיהם ונופלים על פניהם וכו'. כדברי ה"בית יוסף" כתבו כל הפוסקים בלי חולק. הט"ז (תקסא, א) המג"א (תקסא, א) א"ר (תקסא, א). משנה ברורה וכף החיים. "אפילו יושבין בהן ישראל, כיון שהישמעאלים מושלים עליהם, מקרי בחורבנן".
הכול מעלים לירושלים
להלכה זאת יש גם משמעות חיובית. מצווה עלינו לבנות את ירושלים. אין הכוונה רק לכך שבעל מעלה את אשתו לירושלים ואשה מעלה את בעלה. "הכל מעלים לירושלים" – זה הכול ממש. חייבים להקדים ולייסד ולבנות את עיר הקודש ירושלים קודם לערים האחרות. כך הביא "כף החיים" (תקסא ס"ק יא) משם מהרמ"א הלוי תשובה הלכתית שמחייבת לבנות בירושלים לפני שבונים בכל מקום אחר: "קדושתו חמורה יותר משאר ארץ ישראל. ובנינה קודם לבנין כולם".
כן כתב מהרי"ק שרש ה' בזמנו "אין לך מצוה גדולה כזו לבנות בית הכנסת בירושלים עיר הקודש מקום מוכן לעשות תפלה השמימה" וכו'. ובסוף השרש ההוא כתב, וזה לשונו: "כדי שיהיה להם בזכות העמידה שם כי רב הוא, כי שם ציוה ה' את הברכה לברך בשמו ולשרתו". ומובא בחת"ס (ב יו"ד רלג) וכן בתשובות בצלאל אשכנזי בעל שיטה מקובצת (סי' ט"ו) על חשיבות הבתים בירושלים מול המקומות האחרים.
וכתב מו"ר הרב זצ"ל כי שמענו ממגידי אמת שהרב בן איש חי זצ"ל השפיע על הנדיב יוסף אברהם שלום ז"ל להוציא הוצאות עצומות ולהשתדל בהרבה השתדלויות כדי שיבנה בית-מדרש ובית הכנסת בירושלים, שמשם יראו את קרקע הר הבית. לבסוף זכה ובהשפעתו נבנתה ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, וכשבנו אותה הקפידו שמבית הכנסת ומבית המדרש יראו את הר הבית. לדאבון לב, בעוונות, המבנה המפואר הזה נהרס עד היסוד על-ידי הירדנים בשנת תש"ח, ועתה זכינו והקב"ה החזיר עטרה ליושנה ונבנתה הישיבה הזו ועוד ישיבות רבות אחרות בירושלים שבתוך החומות.
ברוך מציב גבול אלמנה
כנסת ישראל בלי גאולה – היתה כאלמנה
נאמר בגמרא (ברכות נח ע"ב): "הרואה בתי ישראל בישובן אומר: ברוך מציב גבול אלמנה. בחורבנן אומר: ברוך דין אמת. הרואה בתי עובדי כוכבים בישובן אומר: 'בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה', וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה' (משלי טו, כה). בחורבנן אומר: 'אל נקמות ה' אל נקמות הופיע' (תהילים צד, א)". וכן נפסק להלכה בשו"ע וברמב"ם (הלכות ברכות פרק י הלכה י ובשו"ע תקס"א).
כבר כתבנו לעיל כי החורבן הגדול ביותר הוא השליטה של הגויים בארץ ה'. וכדכתבו הב"י הב"ח הט"ז והא"ר, והביאו דבריהם המשנ"ב וכה"ח בסימן תקסא'. "בחורבנן – אפילו יושבין בהן ישראל כיון שהישמעאלים מושלים עליהם מקרי בחורבנן".
ולמה אלמנה? האבודרהם בברכות הראיה מסביר ש"כנסת ישראל היום כאלמנה שהלך בעלה למדינת הים ועתיד לחזור ונוהגת אלמנות חיות". כנסת ישראל בלי גאולה, היא כמו אלמנה שבעלה לא מת אלא התרחק. על ירושלים נאמר במגילת איכה "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס". כאלמנה ולא אלמנה ממש. כשבתי ישראל בנויים – הרי היא כאלמנה שבעלה חזר לביתם.
בלי בית מקדש אין ברכה
רוב הפוסקים מבינים שיש לברך ברכה זו אפילו כשאין בית מקדש. אבל רש"י פירש הלכה זו במילים: "כגון בישוב בית שני ". הב"י (או"ח סי' רכד) כותב שרש"י התכוון לבתי ישראל של מנהיגים ועשירים שיושבים בתוקף ובגבורה, בלא שטן ובלא פגע רע, ולא ישיבה מפוחדת. לפי המהרש"א (חידו"א שם) אם בית המקדש חרב, אין מברכים מציב גבול אלמנה. ועל כן נהגו שלא לברך ברכה זאת בשם ומלכות כל עוד לא נבנה הבית השלישי, שכל עוד הוא לא קיים, היישוב אינו יציב כל צורכו.
בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם
השתוקקות בונה
דוד המלך זכה שבית המקדש נקרא על שמו: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". ולמרות שלא זכה להיות בחנוכת הבית, זכה לכך בגלל שהתפלל עליו בכל לבו, לא שכב על מיטתו, לא נתן שינה לעיניו: "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב" (תהילים קלב).
גם לעתיד לבוא ההשתוקקות לבניין בית המקדש היא זאת שתבנה אותו, שנאמר "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד". מתי בא מועד? כאשר "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". כשבני ישראל יכספו אליה תכלית הכוסף, אז בא המועד ואז ה' יקום וירחם על ירושלים ועל ציון (רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי).
ושלושתם אנחנו מבקשים
במדרש (ילקוט שמעוני שמואל א ח - רמז קו): "תני רבי שמעון בן יוחאי אומר בשלשה דברים עתידים בני ישראל למאוס: במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבנין בית המקדש. אימתי מאסו שלשתם? בימי ירבעם, הדא הוא דכתיב: וַיָּשִׁיבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִיד' – זו מלכות שמים. 'וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי' – זו מלכות בית דוד. 'אִישׁ לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל' – ולא לבית המקדש. ועוון זה בידם עד ימינו אלה. 'וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִיד עַד הַיּוֹם הַזֶּה' (דה"י ב י). אמר רבי סימון בר מנסיא: אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם, הדא הוא דכתיב 'אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם' – זו מלכות שמים. 'וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם' – זו מלכות בית דוד. 'וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ' – זה בית המקדש".
על-פי מה שכתוב במדרש הנ"ל תיקן החיד"א זצ"ל נוסח של וידוי שאנו אומרים בתפילות ימים נוראים. שם כתוב: "מָרַדְנוּ בְמַלְכוּת שָׁמַיִם. מָרַדְנוּ בְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד. מָאַסְנוּ בְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וּשְׁלָשְׁתָּם אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים". כי על הדברים הללו אנחנו צריכים להתוודות כמו חטא גמור. שחסרון התאווה שלנו לגאולה שלמה חוצץ ביננו לבין הגאולה השלמה. ובספרו "עבודת הקודש" (ב ח) מסביר החיד"א כי בתפילת י"ח אנו מכוונים להתפלל באמת על שלושת הדברים אלו, כי בבקשתם ייבנה בית המקדש.
החיד"א היה מתלמידי אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר זיע"א, ושניהם לא הסתפקו בתפילות ועשו גם מעשים. הרב אור החיים הקדוש עלה בסביבות שנת ת"ק, ובמאמץ גדול קיבץ כספים באיטליה והביא תלמידים ויחד אתם בנה ישיבה בירושלים עיר הקודש, דבר שהיה חידוש עצום בימים ההם.
החיד"א תלמידו היה שליח של היישוב היהודי בקהילות יהודיות בעולם לאסוף כספים ולבנות את ירושלים ואת בתיה ואת בתי המדרש שלה. כמו רבו, גם החיד"א הוא תלמיד חכם עצום וגם הוא הסתובב בכל הקהילות היהודיות בעולם על מנת להביא את דברה של ארץ ישראל ואת חשיבות בניינה.
תפילה שלא יעקרו יישוב מארץ ישראל
הרב זצ"ל היה אומר כי כשיש גזירה באופק על ארץ ישראל, צריך להתחזק בתפילה על הארץ. "כי רצו עבדיה את אבניה". וכך נפסק ב"שולחן ערוך" (תקעו א): "כשם שמתענים ומתריעים על הגשמים, כך מתענים על שאר הצרות כגון כותים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס או ליקח מידם ארץ וכו'". הרי לך שצריך להתפלל ולגזור תענית אם גויים רוצים לקחת מאתנו חלקים מארץ ישראל. וכל שכן אם אנו מוותרים עליה בעצמינו, שבזה אנו חוזרים על חטא המרגלים.
זו בדיוק הייתה התפילה של משה על יהושע, שלא ייפול בחטא המרגלים שוויתרו על ארץ ישראל – "יה יושיעך מעצת מרגלים". נראה שצריך תפילה גם על מי שהיה נאמן ביתו של משה, יהושע בן-נון, נער לא ימיש מתוך האוהל. וזה פלא. כנראה שאין מי שחסין מפני החטא הנורא הזה, ולכן נאמר לו על ארץ ישראל "רק חזק ואמץ" שלוש פעמים.
מכאן נלמד כמה גדולה הקליפה של המרגלים המדברים רע על ארץ ישראל אפילו היום, וכיוון שמשה חשש שהקליפה הזו תדבק גם ביהושע, התפלל עליו וניצול. ולא עוד, אלא שעשה לו שינוי השם כשם שעושים לחולה מסוכן ושינה את שמו מהושע ליהושע.
מכאן נלמד לימינו, כאשר אנחנו רואים שמתכננים לקחת לעם ישראל חלק מירושלים ועוטפים את דבריהם במילים יפות על משא-ומתן לשלום קבע. והרי כך גם אמרו על רצועת עזה, שתהיה מפורזת מנשק והמצרים היו ערבים לכך, "אשר פיהם דבר שווא וימינם ימין שקר". אנו צריכים להתפלל בחוזקה אל ה' שלא ניפול ברשת הזו שנית, בניצוחן של אומות העולם, שעוזרות לנו היום כמו שעזרו לנו במשך אלפיים השנים האחרונות.
ויהי רצון שנראה בחוש עין בעין את בניינה של ירושלים ושאר ערי יהודה וישראל במהרה. כמו שכתוב: "וַאֲנִי אֶהְיֶה-לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב; וּלְכָבוֹד, אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ". ונאמר: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת-צִיּוֹן, כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה' וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָיוּ לִי לְעָם; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ, כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ. וְנָחַל ה' אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם". אמן ואמן.
סיפור על הרב זצ"ל
בתים של שמחה
מספר שלמה דאוקי ממבשרת-ציון: יש לי חברת בנייה בשם "פנטהאוז", שבנתה בארץ אלפי דירות. ברוך ה', הקב"ה זיכה אותנו לבנות שכונות שלמות בירושלים ובכל רחבי הארץ. וכדרכם של קבלנים, יש עליות ויש מורדות. קשיים כלכליים, קשיי נזילות וכדומה. באחת מהפעמים היותר קשות שהיו לי בחברה הייתי בעצבות גדולה. באתי אל הרב זצ"ל וסיפרתי לו את הסיפור שלי בכאב לב גדול.
הרב הקשיב לי ברוב קשב, שאל כמה שאלות ואחר כך אמר לי מילים שהוציאו אותי משם עם חיוך כל כך גדול, עד שלא אשכח אותו לעולם. האמת היא שהמילים שלו מאז מהדהדות בי עד היום. מילים כל כך פשוטות וכל כך אמיתיות. מילים שנוגעות בעצם של החיים.
הרב אמר לי: אתה בנית אלפי דירות בירושלים. בנית עוד מאות דירות ברחבי הארץ. בדירות שבנית גרים יהודים. קיימת מצוות יישוב ארץ-ישראל בהידור. יש לך אלפי מצוות בארץ, מה אתה עוד צריך? בדירות שלך גרות משפחות ויולדות ילדים ומביאות שמחה. וברוך ה', מה אתה עוד רוצה לבקש? נכון, יש קצת קשיים כלכליים, אבל איפה כל זה מול המצווה הגדולה שעשית בחיים שלך עד היום?
הרב כל כך הדהים אותי. הוא לא פתר לי את הקשיים הכלכליים, שברוך ה' אחר כך יצאתי מהם. הוא פשוט האיר לי את העיניים. הוא הראה לי איך להסתכל נכון על החיים. אולי ההסתכלות הנכונה הזאת היא שנתנה לי אומץ ודרך לצאת מהקשיים הכלכליים שהייתי בהם בימים ההם. אולי הברכה שלו עזרה לי. בוודאי שתיהן. אבל העוצמה של הדרך שהוא הראה לי אז כל כך חשובה לי. כל כך יקרה.
שו"ת סמס
טיסה בשמי הארץ . האם אילת נחשבת לחוץ לארץ?
לא.
צניעות באילת. האם מותר לנסוע עם הישיבה לטיול באילת?
כן, בצניעות.
בלי עין הרע . מה יעשה אדם שיש לו מחשבות לא טובות?
ישמור עיניים, וישלוט על מחשבתו.
מים ראשונים ומים אחרונים. האם מותר ליטול ידיים של שחרית או מים אחרונים על כלים בכיור?
לא.
מובאה
כל אחד מהאזרחים יצטרך להכריע האם הוא בעד בית המקדש או נגד. האם הוא בעד דבר ה', או שחלילה הוא בעד דברי אומות העולם. עניין ארץ ישראל והשליטה בה אינו עניין פוליטי, אלא הוא מצווה מהתורה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
