ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
עניין היראה
עִנְיַן הַיִּרְאָה בְּכָל דָּבָר, הוּא: הִסּוֹג הַנֶּפֶשׁ אָחוֹר וְהִתְקַבֵּץ כֹּחוֹתֶיהָ אֵלֶיהָ כְּשֶׁתְּשַׁעֵר אֵיזֶה-דָבָר מַחֲרִידָהּ. וְזֶה עַל-שְׁנֵי פָנִים: אִם שֶׁתְּשַׁעֵר אֵיזֶה-דָבָר מַזִּיק, וְתֶחֱרַד מִמֶּנּוּ מִיִּרְאַת הַהֶזֵּק שֶׁתְּשַׁעֵר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ מִמֶּנּוּ; וְאִם שֶׁתְּשַׁעֵר אֵיזֶה-דָבָר גָּדוֹל וְרָם וְנִשָּׂא וְגָבֹהַּ מְאֹד, וְתֶחֱרַד מִמֶּנּוּ, כְּשֶׁתִּתְבּוֹנֵן דַּלּוּת וְשִׁפְלוּת עֶרְכָּהּ בְּעֵרֶךְ* אֶל הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַהוּא, אַף אִם לֹא תְשַׁעֵר שֶׁיַּגִּיעָהּ נֶזֶק מִן הַדָּבָר הַהוּא וְלֹא תִירָא מִמֶּנּוּ.
יראת העונש
וּכְשֶׁאָדָם מְקַיֵּם הַמִּצְווֹת בַּעֲבוּר-הַיִּרְאָה שֶׁהִיא עַל-הַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן, כְּלוֹמַר: מִיִּרְאַת הָעֹנֶשׁ אוֹ מֵאַהֲבַת הַשָּׂכָר — יִקָּרֵא בִלְשׁוֹן רז"ל "עוֹבֵד שֶׁלֹּא-לִשְׁמָהּ". אָמְרוּ רז"ל בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה פֶּרֶק נוֹטֵל [כב:]: שִׁבְעָה פְרוּשִׁין* הֵם וכו', כְּלוֹמַר שֶׁהֵם שֶׁלֹּא-לִשְׁמָהּ; וּמָנוּ בִכְלָלָם: פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה, פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה. וְאָמְרִי לֵהּ רַבָּנַן לַתַּנָּא: לֹא תִתְנֵי* פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה, פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה — דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא-לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא-לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. וּפֵרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל: מֵאַהֲבָה וּמִיִּרְאָה — מֵאַהֲבַת שָׂכָר וּמִיִּרְאַת עֹנֶשׁ. הֲרֵי מְבֹאָר שֶׁהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת לְאַהֲבַת שָׂכָר וּלְיִרְאַת עֹנֶשׁ, נִקְרָא "עוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא-לִשְׁמָהּ".
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
99 - מאמר שלישי פרק ל"א חלק ג'
100 - מאמר שלישי פרק ל"ב חלק א'
101 - מאמר שלישי פרק ל"ב חלק ב'
טען עוד
יראת הרוממות
וְאוּלָם הַמְקַיֵּם הַמִּצְווֹת לְיִרְאַת ה' וְאַהֲבָתוֹ וִהְיוֹתוֹ נִכְנָע לְמִצְווֹתָיו, הוּא שֶׁקְּרָאוּהוּ רז"ל [סנהדרין צט:] "עוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ" — רָצוּ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם הַמִּצְווֹת לְיִרְאַת הָעֹנֶשׁ וְאַהֲבַת הַשָּׂכָר, אֶלָּא מֵאֲשֶׁר* יְצַיֵּר בִּלְבָבוֹ רוֹמְמוּת ה' וּמַעֲלָתוֹ, וּבַעֲבוּר-זֶה הוּא נִכְנָע לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, שֶׁהוּא הַיִּרְאָה עַל-הַדֶּרֶךְ הַשֵּׁנִי שֶׁאָמָרְנוּ. וְהִיא הַיִּרְאָה הָאֲמִתִּית שֶׁנִּשְׁתַּבַּח בָּהּ אַבְרָהָם-אָבִינוּ ע"ה, שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ [בראשית כב, יב]: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה"; וְהִיא הַתְּכוּנָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאָדָם מַגִּיעַ אֵלֶיהָ בְּאֶמְצָעוּת מִצְווֹת הַתּוֹרָה. כִּי כְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם וְיַשְׂכִּיל וְיֵדַע שֶׁהש"י מַשְׁקִיף עַל נִסְתָּרוֹ וְעַל נִגְלֵהוּ, וְיַבְחִין פְּחִיתוּתוֹ וְדַלּוּת שִׂכְלוֹ וְגֹדֶל רוֹמְמוּת ה' וּמַעֲלָתוֹ, יֶחֱרַד מִפָּנָיו חֲרָדָה גְדוֹלָה וְיֵבוֹשׁ מִלַּעֲבֹר עַל מִצְווֹתָיו וְשֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ אָדָם מֵעֲשׂוֹת דָּבָר בִּלְתִּי-הָגוּן לִפְנֵי שַׂר נִכְבָּד, זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים וַחֲכַם חֲרָשִׁים, מֻסְכָּם בִּשְׁלֵמוּת הַחָכְמָה וְהַמִּדּוֹת וְהַמַּעֲלָה; כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁיְּשַׁעֵר הָאָדָם שֶׁלֹּא יַגִּיעֶנּוּ נֶזֶק בְּעָבְרוֹ עַל מִצְוָתוֹ, הִנֵּה הוּא, בְּלִי-סָפֵק, יֵבוֹשׁ וְיִכָּלֵם וְיֶחֱרַד חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד-מְאֹד מִלַּמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ לְפָנָיו.
____________________________________
בְּעֵרֶךְ – ביחס. פְרוּשִׁין – המקיימים מצוות ממניעים שליליים. לֹא תִתְנֵי – לא תִשְׁנה ותזכיר בדבריך. מֵאֲשֶׁר – מחמת.
ביאורים
לאחר שלמדנו על גודל מעלת היראה אנו באים לעסוק ב הגדרת היראה.
יראה היא סוג של נסיגה לאחור, היא מצב שבו האדם "מתכווץ" אל מול מציאות אחרת. באופן כללי, יש שני סוגים של יראה. יש יראה של חשש ודאגה עצמית, ויש יראה של חרדת כבוד מפני מעלת הדבר שיראים ממנו. כך גם כלפי ריבונו של עולם יש שני סוגי יראה.
יראה מן הסוג הראשון היא יראת העונש . פחד מן העונש שיגיע בעקבות החטא ובעקבות שיקולים תועלתניים של רווח או הפסד. לעומת זאת, יראה מן הסוג השני אינה מתייחסת לעונש ולשיקולים אישיים. האדם מרגיש שהוא נמצא במעמד גדול ועצום, שהוא עומד כל הזמן בפני מלך מלכי המלכים. במצב כזה הוא רוצה לעשות את רצונו של ה' ומתבייש לפגוע בכבודו, יראה כזו נקראת יראת הרוממות . ביראת העונש האדם עושה מצוות בגלל פחד מעונש ולא בגלל הכרה בגדולתו של הקב"ה . פחד זה אינו נובע מהערכה, אלא הוא תוצר של שיקולים אישיים ותועלתניים. זוהי דרגה חשובה, אך רק כשָלָב אל היעד.
אפילו הצורה האידיאלית של היראה – יראת הרוממות, גורמת לאדם למעט קצת את עצמו. אמנם זה לא בא משיקולים נמוכים כמו ביראת העונש, אך עדיין, יש חרדה ויש נסיגה מסוימת. מדוע זה כה נצרך?
היראה אינה כניעה לשם כניעה. הסתכלות ביישנית זו נועדה להרים את עיני האדם למקום גבוה יותר . יש לאדם כוחות רבים ונפלאים, וחשוב מאוד כי הוא יהיה מודע אליהם. אך עם זאת, הוא צריך להפנים בקרבו שיש עוד מדרגות רבות ונפלאות שהוא לא הגיע אליהן. על ידי ההכרה לפני מי הוא עומד הוא נושא את עיניו למציאות נעלה יותר ורוצה להגיע אליה. היראה נועדה להעמיד את האדם על מקומו, להזכיר לו כי הוא עדיין חסר ולגרום לו לשאת עיניים לשמים, למעלה. האדם השלם חייב לדעת את מקומו. על ידי העמקת התובנה שיש הבדל בין הבורא השלם והמרומם ובין האדם הנברא, האדם מבין את מקומו האמיתי. רק בדרך זו האדם מסוגל לפתוח בפניו עולמות נפלאים ואין סופיים ולהתקרב לאלוהות הנכספת.
הרחבות
• יראת שמים בשמחה
יְצַיֵּר בִּלְבָבוֹ רוֹמְמוּת ה' וּמַעֲלָתוֹ, וּבַעֲבוּר־זֶה הוּא נִכְנָע לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ. הרמ"א מתחיל את הגהותיו על השולחן ערוך בציטוט מדברי הרמב"ם : ""שויתי ה' לנגדי תמיד" [תהילים טז, ח], הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל-שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'" [ירמיה כג, כד], מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד [מורה נבוכים ג, נב]". את חלק אורח חיים מסיים הרמ"א בפסוק "וטוב לב משתה תמיד" [משלי טו, טו].
רבים מגדולי ישראל עמדו על ההשלמה שקיימת בין שני עניינים אלו – יראה ושמחה. במבט ראשון, היראה סותרת את השמחה, שהרי היא מפריעה לספונטניות והזרימה לפרוץ, מהדר גאונו של מלך העולם. אך לכשנעמיק נגלה, כי האדם שהפנים בעצמו את הרוע והכיעור שבחטא, שוב לא יבוא לחטוא, כפי שלאדם הנורמלי אין התמודדות עם הרצון לרצוח. לאחר תהליך זה, שוב ניתן להיות מאושר וזורם, "וטוב לב משתה תמיד" [ברכי יוסף, אורח חיים תרצז, ב, שערי תשובה שם].
לזרע של קימא והצלחה עבור יוחנן אוריאל בן לאה מרלן ורבקה ג'ואן בת ג'וסלין שמחה הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
