ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
יש לעמוד על נקודת המחלוקת ולברר במה נחלק אביי, ולכאורה ייתכנו שלוש אפשרויות: או שלדעת אביי אין בכך חידוש וגזירת כתוב אלא יש טעם לנאמנות האחרונים; או שלדעתו אף בכל מקום שיש חידוש יש לקבלו לגמרי; או שזהו חידוש ובדרך כלל יש לצמצם את החידוש אך כאן לא שייך לחלק ולקבלו רק באופן חלקי. ובמילים אחרות – אין להרחיב חידוש של התורה אולם גם אין לחתכו ולקבל רק חציו, כפי שנבהיר בהמשך.
שיטת הרמב"ם – גזירת כתוב
הרמב"ם (עדות יח, ג) כותב כדברי הגמרא שזו גזירת כתוב, ואם כן סבר שגם אביי מודה לכך, ולפי זה צריך עוד לברר מדוע ובמה חולק על רבא.
סברת הרמב"ן והטור
לעומת זאת, הרמב"ן על התורה (דברים יט, יח) כותב טעם לכך שהעדים המזימים נאמנים יותר מהמוזמים, וזו לשונו: "והטעם, מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים, והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך, שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת", וכן נימק גם הטור (לח, ז).
הלחם משנה (יח, ב) מסביר שהראשונים הללו נחלקו בשאלה מהו נימוקו של אביי, הרמב"ן והטור הבינו שלדעתו אין זה חידוש ואילו הרמב"ם הבין שגם לדעתו יש בכך חידוש (הלחם משנה לא מבאר מהו נימוקו של אביי לשיטת הרמב"ם). במחלוקת זו תולה הוא מחלוקת נוספת של הרמב"ם והטור, מה הדין כאשר יש בדברי העדים האחרונים גם הזמה וגם הכחשה, ויובאו הדברים בהמשך.
אולם יש לעיין בנימוקו של הרמב"ן. הרמב"ן משווה את העדים המזימים לעדים המעידים שהראשונים היו מחללי שבת, כלומר, כמו שכשמעידים על פסול גופם מאמינים לאחרונים כי הראשונים בעלי דבר ונוגעים ולכן אינם נאמנים להכחיש וממילא אין כאן תרי ותרי, כך גם בהזמה. אך ההשוואה אינה מובנת, שהרי כאשר האחרונים מעידים על פסול הגוף של הראשונים, אכן הראשונים נוגעים בדבר, אולם כאשר מעידים שהיו עימם במקום אחר אין בעובדה שהיו במקום אחר שום פסול ואין תוכן העדות משליך על גוף העדים אלא על בעלי הדבר שעליהם העידו. ואמנם יש השלכה מסויימת גם על גוף העדים, והיא שהם עדי שקר ובעקבות כך נפסלים מעתה לכל העדויות וכן נפסלים לשבועה, אמנם השלכה זו קיימת גם בהכחשה ובכל זאת איננו מתייחסים לדברי האחרונים יותר מלראשונים, והטעם פשוט, שכן גם ההפך הוא הנכון – לדברי הראשונים האחרונים הם עדי שקר ואמורים להיפסל לשבועה ולעדות, ומכיוון שכך, שתי הכתות שקולות ואין להאמין לאחת יותר מהשנייה. יש להטעים דברי הרמב"ן, שבהכחשה עיקר תוכן עדות האחרונים הוא להציל הנידון ובעקיפין עולה מטענתם שהראשונים שקרנים, אך בהזמה עיקר תוכן עדותם אינו כלפי הנידון כלל אלא שהעדים הראשונים שקרנים, ולכן יש לדמות למקרה שמעידים שהראשונים מחללי שבת.
ואכן מטעם זה כתב ערוך השולחן (לח, ג) שוודאי אין כוונת הטור לתת טעם למה בהזמה האחרונים נאמנים בשונה מהכחשה אלא רק בא לבאר מהו הגדר של מזימים בשונה ממכחישים, ועל כך כתב שמזימים מעידים על גוף העדים הראשונים. אמנם ברמב"ן אי אפשר ליישב כך שכן בפירוש כתב שבא לבאר הטעם שמזימים נאמנים, וצריך לומר שמכל מקום שאין כוונתו שזהו טעם גמור אלא שיש בכך טעם מסויים, אך באמת גם לדעת אביי זוהי גזירת כתוב.
סברת הר"ן בדרשות
בדרשות הר"ן (דרשה יא ד"ה ובעדים זוממים) כתב טעם נוסף לנאמנותם של המזימים, והוא שיש סיכון מאוד גדול לבוא ולהזים בשקר ולכן אם באו שניים והזימו מסתבר שהם דוברי אמת. הסיבה שקשה להזים בשקר היא שמסתבר מאוד שהיו אנשים שראו את העדים (המוזמים) במקום בו התרחש המאורע שעליו הם מעידים או בקרבתו, ובפרט שהמזימים באמת לא היו באותו מקום יחד עם המוזמים ואם כן הם לא יכולים לדעת אם לא היו אנשים אחרים שראום וודאי יש להם לחשוש מכך. מכל מקום מסיים הר"ן שאין זה טעם גמור, שהרי התורה לא חילקה בין עדים קלי דעת לתלמידי חכמים אלא האמינה לכולם בשווה, ואם כן היא הכשירה כל שני עדים ולא ירדה לחלק בין כל מקרה למקרה ולבדוק אם יש בו יותר אמינות או פחות, ולכן כדברי הגמרא זוהי גזירת כתוב, ואף אביי אינו חולק על כך.
קובץ שיעורים ברמב"ם – אביי חולק על הכלל "אין לך בו אלא חידושו"
הקובץ שיעורים (ב"ק ס"ק מג) מביא שתי אפשרויות בדעת אביי, או שחולק על עיקר הכלל שכשיש חידוש אין לך בו אלא חידושו או שסובר שנאמנות המזימים אינה חידוש וכטעם הרמב"ן. ומביא שהר"ן (חולין לג ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה ספקו) כתב לגבי הדין שקבוע כמחצה על מחצה שדין זה נאמר רק כשהאיסור היה ידוע קודם שלקח אבל אם לא נודע האיסור בשעה שלקח אף על פי שלאחר שלקח נתגלה האיסור ונעשה קבוע לא אומרים שנתברר למפרע שהיה קבוע, שכיוון שחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו. מסיק מכך הקובץ שיעורים שהר"ן סבר כאפשרות השנייה, שהרי פוסקים להלכה בסוגייתנו כאביי ובכל זאת משתמש הר"ן בכלל שאין לך בו אלא חידושו, ולכן על כרחנו סבר שהנימוק לפי אביי הוא שאין חידוש בעד זומם. מאידך, מסיק הוא שהרמב"ם שכתב בפירוש שעד זומם זו גזירת כתוב ודאי סבר כנימוק הראשון ואם כן יחלוק על הר"ן ויסבור שכלל לא אומרים את הכלל שאין לך בו אלא חידושו וממילא יסבור שאומרים קבוע אף למפרע.
הסבר שלישי באביי – הפסול למפרע נובע מגוף החידוש
אולם נראה שאין דבריו מוכרחים אלא מסתבר לומר שאין מחלוקת בין הרמב"ם לר"ן ושניהם הלכו בדרך השלישית לפיה עד זומם זו גזירת כתוב ומאידך גם לא נחלק אביי על עצם הכלל שאין לך בו אלא חידושו אלא שבמקרה של עד זומם לא שייך לחלק בין העבר לעתיד, ומעצם החידוש שמאמינים למזימים עולה ממילא שיש לפוסלם כבר מן העבר. לגבי קבוע גזרה התורה שיש להתייחס לכך כמחצה על מחצה, ואכן במקרים שמתייחסים לכך כמחצה על מחצה התייחסות זו היא לכל ההשלכות היוצאות מכך, אלא שהתורה לא אמרה באלו מצבים יש להתייחס לכך כמחצה על מחצה, ובכך הדין נותן לצמצם החידוש ולומר שאין לך בו אלא חידושו, ולכן יש לומר שבמקרה שלא נודע בתחילה לא נאמר החידוש. אולם לגבי עדים זוממים אדרבה לכאורה דברי רבא תמוהים מסברא, שכן גוף החידוש הוא שמאמינים לאחרונים וממילא זוהי התייחסותנו לכל ההשלכות היוצאות מכך ונמצא שמתברר לנו שהראשונים העידו שקר בעבר ומאז יש לפוסלם לעדות, וכאן איננו באים להרחיב את החידוש למקרים נוספים אלא במקרה שבו הוא נאמר אנו אומרים כן ביחס לכל ההשלכות.
וצריך לבאר בדעת רבא שהואיל ואין סברא להאמין דווקא את האחרונים אין לנו לפרש את חידוש התורה שמשמעותו הוא שהאחרונים באמת נאמנים, אלא זוהי רק הלכה של הנהגה, בדומה להליכה אחר רוב וחזקות, שאנו מתייחסים ופועלים כאילו האחרונים נאמנים, אולם הואיל ואין כאן נאמנות מצד המציאות אלא רק בתורת הנהגה ניתן לומר שנוהגים כן רק מכאן ואילך, ועדיין הדברים צריכים עיון מסברא 1 .
על כל פנים ודאי שסברת אביי מובנת היא. לדעתו לאחר שחודש שהאחרונים נאמנים זוהי נאמנות גמורה ושוב אין לנו לחלק בין עבר לעתיד אלא לקבל את כל ההשלכות הנובעות מכך.
הזמה שיש בה הכחשה
הרמב"ם (עדות יח, ב) כותב: "ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום, ולא היו דברים מעולם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה, וכן אם אמרו להם היאך אתם מעידים כך וזה ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה היה עמנו ביום זה במדינה אחרת, הרי זו עדות מוכחשת... אתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה בבבל, הרי אלו זוממים ונהרגין או משלמין, הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמה של עדות כלל אם אמת היה או שקר".
המהר"י בן לב (הובא בלחם משנה) מבין את המקרה הראשון ברמב"ם, ש"במקום זה" פירושו המקום עליו העידו הראשונים, ואם כן האחרונים אומרים שהיו במקום האירוע שעליו העידו הראשונים וראו שהאירוע לא אירע. לפי זה דברי הרמב"ם בהירים ואין בהם חידוש מיוחד שכן זוהי הכחשה רגילה.
אולם הלחם משנה ואחרונים נוספים חלקו והבינו שכוונת הרמב"ם שהאחרונים מעידים שהראשונים היו עמם במקום אחר אלא שבשונה מהזמה רגילה כאן הם מעידים שגם בעלי הדין היו עמם במקום האחר, כלומר, יש כאן גם הכחשה וגם הזמה וסובר הרמב"ם שיש לדון מקרה זה כהכחשה ולא כהזמה. הם דייקו זאת גם מכך שהרמב"ם מנמק במקרה האחרון שזוהי הזמה בגלל שלא השגיחו על עצמה של עדות כלל, משמע שאם גם השגיחו על עצמה של עדות אין זו הזמה.
הטור (לח, ו) כתב: "הכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישין אותן שאלו אומרים פלוני לוה מפלוני ואלו אומרים יודעין אנו שלא לוה כי היינו אצלו כל היום וראינו שלא לוה והזמה בגוף העדים שאומר באותו שעה שאתם אומרים שלוה הייתם עמנו". הלחם משנה מדייק מדבריו שחולק על הרמב"ם וכל שמכחיש גם את גוף העדים נחשב הזמה אפילו אם מכחיש גם את תוכן דבריהם. ומבאר שנחלקו לשיטתם, שהרמב"ם הבין שגם לדעת אביי זו גזירת כתוב ולכן אין לך בו אלא חידושו, וממילא במקרה שיש גם הכחשה וגם הזמה יש לומר שלא על כך דיברה התורה, ואילו לדעת הטור שנימק שיש בכך סברא, לפי הסברא אם כאשר מכחישים את גופם נאמנים לא גרע מה שמוסיפים ומכחישים גם את תוכן דבריהם.
גם לדברי ערוך השולחן הסובר שלדעת כולם זוהי גזירת כתוב אין קושי בדעת הטור, ואדרבה דברי הלחם משנה ברמב"ם מחודשים, כי ודאי גם אם זו גזירת כתוב מסתבר שהיא נכונה אף במקרה שיש גם הזמה וגם הכחשה, וכפי שכתבנו למעלה בדבר מחודש אין להרחיב מעבר לנכתב אך גם אין הכרח לצמצם, והואיל ובהזמה שיש בה הכחשה סוף סוף יש גם הזמה הרי זה בכלל גזירת הכתוב.
הזמה שלא בפניהם
בכתובות כ ע"א נאמר שאין מזימים את העדים אלא בפניהם, וכתב הריב"ש (סי' רסו סוף ד"ה עוד) שדין זה נכון רק לגבי ענישת המוזמים, שאם הזימום שלא בפניהם לא מענישים אותם משום שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין שנאמר "והועד בבעליו", אולם על כל פנים הם נפסלים לעדות משום שעדות לפסילת כשרות עדים מקבלים אף שלא בפני העדים, והביא לכך ראיה מהרמב"ם ומרש"י. אך הש"ך (לח סוף ס"ק ב ד"ה כתב הריב"ש) חלק ודחה הוכחותיו. והוסיף, שאף לדעת הריב"ש ברור שהדין כן רק לגבי פסילתם לעדות, כיוון שעדות אינה נוגעת לעצמם אלא לאחרים אך לשבועה שהיא נוגעת לעצמם אינם נפסלים.
הש"ך חילק מפסילת עדים בגזלנות, ששם שמעידים על גוף העדים שהם פסולים נאמנים אף שלא בפניהם. הנתיבות (ס"ק ב) מקשה שגם בהזמה נפסלים משום שלדברי האחרונים נמצא שהראשונים העידו בשקר, והרי גם זו עדות על גופם, ומה לי אם העידו שגזלו או העידו שהעידו בשקר. ומתרץ שבזוממים לא נחשב שמעידים על גופם שהרי הגמרא אמרה שחידוש הוא שהמזימים נאמנים יותר מהראשונים, משמע שמעיקר הדין אין זה נחשב עדות על גופם, וכמו שבהכחשה אף שהאחרונים מעידים שהראשונים העידו בשקר אין זה נחשב עדות על גופם של ראשונים ואין האחרונים נאמנים (למעלה הסברנו הטעם שאין לומר כך, כי אם כן נמצא שגם הראשונים מעידים על גופם של האחרונים).
דברי הנתיבות הם כדברי הרמב"ם או כדברי ערוך השולחן בטור שגם לאביי זו גזירת כתוב, אך להסבר הלחם משנה בטור ולפשט הרמב"ן לפי אביי אין זו גזירת כתוב אלא אכן נחשבת עדות האחרונים כעדות על גופם של הראשונים.
יש להעיר שעצם חילוקו של הש"ך אינו ברור, כי לכאורה אדרבה הסברא נותנת להפך, בגזלנות שהעדות ישירות על גופם יש יותר סברא להצריך שיעידו בפניהם. בהערות הרב יחיאל דזימיטרובסקי על הנתיבות התקשה בכך ולבסוף כתב שאולי כוונתו לומר שבעדים זוממים שאין העדות באמת על גופם לא היו צריכים להיות נאמנים מסברא אלא הם נאמנים רק מכח גזירת כתוב והואיל וחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו, ולכן יש לומר שכאשר לא הזימום בפניהם, שאז איננו עושים כאשר זמם, כלל לא נתחדש דין הזמה ואף לא נאמנים האחרונים יותר מהראשונים ואין הראשונים נפסלים לעדות.
פסול המוזמים כשכבר נעשה מעשה
במכות ה ע"ב נאמר "הרגו אין נהרגין", כלומר, אם עדים חייבו אדם מיתה והרגוהו על פיהם ואחר כך באו עדים והזימום אין הורגים את הזוממים. המאירי (מכות ה ע"א ד"ה עדים שהוזמו) מביא בשם חכמי הדורות שלפניו שאף שאין הזוממים נהרגים מכל מקום נפסלים לעדות, והוא עצמו מפקפק בכך ומסתפק שמא הואיל וחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ובמקרה זה שלא חודש שנענשים שמא לא חודש כלל שהאחרונים נאמנים יותר ויש להתייחס לכך כאל הכחשה ולא כאל הזמה.
^ 1.ר' אלידע כוכב הציע שהטעם של גזירת הכתוב להאמין האחרונים אינו מצד שיש סברא להאמין יותר את האחרונים אלא מצד הצורך ליצור מאזן אימה כדי שאנשים יחששו לבוא להעיד בשקר משום שעלולים להזימם. אם כן ניתן לומר שמספיק להאמין את האחרונים לעניין הענשת הראשונים ופסילתם מכאן ולהבא לעדות ושבועה, ואין צורך לפוסלם גם משעת עדותם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
