ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- תפארת ישראל למהר"ל
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
מעוז נריה בן הדס
וְזֶה בְּעַצְמוֹ תְּשׁוּבַת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לַבַּיְתּוֹסִים, כִּדְאִיתָא בִּמְנָחוֹת פֶּרֶק רַבִּי יִשְׁמָעֵאל(סה, א) : שֶׁהָיוּ בַּיְתּוֹסִים אוֹמְרִים: עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת1 *. נִטְפַּל לָהֶם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר לָהֶם: שׁוֹטִים, מִנַּיִן זֶה לָכֶם? וְלֹא הָיָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשִׁיבוֹ, חוּץ מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מְפַטְפֵּט כְּנֶגְדוֹ, וְאָמַר: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה, וְיוֹדֵעַ שֶׁעֲצֶרֶת יוֹם אֶחָד הוּא, וְתִקְּנָהּ לְאַחַר שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּתְעַנְּגוּ שְׁנֵי יָמִים. קָרָא עָלָיו מִקְרָא זֶה(דברים א, ב) : אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר2 , וְאִם מֹשֶׁה אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה לָמָה אִחֲרָן בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה? עַד כָּאן.
וּבֵאוּר עִנְיָן זֶה, כִּי הַבַּיְתּוֹסִי הַזֶּה הָיָה סוֹבֵר, כִּי הַחַגִּים וְהַמּוֹעֲדִים וְהַשַּׁבָּת גַּם כֵּן, כֻּלָּם לְטוֹבַת וּלְעֹנֶג יִשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ גְּזֵרַת דִּין. וְאָמַר, כִּי מֹשֶׁה הָיָה אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל, וְעַל יָדוֹ נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא לְטוֹב לָהֶם, וּלְפִיכָךְ יֵשׁ לָהֶם לְהִתְעַנֵּג שְׁנֵי יָמִים. וּרְאֵה וְהָבֵן מִדִּבְרֵי הַבַּיְתּוֹסִי, שֶׁאָמַר: מֹשֶׁה אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה, וְלֹא תָּלָה הַדָּבָר כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל, וְנָתַן לָהֶם שֶׁיִּתְעַנְּגוּ שְׁנֵי יָמִים. שֶׁאֵין הַבַּיְתּוֹסִים כּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא מָצָאנוּ זֶה, רַק שֶׁהֵם כּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. אֲבָל גַּם הַבַּיְתּוֹסִים הָיוּ יוֹדְעִים כִּי מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּגְזֵרָתוֹ דִּין, רַק אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁהַתּוֹרָה נִתְּנָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וּלְכָךְ נִתְּנָה עַל יָדוֹ כְּמוֹ שֶׁהַמְקַבֵּל מוּכָן, וְהוּא הָיָה אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל וְנִתַּן עַל יָדוֹ שֶׁיִּתְעַנְּגוּ שְׁנֵי יָמִים. וְעַל זֶה הֵשִׁיב רַבִּי יוֹחָנָן: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, וְרָצָה בָּזֶה, כִּי מַעֲשֵׂה מֹשֶׁה הָיָה מִדָּתוֹ הַיֹּשֶׁר, וְהָיָה אֶצְלוֹ הַכֹּל בְּדִין וְיֹשֶׁר, וּלְכָךְ נִתְּנָה תּוֹרָה שֶׁל דִּין עַל יָדוֹ. וְאִם הָיָה מוּכָן מֹשֶׁה לְטוֹבַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ, שֶׁהִיא לְטוֹבַת הַמְקַבֵּל וְלֹא בְּמִדַּת הַדִּין, לָמָה הוֹלִיכָן בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהוּא הָיָה מַנְהִיג שֶׁלָּהֶם? נִמְצָא שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה מוּכָן לְעַנֵּג אוֹתָם וּלְהַנְאוֹתָם, רַק מֹשֶׁה הָיָה מוּכָן אֶל הַיֹּשֶׁר וְהָאֱמֶת. וְכַאֲשֶׁר לֹא זָכוּ בַּדִּין, הָיָה מְאַחֵר וּמַנְהִיג אוֹתָם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, כִּי כָּל הַנְהָגָתוֹ בְּדִין. וְכֵן הַתּוֹרָה שֶׁנָּתַן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי מֹשֶׁה, הַכֹּל בְּמִדַּת הַדִּין וּבְיֹשֶׁר, וְלֹא יֹאמַר בָּזֶה שֶׁהוּא לַהֲנָאַת הַמְקַבֵּל. וְדָבָר עָמֹק מְאֹד הֵשִׁיב רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי.
אע"פ שמצוות התורה גזירות, הן גם לטוב לאדם
אָמְנָם אֵין הַכַּוָּנָה פֹּה חַס וְשָׁלוֹם שֶׁאֵין עִם דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַטּוֹב וְהַנֹּעַם. כִּי כָל דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, שֶׁזֶּה דָּבָר בָּרוּר וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. רַק הַכַּוָּנָה פֹּה, כִּי לֹא מִצַּד הַזֶּה נִתְּנָה תּוֹרָה לַהֲנָאָתָם, רַק נִתְּנָה תּוֹרָה בְּדִין וּבְיֹשֶׁר. וְעִם זֶה הַכֹּל לְטוֹב לָנוּ. כִּי אֵין רָאוּי אֶל אֲשֶׁר הוּא הַטּוֹב הָאֲמִתִּי3 , שֶׁיָּבוֹא מִמֶּנּוּ רַק טוֹב. וּלְפִיכָךְ, הַתּוֹרָה הִיא לְטוֹב לָנוּ. אַךְ הַצַּוָּאָה4 הִיא גְּזֵרָה שֶׁגָּזַר עֲלֵיהֶם הַמִּצְווֹת, וְזֶה שֶׁאָמַר שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים וְאֵינָם אֶלָּא גְּזֵרוֹת. וְעוֹד יִתְבָּאֵר.
___________________________________
עקרון זה שבארנו הוא תשובת רבי יוחנן בן זכאי לבייתוסים, כמו ששנינו במסכת מנחות: שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת 1 [חג השבועות חל תמיד ביום ראשון], ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבנו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים; קרא עליו מקרא זה: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר 2 [הדרך ממדבר סיני לארץ ישראל היא אחד עשר יום בלבד], ואם משה רבנו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה?
דעת הבייתוסי היא שמצוות התורה הן לטובת ישראל, ולכן נתן הקב"ה את השבתות והחגים לענגם של ישראל. לכן אמר הבייתוסי כי משה נותן התורה אוהב ישראל היה ונתן להם את חג השבועות שיתענגו שני ימים. יש לדייק בדברי הבייתוסי שלא אמר הקב"ה אוהב ישראל ולכן נתן להם שני ימים, כי גם הבייתוסי, המאמין בתורה שבכתב שניתנה מהשמים, יודע שהקב"ה, נותן התורה, נתן את המצוות כגזירות ולא מצד הטובה שבהם. רק ביחס למשה, שהוא מקבל התורה ונותנה לישראל, אמר שהוא קיבל את התורה לפי תכונתו, שהוא אוהב את ישראל, ולכן הוא נתן לישראל את התורה מצד הטוב שבה. על זה השיב לו רבי יוחנן שמשה מידתו יושר וכל מעשיו על פי דין, ולכן ניתנה התורה שהיא דין דווקא על ידו. אם משה נתן את התורה מפני הטוב ולא מפני הדין, למה הוליכן ארבעים שנה במדבר, והרי כמנהיגם היה עליו לדאוג לטובתם? אלא הנהגתו את ישראל היתה על פי מידת הדין, וכיוון שלא היו ראויים על פי דין להיכנס לארץ ישראל, הוליכן ארבעים שנה במדבר. וכך גם התורה שנתן לישראל על פי מידת הדין ניתנה ולא לטובת ישראל. ותשובת רבי יוחנן בן זכאי עמוקה מאד.
אין כוונתנו חס ושלום לומר שאין בתורה טוב ונועם, שהרי כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כוונתנו לומר שלא מבחינה זו ניתנה תורה לישראל, אלא נתינתה מצד מידת הדין. יחד עם זאת בוודאי שהתורה היא לטובתנו, 3 שהרי הקב"ה הוא טוב ולא יבוא ממנו רק הטוב, ולכן התורה היא לטוב לנו, אך 4 עיקר הציווי ביחס אלינו הוא גזירה. זוהי כוונת חז"ל כשאמרו: עושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, וענין זה יתבאר עוד בפרקים הבאים.
ביאורים
אחת ההתמודדויות הקשות שהיו לעם ישראל היא המלחמה הקשה ב'ביתוסים', שכפרו באמיתותה של התורה שבעל פה. הגמרא מספרת על ויכוח אחד מיני רבים עם אנשי אותה הכת, סביב טענתם שאת חמישים ימי ספירת העומר יש להתחיל ממחרת השבת שבחג הפסח ולא ממחרת יום טוב הראשון של פסח, וממילא לשיטתם חג השבועות יחול תמיד ביום ראשון בשבוע. רבן יוחנן בן זכאי התווכח עם הבייתוסים ותמה על החלטתם להעדיף להסביר את פשט הפסוק באופן זה, וענה לו זקן בייתוסי אחד שמסתבר שיש להסביר שלכך התכוונה התורה, מאחר שמשה רבֵּנו רצה לענג את ישראל בשני ימים טובים – שבת וחג השבועות יחד.
המהר"ל מסביר שיש להעמיק בויכוח הזה. הבייתוסים מודים שהתורה ניתנה משמים מידי הבורא, ושמידתו של הקב"ה אמת. אולם אותו זקן טען שהתורה ניתנה באופן המותאם למקבלים, ולכן כיוון שמקבל התורה - משה רבנו, היה אוהב ישראל, ניתנה לו התורה באופן המותאם להם.
כנגד זה ענה לו רבי יוחנן בן זכאי, שלא יתכן להסביר את מצוות התורה על פי זה שמשה אוהב את ישראל, והראיה שבמצוָות ה' ביד משה, ישראל הלכו במדבר ארבעים שנה. ודבר זה לא השתנה על אף אהבת משה את ישראל. המהר"ל מסביר שמשה אמנם הוא צינור לנתינת התורה לישראל, והוא אהב מאוד את ישראל, אולם משה במהותו מתאים לדין וליושר, והתורה ניתנה על פי זה, כל בריאתו של העולם וכל מצוותיו של הבורא בתורה מכוונים למה שאמיתי וישר - לרצון הבורא כפי שהוא.
אם כך, אנו עלולים 'להיבהל'. האם נלמד מכאן שמצוות התורה אינן טובות לאדם? האם לא למדנו שדרכיה של התורה הן דרכי נעם? האם מקיים המצוות נכנס למערכת קשה שכולה 'גזֵרות'? וודאי שאין הדבר כן. ריבונו של עולם הוא הטוב המוחלט וממילא אין ספק שהמצוות הבאות בגזֵרתו הן מצוות שכולן טוב, על אף שהאדם לא תמיד מבין ומשיג אותו, שהרי הוא טוב אלוהי, והוא גדול ומרומם ממושגי הטוב האנושי.
הרחבות
* למה לא נתבאר בפירוש מתי מתחילים לספור את העומר?
שֶׁהָיוּ בַּיְתּוֹסִים אוֹמְרִים: עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת. יסוד מחלוקת חז"ל והבייתוסים הוא בהבנת הפסוק "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" [ויקרא כג, טו]. הבייתוסים שכפרו בתורה שבעל פה והבינו את התורה שבכתב כפשוטה הבינו שתחילת הספירה היא ממחרת יום השבת הראשון שאחרי ליל הסדר. על פי הבנתם המוטעית חג השבועות יכול לצאת בתאריך שונה משנה לשנה. לעומת זאת חז"ל דרשו שהפסוק כינה את יום טוב ראשון של פסח בשם "שבת", נמצא שצריך להתחיל לספור ממוצאי יום טוב [מנחות סה:].
יש לשאול מדוע התורה השאירה מקום לטעות ולא כתבה בפירוש שמתחילים לספור ממחרת יום טוב?
ביאר הרב צבי פסח פראנק שהתורה כתבה ממחרת השבת ולא ממחרת יום טוב, כדי לחזק את התורה שבעל פה. וביאר את דבריו נכדו של הרב פראנק בפירוש הררי קודש "ויש להוסיף שמשום כך בא הכתוב להוציא מליבן של צדוקים דווקא בחג השבועות (שהוא חג מתן תורה), משום שזמן חג השבועות שהוא יום החמישים של ספירת העומר תלוי במחלוקת של הצדוקים והפרושים... ללמד שהתורה שבעל פה עיקר ולהוציא מליבן של צדוקים שכופרים בתורה שבעל פה". [מקראי קודש פסח חלק ג, עמוד קו, ופירוש הררי קודש שם]. (ועיין בספר הכוזרי מאמר שלישי, מא, שביאר זאת באופן שונה).
שאלות לדיון
למה כל כך חשוב למהר"ל להדגיש שמצוות התורה מגיעות מצד מידת הדין, ואינן לטובת המקבל?
הגזֵרה האלוהית היא באמת גם כן 'לטוב לנו'. על מה זה מעיד בנו?
לעילוי נשמת רבי שלום בן תמו עמאר ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
