ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- שבת חזון
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
הניגודים אלו מורגשים באופן מיוחד בשבת חזון, שחל בערב תשעה באב, ובסעודה שלישית, שהיא הסעודה המפסקת לפני הצום. בדרך כלל בסעודה זו אסור לאכול בשר ולשתות יין, והיא נחשבת לסעודת אבלים "סעודת תשעה באב", אולם בשבת זו נאמרה בגמ' (תענית כ"ט:) ההלכה: " דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת - אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו".
א"כ אפשר לאכול בשר ולשתות יין, ולאכול כל צרכו, ומהו הדגש "כסעודת שלמה בשעתו"? מפרש רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל (פרי צדיק על ת"ב), שסעודת שלמה מלבד היותה סעודה גדולה, מסמלת את בנין בית המקדש שהיה בזמן שלמה, שהייתה אז שלימות רוחנית וגשמית, ובאו חז"ל לרמוז לנו שבשבת זו זוכה ורואה בנחמה.
וכמו כן מפרש מדרש פליאה (איכה רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה יז) " ד"א ישיחו בי יושבי שער, אלו ישראל שהן יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ונגינות שותי שכר, מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת תשעה באב יושבין וקוראין קינין ונהי ואיכה ". מפרשי המדרש עמלו לפרש מתי אוכלין ומשתכרין בסעודה וקוראין קינות? יש שפרשו שהכוונה לזמן בית שני שתשעה באב הפך לששון ולשמחה. אולם קשה מדוע אמרו אז קינות? לכן מפרש רבי צדוק שהכוונה לשבת ערב תשעה באב, והואיל ומדובר בשבת לכן המדרש מפרש שמדובר ביושבי שער "אלו ישראל שהן יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות", ואוכלין סעודה שלישית, ומיד אחרי זה אומרים קינות.
וראה זה פלא כיצד יתכן מעבר כזה מסעודת שלמה לאבל כבד של קינות? כיצד אפשר לחבר שתי תחושות הופכיות כאלה של שמחה ועצב, של אבלות ונחמה? הכתוב אומר (ישעיהו ס"ו) " שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה ", ומפרשים חכמינו ז"ל (תענית ל:): " מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה ".
דייקו מכאן בעלי הדרוש, שלא נאמר בלשון עתיד "יזכה ויראה" אלא הלשון הווה "זוכה ורואה בשמחתה", משמע שמיד יראה בנחמתה, הא כיצד? משום שהאבלות על ירושלים אינה כאבילות על המת שהיה ואיננו עוד, אלא אבילות על השכינה שגלתה ממקומה, ועתידה לחזור לביתה ומשכנה הראשון. ולכן מי שמתאבל על ירושלים, ומתקשר להרגיש מיד את התקשרותו אליה, עד שזוכה ורואה את השכינה עמו, וממילא מקבל בטחון גמור בנחמת ירושלים כי קרבה לבוא.
אומרים בשם הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שבשבת חזון אפשר לחזות בגאולה ובבנין המקדש, הטעם לדבר הוא כנ"ל, כיון שבשבת זו ישנה התקשרות גדולה לירושלים לכן זוכה ורואה בשמחתה. אפשר להמשיל זאת, במידת מה, לאדם שיושב שבעה ימי אבילות על קרובו, ועסוק כל השבעה בקיום ההלכות של האבילות, ובאים מנחמים רבים לנחמו, עד שאין לו פנאי להתרכז עם מחשבותיו הוא, וכשבאה השבת ומסתלקים המנחמים, האבל מחליף בגדיו לבגדי שבת, מקדש על היום ומתישב ליד שולחן שבת לסעודה, או אז ביתר שאת ניצבת למולו דמות דיוקנו של קרובו וכאילו חיה היא עתה עמו. כך דוקא בשבת שאין נוהגים מנהגי אבלות אפשר להרגיש ביתר שאת קרבה אל המקדש בהיבנותו.
"וגילו ברעדה" ישראל בכחם להכיל תחושות הופכיות, מפני ששתיהן באות מסיבה אחת ולמטרה אחת, שהיא עבודת האלוקים, אמרו בגמ' (ברכות ל:) "מאי 'וגילו ברעדה'? אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה: במקום גילה שם תהא רעדה. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר: וגילו ברעדה כתיב! אמר ליה: אנא תפילין מנחנא. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה, משלי י"ד בכל עצב יהיה מותר, כתיב! - אמר ליה: אנא תפילין מנחנא ".
ופרש"י (ברכות ל:) "תפילין מנחנא - והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי".
שלושת השושבינים שעמדו לישראל
מובא במדרש (איכה רבה (וילנא) פרשה א)
"שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי וגו', ישעיה אמר (ישעיה א') איכה הייתה לזונה, ירמיה אמר (איכה א') איכה ישבה בדד, א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם, ואמר: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם, ואמר: איכה הייתה לזונה קריה נאמנה, ירמיה ראה אותם בניוולם, ואמר: איכה ישבה בדד העיר רבתי עם".
שושבין הוא אוהב קרוב, ושלושת השושבינין הם שלושת הנביאים, שהיו אוהבי ישראל ובקשו לקרבם לתורה, וכיצד עשו זאת, כל אחד מהם הוכיח את ישראל ע"פ זמנו ומעמדו, כיצד הם מיוחדים מכל עם ולשון, ועל ידי כך החזירו אותם בתשובה. והאמירה "איכה" היא דומה לקריאה שקרא הקב"ה לאדם הראשון (בראשית ג,ט) " ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו איכה ", היינו התבונן להיכן הגעת לפי מעמדך.
משה רבנו ראה אותם בשיא תפארתם בתקופת המדבר, כאשר הקב"ה נשא אותם על כנפי נשרים, ואז היו משולים לכוכבים " ה' אלוקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לָרֹב ", וקרא "איכה" על הדרגה שהגיעו אליה, " איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם ", וכך מפרש "משך חכמה" שזה נאמר כשבח לישראל שהם מרובים, ולכן טרחם מרובה, (על דרך הנאמר בגמ' מועד קטן ט: "לבלבל פתורך - בבני ובנתא").
ויש להוסיף, שמהמסקנה של משה למנות להם דיינים, גם היא מלמדת על מעלתם של ישראל, כמו שכתב רש"י (דברים א,י"ג) " ואשמם - חסר יו"ד, למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם, שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה ". כל זה אמר משה כדי להוכיח סגולת ישראל להחזירם בתשובה.
ישעיהו ראה אותם בחטאם, עד כמה ירדו מדכי לדכי, וגם מזה אפשר ללמוד מעלתם של ישראל, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנח) "דרש ר' יהודה בר אלעאי שתי נפילות הללו למה, אמרו לו אומה זו משולה לכוכבים ומשולה לעפר, כשהם יורדים יורדים עד עפר", והמהר"ל העמיק להסביר זאת שדבר שהוא במעלה כשנופל הוא נופל רחוק יותר. וגם מזה יוכלו ללמוד על סגולת ישראל, וכך בקש ישעיהו להחזירם בתשובה.
ירמיהו ראה אותם בנוולותן, בשעה שנענשו על חטאם, וראה כמה נענשו יותר מכל עם ולשון, וזה ג"כ מראה מעלתם של ישראל, כמו שכתב הכוזרי שישראל הם כמו הלב בין האומות, והלב מרגיש בחולי יותר משאר אברים. וגם מזה אפשר ללמוד סגולת ישראל, ובדרך זו בקש ירמיהו להחזירם בתשובה.
ע"פ זה אפשר להסביר את האמור (ישעיהו פרק מ,ב) " דברו על לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה ". ואמרו במדרש (איכה רבה (וילנא) פרשה א) " חטאו בכפלים דכתיב חטא חטאה ירושלם, ולקו בכפלים, דכתיב (ישעיה מ') כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, ומתנחמים בכפלים, דכתיב (שם ישעיהו מ') נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם ".
ולכאורה מהו הפשט בחטאו בכפלים? ואם החטא כפול, א"כ מהו נחשב שלקו בכפליים? ומהי הנחמה בכפליים? אלא שהחטא שישראל חטאו, נחשב להם לגודל מעלתם לחטא כפול, ש"הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה", ולכן נענשו הרבה מעבר לכל אומה ולשון. ולעתיד לבא תתגלה מעלתם, וידעו שלא מחמת גודל פשעם נענשו, אלא לגודל מעלתם, וזאת תהיה להם - נחמתם בכפליים.
נמצא, שבכל מצב שישראל נמצאים בו, אם התבוננו בו, יוכלו לראות את סגולת ישראל, ואת השכינה השורה בקרבם, ואשרי למי שלומד מזה לקח טוב לשוב לבוראו, שזוכה ורואה מיד בשמחתה של ירושלים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
