(סו: 6- עד  סז: 10-)

חלק א - מניין שפסח דוחה טומאה

הקדמות:

• טמא לא מביא קרבן ולא מקריב אותו.
• בפסח יש דין מיוחד של פסח שני עבור מי שהיה טמא (במדבר ט) – "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לה',בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם...".
• פסח שני אמנם נכתב לגבי טמא מת, אך הוא גם לשאר הטמאים (ברייתא סז. שליש).
• אם רוב הציבור/כהנים/כלים טמאים, בא בטומאה, אך רק בטומאת מת, שאר הטמאים נדחים לפסח שני (משנה צה:).
  דין זה נכון לגבי כל קרבן שקבוע לו זמן, אך היום נעסוק רק במקור לפסח.

שני מקורות שפסח בא בטומאה –

1. 1.רי"ח - אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ – יחיד נדחה ואין ציבור נדחים.

דחיית ר"ל – אולי ציבור פשוט לא עושה כלל?

תשובת אביי – למה הוזכר "לנפש"?
הרי ביחיד כל הטמאים נדחים לפסח שני,
אלא הוזכר בשביל ציבור טמא,
ואם כדי לומר שאין להם תקנה.
ואם הדיוק הוא שלציבור אין תקנה, הרי זה יהיה נכון לכל הטומאות,
אלא כדי לומר שעושים בטומאה, וזה באמת רק לטמאי מת.

1. 2.ר"ל – (במדבר ה) "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ". צרוע וזב מיותרים כי נלמדים בק"וח מטמא מת (טומאה היוצאה מגופם),

אלא הוזכרו כדי להחמיר בהם – שיש מצב שרק הם משתלחים וטמא מת לא – בפסח הבא בטומאה.

דחיית אביי – מצורע עדיין מיותר כי יכל להילמד מזב, אז לפי זה גם זב לא אמור להשתלח כשבא בטומאה? וזה אינו נכון.

(סז. באמצע)

חלק ב – שילוח טמאים מן המחנה

א. אזורי השילוח

A. הפסוקים -

1. 1.במדבר ה - צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם.
2. 2.ויקרא יג - כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבו.

B. אזורי השילוח –

1. 1.טמא מת ושרץ במחנה לוייה,
2. 2.זב (ובעל קרי) במחנה ישראל,
3. 3.מצורע – מחוץ למחנה ישראל.
   
   

C. איך לומדים – ברייתא – (סז. שליש תחתון עד 4-)
ר"ש -
כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ – (כמו שראינו לעיל בר"ל) צרוע נלמד מזב וזב מטמא מת, ולמה נכתב – לתת לכל אחד חומרא – מחנה משלו.
בדד ישב – ניתקו לעשה (אין מלקות).

תגובת ר"י - (סז: באמצע)
הפסוק מלמד שבזמן שפסח בא בטומאה אם מצורעים נכנסו – פטורים
(מתי חייבים – כשכולם אסורים, אבל כשטמאי מת מותרים במחנה שכינה, גם אם מצורעים נכנסו – פטורים).

ר"י -
בדד – שאין טמאים אחרים איתו.
את מחניהם – לכל טומאה יש מחנה משלו.

ב. אם מצורע נכנס – האם חייב מלקות? (סז. באמצע)

רב חסדא – פטור

            "מחוץ למחנה מושבו" – ניתקו לעשה.
            וכן ר"ש בברייתא הנ"ל (בדד ישב – ניתקו לעשה).

מיתיבי – מצורע וזב שעברו למחנה האסור – במלקות.

            וכן בפשטות ר"י בברייתא הנ"ל.

ג. היררכיית הטומאות (סז. 4- עד סז: באמצע)