(צה. במשנה עד צה: סוף פרק מי שהיה נשוי)

חלק א – אישה שוויתרה לקונה מבעלה על השיעבוד

במשנה – הוויתור מועיל.

וקשה:

1. הרי לשון וויתור אינו מועיל?

תשובה – עשו קניין.

1. הרי במשנה בגיטין הוויתור לא מועיל,

כי יכול הלחזור בה ולומר שרק וויתרה כדי לעשות נחת רוח לבעלה.

            תשובות:

1. ר' זירא – זו מחלוקת תנאים:

בעל מכר 2 שדות, והאישה וויתרה לשני ולא לראשון,
לר"מ – הוויתור מועיל, ואיבדה כתובתה – משנתנו,
לר"י – הוויתור לא מועיל ותגבה מהשני – המשנה בגיטין.

      אך קצת קשה – אצלנו סתם משנה כר"מ ובגיטין כר"י?

1. רב פפא – משנתנו גם לר"י, כי נעמיד בגרושה,
   שאז אין את סברת נחת רוח, והוויתור מועיל לפי כולם.

אך קצת קשה, שסתם משנה בדרך כלל כר"מ.

1. רב אשי – שתי המשניות כר"מ,
   שלר"מ רק כשמכר 2 שדות ולראשון לא וויתרה, אין את סברת נחת רוח,
   ולכן במשנתנו מעמיד שמכר 2 שדות – והוויתור מועיל,
   ובמשנה בגיטין מכר שדה אחת – ולר"מ שם הוויתור לא מועיל.
   
   


2. כיון שכשקנה הקונה, היו למוכר (הלווה) נכסים, הקונה סמך עליהם, והקרקע שקנה כבר לא משועבדת לחוב.


3. הקרקע אמנם משועבדת, אך זה לא הוגן לפרוע ממנה, כיון שהקונה סמך על שאר הנכסים.


4. ראיה שלא -
   הברייתא הנ"ל – כשהבעל מכר שתי שדות והאישה וויתרה לשני, גם לא גובה מהראשון,
   שהרי כשקנה הראשון, סמך על הקרקע השנייה,
   וכעת שהקרקע השנייה "התקלקלה" (כי האישה וויתרה), בכ"ז לא גובה מהראשון.

(צה. שליש תחתון)

חלק ב – פרעון ממשועבדים כשבני החורין התקלקלו

משנה בגיטין – אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין.
אך מה הדין אם כשהקונה קנה היו בני חורין, אך אח"כ התקלקלו, האם המלווה יכול לפרוע ממשועבדים?

                מה הסברא שלא? (הרי זה משועבד למלווה) –

ראיות:

דחייה:

1. ר"מ לא התכוון שלא גובה מהראשון, אלא רק מהשני.

דחייה: לא משמע כך מהלשון + יש ברייתא אחרת ששם זה מפורש.

1. אכן רק שם לא גובה, כי ה"קלקול" הוא באשמת האישה (בעלת החוב).


2. 2.ראיה שכן –

רב יימר – מעשים בכל יום שגובים מהמשועבדים כשהקרקע הפנויה התקלקלה.

דחייה – שם מדובר בכרם שהתייבש, שזה צפוי, והקונה היה צריך לקחת בחשבון, וזה הוגן,

אך בקלקול לא צפוי אולי אינו הוגן לגבות מהקונה.

(צה: 7+)

חלק ג – "סיבוב קרקעות" בין כמה זכאים

במשנתנו – בעל מכר קרקע, אישתו הראשונה וויתרה והשנייה לא,

השניה גובה מהקונה, הראשונה מהשנייה, והקונה מהראשונה, וחוזר חלילה.

אביי – אמר לאישה לאחר נישואיה: נכסי לך, ואחרייך לפלוני, והאישה מכרה לקונה ומתה,

הבעל גובה מהקונה, פלוני גובה מהבל, והקונה גובה מלוני (כשיטת רשב"ג), ואצלו זה נשאר.

למה במשנתנו זה "חוזר חלילה" ואצל אביי "נעצר"?

            במשנתנו – כולם באותה רמת הפסד,

            אצל אביי – לבעל ולפלוני זה מתנה, ורק לקונה יש מה להפסיד, ולכן נשאר אצלו.